סטנדאפיסטים כמטפסי הרים – האישיות של קומיקאים

הפוסט הקודם שלי תאר בכלליות את חיי היומיום של סטנדאפיסטים והיווה מבוא כללי לחיים של קומיקאים, משהו שרוב האנשים אינם מודעים אליו. חשוב מאוד להכיר את שגרת היום יום של סטנדאפיסטים על מנת לקבל תחושה של מה כל כך ייחודי במקצוע שלהם, והכרה באתגרים שעומדים בפניהם. בפוסט הזה ובפוסטים הבאים אני רוצה לחלוק כמה מהממצאים המעניינים ביותר שעלו מהמחקר שלי על סטנדאפיסטים ואני חושב שיפתיעו חלק גדול מהקוראים כי הם מנוגדים לתחושות הבטן שיש לרבים בנוגע לסטנד-אפ קומדי. כל פוסט יתמקד בתכונה אחת או שתיים והפוסט הנוכחי יסקור את האישיות של סטנדאפיסטים. כמו כל מחקר מדעי חשוב להבהיר שהממצאים הם ראשוניים ויש עוד הרבה מאוד מה לחקור בנוגע לחיי סטנדאפיסטים, אבל צריך להתחיל מתי שהוא לא? מהתגובות שקיבלתי ואני מקבל מסטנדאפיסטים על הפוסטים הללו נראה שהממצאים ברובם מדויקים למדי ומה שמצאתי תואם את החיים שלהם ושל חבריהם. הפוסט הזה הופיע באנגלית כאן.

אפתח בזה שאספר בכלליות על המחקר שלי כדי לתת קצת רקע ושתוכלו להבין איך הוא התבצע ומה הוא כלל. המחקר שלי נערך במועדון סטנד-אפ קומדי מקומי באלבוקרקי, ניו מקסיקו (שלצערי כבר לא קיים יותר). כמו שהסברתי בפוסט הקודם, כל שבוע מגיעים סטנדאפיסטים חדשים למועדון וניצלתי את ההזדמנות לגייס אותם למחקר. הלכתי למועדון בכל שבוע במשך חצי שנה, צפיתי בהופעה ביום הראשון שבו היא התרחשה (חיים קשים באקדמיה) ולאחריה פניתי לסטנדאפיסטים בבקשה להשתתף במחקר. בסך הכל, 31 סטנדאפיסטים הסכימו להשתתף במחקר שלי (28 גברים ו-3 נשים). נפגשתי איתם במשך סוף השבוע הארוך במהלך היום, זמן שבו הם לרוב משועממים וחסרי מעשה. הם מילאו כל מיני שאלונים ומבחנים שנתתי להם וגם ענו לשאלות רבות אחרות שקשורות למקצוע שלהם (עם חלק גדול מהם ניהלתי שיחות מרתקות וארוכות). כל הסטנדאפיסטים היו מקצועיים, כלומר קיבלו כסף על ההופעה שלהם, אבל היה להם ניסיון שונה. גייסתי גם תשעה סטנדאפיסטים חובבים כקבוצת ביקורת אחת, כאלו שהשתתפו בערבי חובבים (שבו כל אחד יכול לעלות על במה במשך כמה דקות). בנוסף, גייסתי גם 10 סופרים או כותבים שמתמתחים בכתיבת הומור ושלא עושים סטנד-אפ. עוד קבוצת ביקורת הייתה 400 סטודנטים (200 גברים ו-200 נשים) שהיוו חלק ממחקר גדול יותר על הומור שתארתי כאן.

מאפייני האישיות של קומיקאים כמעט ולא נחקרה באופן מדעי, ומעט מאוד ידוע עליהם. התפיסה בקרב רבים היא שבגלל שסטנדאפיסטים נוטים להיות מאוד צעקניים או ראוותניים על הבמה, הם חייבים להיות בעלי אישיות מוחצנת. האם זה באמת נכון? כדי לבחון את מאפייני האישיות של סטנדאפיסטים נתתי להם מבחן אישיות ידוע שנקרא מבחן חמש התכונות הגדולות, ובאנגלית The Big Five. זהו מבחן סטנדרטי שכמו שהשם מעיד, מודד חמש תכונות אישיות על רצף מסוים. התכונות הנבדקות הן: פתיחות לחוויות ומחשבות חדשות, מצפוניות (או מוכוונות), מופנמות-מוחצנות, נועם הליכות, ונוירוטיות-יציבות רגשית. אלו הן חמש תכונות שנחשבות לנפרדות אחת מהשנייה, למרות שמן הסתם יש גם קורלציות שונות ביניהן. חשוב להבין שאנשים נמצאים על סקאלה מסוימת בכל אחת מהתכונות הללו כך שהציון שניתן להם הוא יחסי לאנשים אחרים. אין כאן ציון שהוא טוב או רע בהכרח ולכל ציון יש יתרונות וחסרונות משלו כמו שהייתם מצפים מכל תכונת אישיות. הנה הממצאים המרכזיים שגיליתי:

ראשית, כפי שניתן לצפות, סטנדאפיסטים היו פתוחים יותר לחוויות ומחשבות חדשות, בהשוואה לרוב הקבוצות האחרות ולממוצע באוכלוסייה. סטנד-אפ קומדי דורש מבט רענן וחדשני על הסביבה וסטנדאפיסטים צריכים להיות בעניינים מבחינת התרבות הפופולרית כדי להתחבר לקהל שלהם. לכן הם חייבים להיות עם ראש פתוח כדי להיות רלוונטים ולהגיב לאירועים שונים בחדשות או ברכילות האחרונה. הממצא הזה עולה בקנה אחד עם מחקרים קודמים שהראו כי קבוצות יצירתיים אחרות, כמו משוררים, סופרים, או אמנים כמו שחקנים, נוטות להיות גם הן עם מידה גדולה של פתיחות לחוויות חדשות. הקבוצה היחידה שהייתה גבוהה יותר מהסטנדאפיסטים בתכונה הזו היו כותבי ההומור, שקיבלו ציונים גבוהים יותר באופן משמעותי מהסטנדאפיסטים בפתיחות. זה די הגיוני בהתחשב בזה שפתיחות מחשבתית חיונית ביותר לכתיבה. סופרים ומשוררים מקדישים כמעט את כל זמנם לכתיבה, בעוד עבור סטנדאפיסטים, הכתיבה היא חלק חיוני של עבודתם אבל אינה הדבר היחיד. סטנדאפיסטים צריכים לחלק את זמנם בין כתיבה, תרגול וחזרות של ההופעה, וגם כמובן להופיע בפועל בפני קהל. במילים אחרות, סטנדאפיסטים צריכים להיות קצת יותר מציאותיים ממשוררים וסופרים.

שנית, קומיקאים, כמו אנשים יצירתיים אחרים, קיבלו ניקוד נמוך במצפוניות. אנשים שמקבלים ציון גבוה בסקאלה הזו נוטים להיות אחראים, מאורגנים, אמינים ובעלי משמעת עצמית, כאלו שאפשר לסמוך עליהם. מצד השני, מצפוניות נמוכות קשורה עם התנהגויות ספונטניות יותר שנראות חיוניות יותר לעבודתו של סטנדאפיסט. עם זאת, ניקוד נמוך הוא גם כזה שיכול להזיק. מחקרים קודמים שבחנו את הקשר בין מצפוניות וחוש הומור מצאו כי אנשים שהיו נמוכים במצפוניות נטו להשתמש יותר בסגנונות שליליים של הומור. ההומור שהם השתמשו בו היה תוקפני יותר ומזלזל כלפי אחרים וגם כלפי עצמם (בצורה של הומור עצמי). אין ספק שסטנדאפיסטים לעיתים קרובות משתמשים בשפה וולגרית, במיוחד במועדוני סטנד-אפ שבהם אין שום מגבלות על השפה שבה הם יכולים להשתמש. סטנדאפיסטים גם משתמשים הרבה פעמים בהומור אגרסיבי שמופנה כלפי הקהל או כלפי עצמם. למרות שמצפוניות נדרשת להצלחה של סטנדאפיסט (הם צריכים לארגן את עצמם לקראת נסיעה למקום, להופיע בזמן להופעה, וכו'), יותר חשוב לאזן את זה עם חוסר עכבות, נון קונפורמיות והצורך לחשוב על רעיונות חדשים שאינם מקובלים, בניסיון להצחיק את הקהל.

עכשיו, בואו נעבור לנושא המוחצנות. אולי הממצא המפתיע ביותר במחקר שלי על סטנדאפיסטים היה שהם היו יותר מופנמים בהשוואה לכל האנשים האחרים. אפשר היה לחשוב שהרדיפה אחרי התהילה והפירסום יגרמו לסטנדאפיסטים להיות מאוד מוחצנים אבל במציאות ההפך הוא הנכון. זה מאוד בולט בניגוד לשחקנים שנוטים להיות מוחצנים מאוד. למה ההבדל? יתכן שסטנדאפיסטים לא מחפשים תשומת לב ופירסום באותה הצורה כמו שחקנים. הציבור תופס סטנדאפיסטים כראוותניים וצעקניים אבל זו רק האישיות שהם מראים על הבמה. האישיות האמיתית שלהם, זו שבאה לידי ביטוי ביום יום שונה מזה. אולי סטנדאפיסטים משתמשים במופע שלהם להסוות את האישיות האמיתית שלהם, כשעל על הבמה הם יכולים להיות מה שהם רוצים. זו יכולה להיות גם צורה של התרסה כלפי עצמם או דרך לבטא את היצירתיות שלהם. הסתירה לכאורה בין האישיות האמיתית שלהם וזו שהם בוחרים להציג על הבמה מרתקת מאוד. כשדיברתי עם סטנדאפיסטים לגבי הממצא הזה, רובם לא הופתעו בכלל ומבחינתם זה היה מאוד ברור שזה המצב. אולי המתח הזה בין מה שהם בחיים האמיתיים ומה שהם מציגים על הבמה יכול להסביר מדוע סטנדאפיסטים בוחרים בכלל לחפש קריירה במקצוע הזה. אולי סטנדאפיסטים רוצים להיות מישהו או משהו אחר, וקומדיה היא הדרך שלהם להביע את זה.

סטנדאפיסטים היו מעט נמוכים במדד של נועם הליכות, במיוחד בהשוואה לכותבי ההומור. המדד הזה הוא מדד של נחמדות ובודק בעיקר את הנטייה של אנשים להיות אהובים על ידי אחרים. לא מפליא שהקבוצות שמשיגות את הניקוד הגבוה ביותר במדד הזה הן שחקנים ופוליטיקאים שמאוד מעוניינים באהבת הקהל. אין ספק שגם סטנדאפיסטים מעוניינים באהבת הקהל וקומיקאים רגישים מאוד לתגובות של הקהל. עם זאת, בדיוק כמו עם האישיות המוחצנת על הבמה ששונה מהאישיות האמיתית שלהם, הרצון להיות אהוב אינו מייצג בהכרח את הנטייה האמיתית שלהם להיות פחות נחמדים ויותר חשדניים בחיים האמיתיים. רוב העבודה של סטנדאפיסט היא כתיבה ואימון לפני שהוא עולה על הבמה. סוג כזה של עבודה הוא אישי ונעשה לבד ברוב המקרים. סטנדאפיסטים יכולים להיות מאוד חשדניים כלפי סטנדאפיסטים אחרים שעלולים לגנוב את החומרים שלהם. סטנד-אפ הוא עסק תחרותי מאוד, מה שיכול להסביר מדוע הם נמוכים במדד הנועם הליכות. באופן כללי יותר, אנשים שמוציאים ציונים גבוהים בנועם הליכות נוטים להיות קונפורמיסטיים, שלווים, טובי לב, לא טובים בללעוג על אחרים או בניסוח אמיתות אכזריות על החיים. קומדיה טובה דורשת רוע מסוים שדוחף אנשים מחוץ לאזור הנוחות שלהם.

לא נתגלו הבדלים בין הקבוצות בנוירוטיות. אנשים יצירתיים כמו משוררים וסופרים הם בדרך כלל גבוהים במימד הזה של האישיות, אבל הם גם אלו שלא צריכים לבצע את היצירה שלהם על במה. סטנדאפיסטים לעומת זאת, זקוקים ליציבות רגשית חזקה (ההפך של נוירוטיות) על מנת לשלוט ולווסת את הביצועים שלהם על הבמה. בדיוק כמו אנשים העוסקים בספורט אתגרי, למשל מטפסי הרים ואלפיניסטים, סטנדאפיסטים צריכים לשלוט על החרדה שלהם. העבודה של סטנדאפיסטים גורמת לרמות נוירוטיות ממוצעות, ברמה דומה לזו של שחקנים.

באופן כללי, התוצאות של המחקר הזה מדגימות את הייחוד של סטנדאפיסטים כקבוצה, בהשוואה לקבוצות מקצועיות ואמנותיות אחרות. כיוצרים וגם מבצעים של עבודתם הם חולקים כמה מאפיינים עם יוצרים ומבצעים אחרים, אבל הם גם שונים מכל אחד ואחד מהם (למשל, סטנדאפיסטים, שלא כמו סופרים, יודעים שהם הולכים להופיע על במה, בעוד סופרים לא מבצעים את מה שהם כתבו). סטנדאפיסטים יכולים גם לראות את התוצאות של פרי היצירה שלהם בזמן אמיתי ולשנות אותו בהתאם לתגובות הקהל. סופרים, מלחינים או במאים יוצרים משהו שאחרי שהוא כבר קיים כבר לא ניתן לשנותו. יחסי הגומלין היומיומיים שיש לסטנדאפיסטים עם הקהל היא זו שמאפשרת את הגמישות הזו. האינטראקציה עם הקהל היא המפתח להצלחה של סטנדאפיסטים בכל הופעה. המשוב המיידי מהקהל, והאפשרות לעדן ולשנות את המופע שלהם, הוא קריטי עבורם להישרדות.

דבר האחרון ששווה לאזכר אותו הוא שלא מצאתי שום הבדל משמעותי במאפייני האישיות של סטנדאפיסטים מקצועיים וסטנדאפיסטים חובבים. לא נמצאו גם הבדלים באישיות בין סטנדאפיסטים בשלבים השונים של הקריירות שלהם. יכול להיות שזה נובע מהמדגמים הקטנים במחקר שלי (במיוחד של קבוצות הביקורת של סופרים וחובבים) או שזה אולי מצביע על כך שניתן לראות את הסטנדאפיסטים כנמצאים על רצף אחד ארוך כך שסטנדאפיסט חובב הוא למעשה סטנדאפיסט מקצועני בפוטנציה. גם אם חובבן לא יהפוך למקצועני בסופו של דבר או לא יהיה קומיקאי מוצלח בעתיד, אותן תכונות אישיות שמניעות את הסטנדאפיסטים המקצועיים דוחפות גם אותו.

בפוסט הבא אני אדון בבריאותם של סטנדאפיסטים (אפשר למצוא אותו פה).

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • oferyo  On 30/01/2014 at 1:40 pm

    מעניין. מעניין גם אם יש קשר בין סטנדאפיסטים שאר האוכלוסיה בעלת חוש הומור מפותח. כלומר האם סביר למצוא תכונות האופי של סטנדאפיסטים אצל אנשים (לא סטנדאפיסטים) בעלי חוש הומור.

    • גיל  On 30/01/2014 at 2:23 pm

      עופר, שאלה מצוינת, ומכיוון שיש לי את בסיס הנתונים להשוואה ערכתי את הניתוח הסטטיסטי המתאים. לקחתי את קבוצת הסטודנטים וסיננתי מהם רק אלו שהיה להם חוש הומור של לפחות סטיית תקן אחת מעל הממוצע. זה בערך חמישית מהסטודנטים. מה שיוצא זה די מעניין: בחלק של הפתיחות המחשבתית הפער נמחק בין הקומיקאים לסטודנטים. כלומר, גם לסטודנטים יש ניקוד גבוה במדד הזה. זה לא כל כך מפתיע ואומר שאנשים בעלי חוש הומור הם בעלי פתיחות מחשבתית גבוהה יותר כפי שאפשר אולי לצפות. במצפוניות, הפער הצטמצם קצת, ככה שסטודנטים עם חוש הומור הם בעלי פחות מצפוניות מאשר אלו שפחות מצחיקים, אבל עדיין לסטנדאפיסטים היה הכי נמוך.

      לגבי מוחצנות, כאן ודי במפתיע, הפער קצת עלה. כלומר סטודנטים עם חוש הומור קיבלו ניקוד קצת יותר גבוה במוחצנות מאשר המדגם הכולל. זה אולי המפתח להבנה של סטנדאפיסטים. אנשים "רגילים" עם חוש הומור הם כנראה מוחצנים יותר ביום יום, אבל סטנדאפיסטים הם בדיוק להפך. אולי הפער הזה הוא מה שמושך אותם להופיע.

      לגבי נועם הליכות הפער גם פה הצטמצם וגם זה די הגיוני. כמו שכתבתי, אנשים נעימי הליכות נוטים להיות יותר קונפורמיסטים וחוש הומור דורש נון קונפורמיסטיות וחשיבה מחוץ לקופסא אז הגיוני שאנשים עם חוש הומור יהיה בעלי ניקוד נמוך פה. יש גם ירידה בנוירוטיות של אנשים מצחיקים אבל היא בעיקר בגלל זה שרובם היו גברים, ונשים הם אלו שנוטות להיות נוירוטיות ככה שלא בטוח שזה כזה משמעותי.

  • אודי ד.  On 30/01/2014 at 3:07 pm

    תודה גיל, מעניין מאוד!
    ושאלה: האם נחקרה השאלה מהו הגורם המבחין בין אנשים שהם מחד מופנמים אך מאידך לא חוששים מלהופיע, והולכים למעשה לקוטב ההפוך – להחצנה – לבין אנשים שהם הן מופנמים והן חוששים מלהופיע?

    • גיל  On 30/01/2014 at 4:09 pm

      היי אודי זו שאלה טובה שאין לי מידע ישיר לגביה. יתכן שזה קשור לדחפים שיש לאנשים מסוימים להוכיח את עצמם לאחרים ושיכולים לבוא לידי ביטוי בצורות שונות. אצל אחד זה יהיה להופיע על הבמה, אצל אחר זה יהיה לעשות קריירה בתור מדען וכו', אבל האמת שזה עדיין לא ברור.

Trackbacks

%d בלוגרים אהבו את זה: