מה קורה כשאסירים משחקים בדילמת האסיר?

דילמת האסיר הוא כנראה המשחק הנפוץ ביותר אי פעם בניסויים פסיכולוגיים וכלכליים. הרעיון מוכר לרובכם אבל אחזור עליו בקצרה. במשחק סטנדרטי שני פושעים נתפסו ונחקרים כל אחד בנפרד. מכיוון שאין מספיק ראיות להרשיעם, החוקרים מנסים להוציא הודאה מכל אחד מהם, או לפחות שיפלילו אחד את השני. בפני החשודים עומדות שתי אפשרויות. לשתוק או להלשין על חברם. כל אחת מהאפשרויות הללו אחת נושאת בחובה רווח או הפסד כתלות במה שהחשוד השני יעשה. בגירסה הקלאסית של המשחק אם שני החשודים שותקים, הם ישבו בכלא למשך שנה אחת על עבירה זוטרה יותר. אם אחד מהם מלשין והשני שותק, אז המלשין יוצא לחופשי וזה ששתק ישב בכלא 15 שנה. אם שניהם מלשינים אחד על השני אזי הם ישבו בכלא 5 שנים כל אחד. מבחינה רציונלית, עדיף לשניהם לשתף פעולה ולשתוק כי אז הם מבטיחים לעצמם נזק מינימלי. מצד שני, קיים סיכון שהצד השני ילשין, ואז יוצא שאחד הצדדים נדפק בעוד השני מרוויח בגדול. כשמשחקים את המשחק פעם אחת קשה מאוד לנבא מה יהיו התוצאות, אבל כשחוזרים על המשחק פעמים רבות אפשר לפתח אסטרטגיות שונות למשחק אופטימלי. האסטרטגיה המוצלחת ביותר היא זו שנקראת “מידה כנגד מידה” (Tit for Tat). שחקן מתחיל בשיתוף פעולה ובמשחק הבא הוא מחקה את מה שהשחקן השני עשה. אם השחקן השני שיתף פעולה אז הוא גם ישתף פעולה, ואם השחקן השני בגד והלשין אז גם הוא יעשה אותו הדבר. זו האסטרטגיה שבטווח הארוך ממקסמת את ההצלחה של שחקן בודד.

המשחק משמש כמודל להתנהגויות חברתיות, וכמדד עד כמה אנשים מוכנים לשתף פעולה זה עם זה, וגם עד כמה הם מתנהגים בצורה רציונלית. ישנן הרבה ואריאציות למשחק, בחלקם הרווחים וההפסדים שונים, ובין השאר משתמשים בו למדל התנהגויות של בעלי חיים, בניסיון להבין למה ומתי הם משתפים פעולה אחד עם השני. אלפי מחקרים נעשו בפרדיגמה הזו מאז הניסוי הראשון ב-1950, רובם נעשה על סטודנטים, אבל יש גם ניסויים על אוכלוסיות מיוחדות כמו ברוקרים בבורסה, מתווכי דירות, אחיות ועוד. באופן מפתיע למדי, מעולם לא השתמשו בנבדקים אסירים שעל שמם נקרא המשחק כמושא המחקר. כדי לתקן את המעוות נערך לאחרונה מחקר שכלל אסירות בבית כלא בגרמניה.

המחקר כלל 92 אסירות, שקיבלו קפה וסיגריות בתמורה להשתתפותן בניסויים (אסור לשלם לאסירים בגרמניה). כקבוצת ביקורת שימשו 90 סטודנטיות מאוניברסיטה מקומית שקיבלו 5 יורו עבור ההשתתפות במחקר, וסכום נוסף בהתאם להחלטות שקיבלו במשחק. הניסוי הראשון כלל משחק יחיד של דילמת האסיר. במשחק כזה שני המתמודדים צריכים להחליט מה לעשות בלי שום מידע לגבי המשתתף השני. אין כאן אפשרות לבנות שיתוף פעולה לטווח הארוך או לנקום במישהו שמלשין עליך.

תוצאות המחקר הראו ש-56% מהאסירות בחרו בפתרון האידיאלי של שיתוף פעולה (כלומר, לשתוק בחקירה בשאיפה שגם הצד השני יעשה כן), לעומת 37% בלבד מהסטודנטיות. במחקר המשך, בדקו מה יהיו התגובות של הנבדקות אם ישחקו את המשחק פעמיים. המשתתפות שיחקו את המשחק כמו בניסוי הראשון, ולאחריו צוותו למשתתפת אחרת בצורה אקראית, כאשר נאמר להן איך המשתתפת השנייה שיחקה במשחק הראשון. התוצאות בניסוי הזה היו הפוכות מהניסוי הראשון. סטודנטית נטו לשתף פעולה ב-63% מהמקרים במשחק השני, וזאת לעומת 46% בלבד מהאסירות. כשבחנו רק את אלו ששיחקו עם משתפי פעולה במשחק השני, 60% הן מהאסירות והן מהסטודנטיות שיתפו פעולה. כלומר הידיעה שמשתתפת שיתפה פעולה במשחק הראשון הובילה לשיתוף פעולה במשחק השני בצורה שווה אצל כל המשתתפות.

מה אפשר ללמוד מהתוצאות הללו? כנראה שלא הרבה במיוחד. הידיעה ששיתוף פעולה מוביל לשיתוף פעולה אינה חדשה מרעישה. לעומת זאת, ההבדלי שנצפו צריכים להלקח בערבון מוגבל. אחרי הכל, אוכלוסיית האסירות שונה בצורה די מהותית מהסטודנטיות. הן היו מבוגרות יותר (גיל ממוצע של 31 לעומת 23), הרבה פחות משכילות (לרובן אין שום השכלה אקדמית), רובן נשואות עם ילדים (בעוד הסטודנטיות היו רווקות), חסרות כל ניסיון במחקרים פסיכולוגיים, ואפילו נטו לעשן ולשתות קפה יותר מהסטודנטיות. גם המצב הסוציואקונומי שלהן היה נמוך יותר. לא כל ההבדלים הללו מהותיים לגבי המשחק, אבל חלקם יכולים להיות משמעותיים ביותר ולהטות את התוצאות.

אבל אולי הדבר החשוב ביותר שהבדיל בין אוכלוסיית האסירות לסטודנטיות הוא החופש שיש לכל קבוצה. אסירות מטבע הדברים חיות בבית כלא. יתכן שאווירת בית הכלא מעודדת שיתוף פעולה ונטייה לקונפורמיות, כי פשוט אין לאסירים לאן ללכת ואין ברירה אלא להסתדר עם אסירות אחרות, מה שיכול להסביר את תוצאות הניסוי הראשון. יותר מכך, דילמת האסיר אמורה לבדוק מצב שבו שני פושעים עומדים בפני חקירה משטרתית. במחקר הנוכחי האסירות כבר מורשעות ונמצאות בבית כלא, כך שלא ברור עד כמה רלוונטיות התוצאות לסיטואציה הבסיסית במשחק. הממצא המעניין ביותר לא נוגע כלל לאסירות. זה ההבדל הגדול שנמצא בתגובות של הסטודנטיות בין משחק סימולטני למשחק סדרתי. לא ברור למה האפקט עליהן היה גדול, בעוד על האסירות הוא לא השפיע.

אז המחקר הזה חביב למדי אבל לא בטוח שמוסיף הרבה לידע הקיים. אני אישית לא מתלהב כל כך מדילמת האסיר, כמו מרוב המשחקים הכלכליים, וחושב שהוא הניסוי הכי אוברייטד בתולדות הפסיכולוגיה והכלכלה (משחק האולטימטום לא הרחק מאחור). הוא לא ממש מציאותי כמעט בכל גירסה שלו, ולא באמת נותן לנו תובנות אמיתיות על למה ואיך אנשים משתפים פעולה. בנוסף, ההבדלים שנמצאו במחקר היו ברמת מובהקות של 0.10. זוהי רמת מובהקות גבוהה למדי שיכולה להעיד שההבדלים שמצאו, למרות שנראים מרשימים למדי, קצת רעועים ואולי מקריים. רוב המחקרים במדעי החברה משתמשים ברמת מובהקות של 0.05, ולמרות שאין משהו מיוחד במספר הזה (כמו שנאמר “אלוהים אוהב רמת מובהקות של 0.06 בדיוק כמו 0.05”), חשוב לדעת מהי רמת המובהקות שהתקבלה בפועל, וכל הדיווחים שאני ראיתי על המחקר הזה בעיתונות הפופולארית התעלמו מהנתון הזה לחלוטין.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • niron1  On 14/08/2013 at 9:50 am

    לדעתי במציאות מה שגורם לאנשים לבחור את התנהגותם – במקרה זה להלשין או לשתוק או בתחומים אחרים בחיים לתקוף או להבליג וכו'. הוא היכולת של האדם לקרוא את התנהגותו העתידית ולעיתים אופיו של היריב לפעמים רק מתוך התבוננות בו. בהתחלה בדילמת האסיר אין לשניים קשר והם אינם יכולים לצפות או לראות את מעשיהם של יריביהם ולא יכולים לכן להפעיל אינטואיציה ומסקנות. לאחר מכן מעשים ופעולות עכשוויות של היריב שבאים לידיעתם, תורמים ליכולת הניבויית של כל אסיר. מבחינה אבולוציונית, אנשים בעלי יכולת אינטואיטיבית, המסוגלים ע"פ אינסטינקטים ושיברי מידע קלים להסיק מסקנות מהירות וטובות מיריביהם, הם בעלי יתרון שרידותי.

    • גיל  On 14/08/2013 at 12:31 pm

      אני מסכים. אין ספק שהידיעה שיש אינטרקציות עתידיות עוזרת וגם נותנת מידע רלוונטי. במקרה הזה המידע די ברור, ועדיין יש גם קונפליקטים פנימיים. למשל, אם אתה יודע שמישהו ישתף פעולה עדיין אתה יכול לרצות לבגוד בו כי זה יביא לך תועלת מיידית, אם כי בטווח הארוך יפגע בך כנראה.

  • מאיר גלבוע  On 14/08/2013 at 11:18 am

    גיל
    כמוך – כמוני. למיטב ידיעתי, תורת המשחקים היא משחק תיאורטי יפה מאד, אך ברובו אינו מתאר את ההתנהגות האנושית בפועל. המשחקים הללו יותר מידיי סטריליים מכדי שניתן יהיה להפיק מהן מסקנות על התנהגות אנושית במציאות.
    בעבר, כששימשתי מנהל מח' חקירות ברשות ההגבלים העסקיים, יזמנו מעין יישום של דילמת האסיר למציאות שלנו. פרסמנו "מנשר" ובו הבטחה לכאלה המשתתפים בקרטלים – שאם יגלו לרשות על הקרטל – לא יועמדו לדין. מי שבא שני – מפסיד. כיוון, שקרטל מטבעו הוא מעין שותפות בין מתחרים מצד אחד, אך כל משתתף חושש שמתחרה אחד ייגש ראשון לרשות ויגלה את דבר הקרטל, חשבנו שניצור תור ארוך לפני דלתות הרשות של כאלה שירצו לקבל הגנה כזו תמורת גילוי הקרטל.
    למיטב ידיעתי, זה לא עבד כלל. אמנם, בשנים הראשונות להפעלת הפרקטיקה הזו (אחרי שאני סיימתי את עבודתי ברשות) כמעט לא נפתחו חקירות חדשות ולא הוגשו כתבי אישום, כך שלא היה איום ממשי על המתקרטלים למיניהם, אך אני בכלל לא בטוח שהיום, לאחר כשנה וחצי של שינוי המדיניות ופתיחת חקירות חדשות והגשת כתבי אישום למכביר – הסיפור עובד.
    אז, זה נהדר לזכות בפרס נובל על נושא זה, בעיקר אם אתה ישראלי (ראה פרופ' אומן), אך זה טוב לחדר משחקים בלבד.

    • גיל  On 14/08/2013 at 12:37 pm

      מעניין מאוד. נראה לי שבמקרה שתארת, יש גם משתנה נוסף שלא קשור למשחק. אם אתה פשוט לא משתתף בו אז הרווחים שלך גדולים. ההנחה של חקירה כזו היא שהקרטל ישבר בסופו של דבר אבל זה לא בהכרח נכון.

      אגב, זה לא רק אומן, אלא גם חלק גדול מהניסויים של טברסקי וכנהמן שמראים על הטיות בחשיבה מבוססים על דוגמאות לא מציאותיות.

      • מאיר גלבוע  On 14/08/2013 at 10:06 pm

        אני לא בטוח שאי השתתפות בקרטל מגדילה רווחים. אמנם, המוטיבציה למכור כמויות גדולות יותר או יותר בזול מהקרטל תמיד קיימת, ולמעשה היא אף "מאיימת" של שלמות הקרטל, אך לא תמיד זה מוביל לרווחים גדולים יותר. הניסיון שלי מראה, במקומות שבדקנו זאת מחקרית, שעם שבירת קרטלים, המחירים יורדים והכמויות משתנות. בחלק זה עשוי להגדיל רווחים ובחלק לא. במספר מקרים, חברות נכנסו למשברים עם פירוק הקרטל, עקב ירידה גדולה בהכנסות. כך זה היה בקרטל המרצפות, בקרטל הירקות הקפואים ועוד. למיטב הבנתי, האיום, הקיים גם במשחק דילמת האסיר, ואמור להתקיים גם בתוכנית החסינות של רשות ההגבלים (כך היא נקראת), היא הדוחפת את המשתתפים לבחור באסטרטגיה הדומיננטית.
        דווקא הניסויים של כהנמן וטברסקי מדגימים מצבים קרובים יותר למציאות היום יומית מאשר דילמת האסיר. בקורסים שלי, אני נותן לסטודנטים סימולציות דומות, אך מחיי המציאות שלהם (למשל בקורסים בהם משתתפים עורכי דין פעילים), והתוצאות מדהימות.

  • יניב  On 17/08/2013 at 4:30 pm

    כפי שטענת, דילמת האסיר הנה תאורטית לגמרי.
    האסירות עברו התניה יעילה באדיבות המציאות הנוקבת שהובילה למסקנה אליה מגיע כמעט כל עבריין/עציר סדרתי או שכבר קודם הוטמע בהן קוד שתיקה מכוח נסיונם של אחרים.
    כאן אין סיבוב חוזר וגילוי נאות. אין אסטרטגיה לטווח רחוק, תקופת מאסר אינה "סיבוב" שממנו חוזרים עם לקחים מיד לחקירה חוזרת. במשחק של סיבוב אחד עדיף לשתוק ולקוות שהשותף לעבירה יציית אף הוא לקוד השתיקה, והסיכוי לכך בתת-תרבות עבריינית גדול מנקיטת אסטרטגיות אחרות.
    להערכתי, ייתכן וקוד השתיקה הוא הסיבה שהניסוי מעולם לא נערך באסירים וכעת הוא נערך באסירות שמעמדן בתת-תרבות זו שונה מהותית משל גבר וכך גם אופי פשעיהן. שכיח שגברים המורשעים בפשעים קשים יצייתו באדיקות לקוד שתיקה המכפיף כל שיקול אחר, רציונלי יותר או פחות, ללא תלות בנסיבות.

    מניסיון אישי עם החומר 😉

    • גיל  On 17/08/2013 at 8:32 pm

      אתה צודק שאסירים כנראה מותנים לשתוק גם אם מדובר במקרה בודד. יותר מזה, גם אם השותף מדבר תמיד אפשר לטעון שהוא משקר וחובת ההוכחה עדיין על המשטרה כך שזה לא טריוויאלי להעיד נגד אחרים.

  • טלי  On 21/08/2013 at 5:13 am

    כפי שציינת האסירות פחות משכילות ופחות מנוסות במחקרים. הן חיות במציאות שבה שולט קוד השתיקה ולכן זו אסטרטגיה דומיננטית עבורן. כאשר הן נחשפות למשחק החוזר מול מישהי שלא שיתפה פעולה, זו שבירת הקוד הקיים, משהו כמו "שברו את הכלים" והן כנראה שוברות חזק.

    לטעמי, הטענה על חוסר הרלבנטיות של דילמת האסיר, ועוד יותר מכך ההטיות דוגמת כהנמן וטברסקי קיצונית מאד. נכון, המציאות תמיד מורכבת יותר, אך הטיות דוגמת כהנמן וטברסקי מאד קל לשחזר, להדגים ולאתר במגוון מאד רחב של הקשרים.
    גם חוקים פיזיקאליים, כפי שלמדנו אותם בתיכון הם הרבה פעמים קירוב בלבד למציאות המורכבת הרבה יותר, ובכ"ז הם נותנים לנו הבנה לא רעה בכלל של המהות הבסיסית.

    • גיל  On 21/08/2013 at 8:49 am

      טלי, את צודקת בשתי הנקודות שהעלית. זה נכון שהטענה של חוסר הרלוונטיות קצת קיצונית וזה לא שאי אפשר ללמוד כלום מהמשחקים הללו. אין ספק שתאוריית הפרוספקט שלהם היא מאוד חשובה. מצד שני, את בטח מכירה את הניסויים הללו שבהם כתלות בשאלה, אומרים לאנשים ששליש מהאוכלוסייה ימות או שני שלישים ינצלו. אני לא בטוח שהם אומרים כל כך הרבה כמו שעושים מהם. רק נקודה אחת שחשוב להבהיר: שיחזור כשלעצמו לא אומר הרבה לגבי התוקף של הניסוי. זה רק אומר שהניסוי מהימן.

  • Shahar Rodrig  On 31/08/2013 at 3:53 am

    לדעתי קבוצת הביקורת הייתה צריכה להיות קבוצה של בחורות שעתידות להכנס לכלא – כך המצב הסוציו-אקונומי היה יחסית מתאזן (אולי הגיל פחות) והיה ניתן יחסית למתן את ההטרוגניות בין הקבוצות.

    אגב – סדרה שפחות התחברתי אליה אבל כן דנה באריכות בשיתוף פעולה בין אסירות בכלא היא "כתום זה השחור החדש".

    • גיל  On 31/08/2013 at 8:40 am

      נכון, זו הייתה יכולה להיות קבוצת הביקורת האולטמטיבית אבל מאוד קשה כנראה להגיע אליה..

      ושמעתי שהסדרה מעולה, למרות שטרם צפיתי בה.

%d בלוגרים אהבו את זה: