החיים המרתקים של סטנדאפיסטים

בחודשים האחרונים פירסמתי סדרה של פוסטים בבלוג האנגלי שלי הומור סאפיינס שנמצא באתר פסיכולוגיה היום, ושעוסקים בסטנד-אפ קומדי ובעיקר בסטנדאפיסטים עצמם. הפוסטים הללו מבוססים במידה רבה על המחקרים שלי על סטנדאפיסטים ומספקים בעיניי הצצה מרתקת לחיים שלהם מחוץ לאור הזרקורים. אני אתרגם, בשינויים קלים, את הפוסטים הללו לעברית כי אני חושב שהם יעניינו קוראים רבים. צרים לזכור שהדברים שאני עומד לספר לכם על סטנדאפיסטים מתייחסים לסטנדאפיסטים אמריקאיים, ערש הסטנד-אפ קומדי המודרני. הסטנד-אפ בארץ בנוי בצורה שונה, בלי אינסוף המועדונים שקיימים בארצו של הדוד סם עם הצביון המסוים מאוד שלהם שאסביר בהמשך. עם זאת, אני די בטוח שהרבה מהדברים נכונים גם לסטנדאפיסטים ישראלים. הפוסט הראשון עוסק בחיים המרתקים של סטנדאפיסטים (הפוסט המקורי הופיע כאן, ושווה לבקר בו וגם בפוסטים הבאים כי קומיקאים רבים הגיבו אליהם).

להיות סטנדאפיסט זו עבודה קשה מאוד. לעמוד מול קהל היא אף פעם לא משימה קלה, אבל לעמוד מול אנשים ששופטים כל מה שאתם אומרים ומצפים לצחוק כל כמה שניות זה הרבה יותר קשה. אנחנו רגילים לשמוע ולחזות בקומיקאים מפורסמים ומוצלחים כמו כריס רוק, ג'רי סיינפלד, לואיס סי קיי ושרה סילברמן, אבל במציאות (האמריקאית) יש אלפי קומיקאים מקצוענים שעוסקים בסטנד-אפ לפרנסתם, רובם אלמונים לציבור הרחב. חלק גדול מהסטנדאפיסטים הללו מצחיקים מאוד אם הייתם הולכים להופעה שלהם. יש רבים בשלבים שונים של הקריירה כולל המוני חובבים שאפתנים ביותר שסביר להניח שלעולם לא יגיעו להצלחה או לתהילה לה הם מייחלים.

בתור מישהו המתמקד במחקר בהומור אני מוצא את תופעת הסטנד-אפ קומדי מרתקת ביותר. הרבה שאלות עניינו אותי כשהתחלתי לחקור את הנושא ועל חלק מהן ניסיתי לענות במחקר שלי. רציתי לדעת יותר על איך עובד סטנד-אפ וגם ללמוד יותר על הסטנדאפיסטים עצמם. מה מניע אותם להופיע על הבמה? האם יש להם תכונות אישיות ייחודיות? האם הם חכמים יותר מאנשים רגילים? איך נראים חיי היום יום של סטנדאפיסטים? נכנסתי לוואקום כמעט ריק מבחינה מחקרים. למרבה הצער, נעשו מעט מאוד מחקרים על הנושא, אולי בגלל שסטנד-אפ נחשב לנושא לא רציני למחקר וסטנדאפיסטיים נתפסים כאנשים לא רציניים או חשובים במיוחד, כאלו שלא שווה להשקיע במחקר עליהם. מסיבה כלשהי, יש הרבה יותר מחקרים על אמנים ואנשים יצירתיים אחרים כמו סופרים, משוררים, מוזיקאים, שחקנים ורקדנים – כולם אנשים רציניים מאוד. המחקר שלי על סטנדאפיסטים היה למעשה המחקר המדעי הראשון על הקבוצה הזו ב-30 השנים האחרונות. רציתי לבדוק מה ייחודי בסטנדאפיסטים ובפוסטים הקרובים אחלוק איתכם כמה מהממצאים והתובנות שעלו מהמחקר הזה.

למרות שנראה שמדובר בנושא קליל, לא רציני, או לא חשוב ללמידה (משהו שהרבה אנשים חושבים לגבי מחקרים שעוסקים בהומור בכלל), חשוב לציין כי מחקר על סטנדאפיסטים הוא עסק רציני שיש לו השלכות חשובות לגבי הבנת הומור, אינטליגנציה ויצירתיות באופן כללי. אפשר להסתכל על סטנדאפיסטים מקצועיים ככאלו שממפגינים רמה קיצונית וגבוהה של הומור. השימוש שלהם בהומור לא דומה לשימושים אחרים יומיומיים של רוב האנשים, אבל זה לא אומר שאי אפשר להגיע ממחקר עליהם לתובנות שונות לגבי הומור וצחוק שלא קשורים רק לסטנד-אפ קומדי. אפשר לעשות אנלוגיה לקרימינולוגים שחוקרים רוצחים כדי לנסות להבין דפוסים כלליים של אלימות. סטנדאפיסטים לא מייצגים את האדם הממוצע, אבל מחקר עליהם יכול לעזור להאיר מה אנשים מוצאים מצחיק ומה לא, וגם לעזור להבין יצירתיות באופן כללי.

אחד הדברים שסיקרנו אותי לגבי סטנדאפיסטים היה לנסות ולהבין מה מבדיל אותם מאמנים אחרים. אמנים שונים זה מזה בדרכים רבות, והבחנה חשובה אחת היא בין יוצרים ומבצעים (או פרשנים). יוצרים הם אנשים שמפיקים יצירת אמנות שאחרים בדרך כלל מבצעים או שלא זקוקים כלל למבצע. דוגמאות לכך הם סופרים, משוררים, מלחינים וכוריאוגרפים. מבצעים הם אנשים שמשתמשים בכישורים האמנותיים שלהם לבצע את פרי יצירתם של אנשים אחרים. בין אלו אפשר למצוא את המוזיקאים, השחקנים והרקדנים. כמובן שלפעמים אדם יכול להיות גם יוצר וגם מבצע בו זמנית כמו במקרה של זמרים ששרים את השירים שהם כתבו, אבל זו לא דרישה של המקצוע ויש אינספור זמרים ולהקות שמבצעים שירים שאחרים כתבו להם. סטנדאפיסטים לעומת זאת עשויים מזן שונה. אצלם ההבחנה בין יוצרים ומבצעים מטושטשת כי בהגדרה סטנדאפיסטים חייבים לבצע את מה שהם כתבו. סטנדאפיסט שמבצע חומר שאחרים כתבו נחשב ליוצר לא מקורי, שלא לומר גנב. אין אף אמנות אחרת שדורשת שהאמן המבצע אותה יהיה גם היוצר (מארחים בתוכניות אירוח כמו ג’יי לנו, דיוויד לטרמן או ג’ון סטויארט שהם גם סטנדאפיסטים כן מספרים בדיחות שכתבו אחרים ומעסיקים צוות של כותבים שכותבים עבורם את החומרים השונים לתוכנית אבל זה לא ממש סטנד-אפ).

מהן ההשלכות של להיות יוצר ומבצע בו זמנית? מייד אתייחס לזה, אבל קודם לכן אני רוצה לסקור איך עובדים סטנדאפיסטים בארה”ב ואיך פועלים מועדוני הסטנד-אפ שם. יש כמה וכמה מאפיינים מובהקים לחייהם של קומיקאים שהרבה אנשים לא מודעים אליהם.

סטנדאפיסטים מגיעים בצורות וגוונים שונים ואין שני סטנדאפיסטים שזהים אחד לשני. אין שום חינוך פורמלי שנדרש לעבודה כסטנדאפיסט ויצא לי לפגוש סטנדאפיסטים שנשרו מהתיכון, וגם כאלו עם תואר דוקטור. רמת ההשכלה הפורמאלית של הסטנדאפיסט אינה אומרת דבר לגבי הכישרון שלהם והיכולת להצחיק.

הרבה מאוד אנשים רוצים להיות סטנדאפיסטים, אבל מעט מאוד מצליחים או יש להם את הסיבולת להתמיד בתחום ולהתגבר על הכישלונות הרבים שמאפיינים אותו. סטנד-אפ קומדי הוא תחום תחרותי ביותר, כזה שיש בו ביטחון תעסוקתי קטן מאוד. סטנדאפיסט עשוי להיחשב לקומיקאי מצחיק ומצליח היום אבל שום דבר לא מבטיח לו שהקהל ימשיך לאהוב אותו בעתיד. התנודות באהדת הקהל קיצוניות מאוד וכל הופעה של סטנדאפיסט הינה ייחודית באינטראקציה שלה עם הקהל. בדיחות שהשכיבו את הקהל על הרצפה לילה אחד, אולי לא יעבדו למחרת ובאותו מקום.

ישנן רמות שונות של סטנדאפיסטים. אם אתה סטנדאפיסט מתחיל או חובבן, אתה יכול לשלוח וידאו של הופעה שלך למועדון סטנד-אפ מקומי (או להפנות אותם ליוטיוב). הוידאו הזה לא בהכרח חייב להיות של הופעה בפני קהל אלא יכול להיות הופעה בפני חברים או אפילו בסלון של הבית שלך. ברוב המועדונים הרציניים יש ערבי חובבים שבהם כל אחד יכול לבוא ולהופיע על הבמה במשך 2-3 דקות. זה אמנם נשמע מעט זמן אבל יכול להיות נצח אם אתה קומיקאי גרוע. אם אתה טוב לעומת זאת, מנהל מועדון הסטנד-אפ עשוי להזמין אותך להיות ה”פותח” (opener) בהופעה. “פותח” הוא הסטנדאפיסט הראשון שמופיע בערב סטנד-אפ והוא עושה זאת במשך 10-15 דקות. הוא גם משמש כמנחה הערב (emcee). אלו הם סטנדאפיסטים בשלבים המוקדמים של הקריירה שלהם ובדרך כלל יקבלו שכר זעום עבור ההופעה שלהם אם בכלל. אם אתה טוב כפותח (וזה עלול לקחת כמה שנים כדי להיות מיומן בזה), אתה יכול להתקדם לשלב הבא שנקרא feature guy. אלו הם סטנדאפיסטים מנוסים שכבר עוסקים במקצוע כמה שנים טובות ויופיעו למשך כחצי שעה. אם הצלחת בתפקיד ה-feature הרמה הבאה לשאוף אליה היא של כוכב הערב (headliner). זהו הסטנדאפיסט שאת השם שלו המועדון מפרסם על כל שלטי החוצות לפני המופע בריש גלי. הוא או היא מופיעים בין שעה לשעה וחצי והם אלו שהקהל בא לראות. כדי להגיע לדרגה הזו שהיא הגבוהה ביותר במועדונים לוקח בממוצע 15-20 שנה. רוב הסטנדאפיסטים לא יגיעו לשלב הזה ולרמה כזו של הצלחה אבל אלו שהם מברי המזל שכן, נמצאים בפסגת המקצוע (לפחות באופן זמני כי כאמור כל דבר בסטנדאפ הוא זמני). סטנדאפיסטים רבים גם עובדים בעבודות שונות שקשורות לסטנד-אפ כמו כתיבה לסיטקומים או למגזינים שונים. מעטים מאוד מגיעים לדרגה כזו שיש להם תוכנית משלהם.

זהו תאור טיפוסי למועדון סטנדאפ שכמוהו יש מאות בארה”ב. כמובן, אם אתה כריס רוק, סיינפלד או ריקי ג'רוויס, אתה מופיע לרוב באולמות גדולים ואז בדרך כלל יש רק פותח למופע לפני שהשם הגדול עולה לבמה. עם זאת, גם קומיקאים מוצלחים מאוד כמו סיינפלד מופיעים הרבה פעמים במועדונים קטנים. חלק מזה נובע מהעובדה שהם אוהבים קהל אינטימי וחלק מזה נובע מרצון לבדוק את החומרים החדשים שלהם על קהל חדש. גם לסטנדאפיסט מוכח לוקח כמה חודשים כדי לבנות מופע שלם של שעה וחצי והוא צריך להתאמן על כל שלב של המופע בנפרד לפני שהוא יוצא במופע שלם. הרבה פעמים הכוכבים יופיע ללא התרעה במועדון סטנד-אפ או בהתרעה קצרה מאוד למנהלים, ואז יתנו קטע של כמה דקות ויעלמו. בנוסף, יש גם מועדונים מאוד מפורסמים שבמשך שעות סטנדאפיסטים מופיעים על הבמה אחד אחרי השני, לרוב למשך זמן קצר יחסית.

מלבד הקריירה המפרכת שמחכה לסטנדאפיסטים, חיי היומיום שלהם אינם קלים. לרובם אין סוכן שמנהל את הקריירה שלהם והם צריכים לעשות הכל בעצמם. זה אומר שהם צריכים לקדם את עצמם, לדבר עם מנהלי מועדונים ולסגור איתם את כל הפרטים של ההופעה, להזמין כרטיסי טיסה ולארגן את כל הסידורים הבירוקרטיים שקשורים להופעה, וכמובן גם לכתוב ולתרגל את החומרים שלהם. כל זה בזמן שהם מרוויחים מעט מאוד כסף ולעיתים קרובות צריכים לעבוד בעבודה אחרת שלא קשורה לסטנד-אפ או להומור בכלל. לסטנדאפיסט ממוצע עשוי לקחת 10-15 שנים עד שיהיה מסוגל לחיות מסטנד-אפ בלבד, וגם זה כאמור נחלתם של מעטים בלבד. את כל זה הסטנדאפיסטים צריכים לעשות ללא תמיכה של איגוד מקצועי, שכן אין להם גילדה כמו שיש לשחקנים למשל. אפילו אין רשימה מסודרת של כל מועדוני הסטנד-אפ שתאפשר למנהלים ולסטנדאפיסטים להתחבר אחד עם השני. במקצוע הזה מוניטין הוא שם המשחק והמפתח להצלחה. אם אתה סטנדאפיסט טוב, אנשים במקצוע ובעיקר מנהלים ידעו עליך ממנהלים אחרים שהופעת במועדון שלהם וככה תוזמן להופיע במקומות נוספים.

אה, והאם הזכרתי את הנסיעות המרובות שסטנדאפיסטים צריכים לעשות? כדי להצליח בסטנד-אפ חייבים לנסוע הרבה. דבר אחד זה להיות מצחיק מול החברים שלך, או במועדון ידידותי שבו כולם מכירים אותך, אבל עניין אחר לגמרי זה לנסוע לאיזה חור ולהופיע מול קהל שמעולם לא שמע עליך והדמגורפיה שלו שונה לגמרי ממה שאתה רגיל אליה. לדוגמא, לקהל מבוגר ושמרן בדרום ארה”ב יכול להיות טעם שונה לחלוטין מזה של צעירים וליברליים בסן פרנסיסקו. בשביל להיות סטנדאפיסט מצליח חייבים להצליח בפני קהל מגוון וקומיקאים גדולים יודעים להתאים עצמם ולהצליח כמעט בכל מקום שבו יופיעו, אבל זה דורש זמן וניסיון. סטנדאפיסטים רבים יסעו למקומות שונים בין 40-50 שבועות בשנה. לרוב, המופעים מתקיימים בין יום חמישי ליום ראשון שבהם הסטנדאפיסטים המופיעים באותו השבוע גרים ביחד בדירה בבעלות המועדון ובסמוך לו (כדי לחסוך כסף למועדון שלא צריך לשלם כל פעם על מלון יקר). זה אומר שחצי מהשבוע סטנדאפיסטים נמצאים בבית, וחצי מהשבוע הם מופיעים במועדון כלשהוא, מה שמקשה על מציאת עבודה אחרת או קיום מערכת יחסים יציבה (עוד על כך בהמשך). אורח חיים כזה קשה להרבה סטנדאפיסטים ולא מפליא שרבים פורשים בשלבים הראשונים. לפעמים לא ברור למה סטנדאפיסטים צריכים בכלל את כל זה.

בפוסט הבא, אני אכתוב על האישיות הייחודית ותכונות אחרות מסקרנות של סטנדאפיסטים (אפשר למצוא אותו פה).

Both comments and trackbacks are currently closed.

Trackbacks

%d בלוגרים אהבו את זה: