קומיקאים, בדרנים וספורטאים מתים צעירים יותר

אחד המיתוסים הקיימים לגבי חשיבות חוש ההומור לחיינו היא שהוא תורם לבריאות הפיזית והנפשית. אימרות כמו “הצחוק יפה לבריאות” נחשבות לאקסיומות תרבותיות, ואפילו בשפת הדיבור נוהגים לערוך הקבלה בין צחוק לבריאות כשמדברים על צחוק בריא. בעוד יש עדויות לא מעטות לגבי חשיבות ההומור לבריאות הנפשית של בני אדם, הממצאים לגבי בריאות פיזית מועטים ביותר. אחת התפיסות השגויות בנושא היא שהומור עוזר להאריך ימים, אבל אין למעשה מחקרים שתומכים בכך. למעשה, המחקרים המעטים הקיימים מראים שאנשים שנחשבים לבעלי הומור משובח דווקא סובלים יותר מבעיות בריאות רבות יותר ומתים בגיל צעיר יותר. למשל, במחקר אורך אחד שעקב אחרי ילדים מחוננים עם איי קיו ממוצע של 151 החל משנות ה-20 של המאה הקודמת, נמצא שאלו שהוגדרו עלי ידי המורים וההורים שלהם כבעלי חוש הומור משובח, נטו לסבול מבעיות בריאות רבות יותר בבגרות. הם עישנו יותר, צרכו יותר אלכוהול וגם מתו בגיל צעיר יותר. מחקר אורך אחר בקרב שוטרים בפינלנד מצא ששוטרים עם חוש הומור משובח סבלו יותר מבעיות השמנה, עישנו יותר, והיו בעלי סיכון גבוה יותר לחלות במחלות לב וכלי דם, בהשוואה לעמיתיהם חסרי חוש ההומור.

כמובן שקשה לבסס קשר סיבתי בין ההומור לבריאות במחקרי אורך כאלו, אבל לפחות אפשר לומר שלא נמצא קשר בין הומור לאריכות ימים תהא הסיבה אשר תהא. את הממצאים הקיימים אפשר להסביר לאו דווקא בחוש הומור אלא בעובדה שאנשים בעלי חוש הומור טוב נוטים להיות בעלי אורח חיים לא בריא במיוחד שכולל למשל עישון ושתייה. יתכן גם שאנשים שמחים ובעלי חוש הומור פשוט מזניחים את עצמם יותר מאחרים, או שהם לא תופסים סיכוני בריאות ברצינות הראויה כמו אנשים אחרים שהם בעלי הומור פחות טוב. יכול להיות ששמחת החיים הכללית שלהם גורמת לעיוורון מסוים ביחס לסכנות בריאותיות והם ייטו לקחת סיכונים גדולים יותר בחיי היום יום. אנשים כאלו ייטו אולי להתעלם מסימני אזהרה או סימפטומים של מחלות שונות, ולא ילכו להבדק על ידי רופא, מה שיוביל לבעיות בריאות רבות יותר בטווח הארוך.

מחקרים אחרים שנעשו על קומיקאים, סטנדאפיסטיים, וסופרים או יוצרים שכתבו כתיבה קומית מצאו דפוס דומה. הנחת המוצא של המחקרים הללו היא שאם הומור עוזר לבריאות אז אפשר לבחון את הנושא אצל אנשים שהומור הוא תחום עיסוקם העיקרי כדרך מקורבת להעריך הומור באופן כללי. במחקר אחד כזה השוו את הגיל שבו קומיקאים וכותבי הומור אחרים כמו סופרים מתו, לגיל שבו בדרנים וסופרים רציניים אחרים נפטרו (השמות נלקחו מאנציקלופדיות שונות ומסקירה של מודעות האבל במגזינים טיים וניוזוויק). הממצאים הראו שקומיקאים וכותבים על הומור מתו בגיל צעיר יותר בהשוואה לאמנים מפורסמים בתחומים אחרים. כמובן, כמו עם מחקרי האורך, אין בהכרח קשר סיבתי בין העיסוק בהומור למוות. סטנדאפיסטים למשל סובלים ממתח נפשי גבוה שנובע מהתחרותיות הגדולה במקצוע, כמו גם מהפחד שאף אחד לא יצחק מהבדיחות שלהם. סטנד אפ קומדי הוא מקצוע שיש בו חוסר ביטחון תעסוקתי גבוה מאוד. קשה מאוד לצפות מה יצחיק אנשים בעתיד, ויום אחד אתה יכול להיות כוכב גדול, וביום למחרת להפוך ללא רלוונטי. כל אלו עלולים להיות גורמים המשפיעים על הבריאות לרעה. בנוסף, יש לניסיון להלחם במתח הנפשי הגבוה השלכות שונות, למשל על בחירות שונות של הקומיקאים. רבים מהם נוטים לעשן, לצרוך סמים, לאכול בצורה מוגזמת וכו’, וישנן דוגמאות רבות לקומיקאים שמתו כתוצאה מכך, ג’ון בלושי לדוגמא. אורח החיים הלא בריא קשור גם לאינטניסיביות של המקצוע שדורשת נסיעות ארוכות. אפילו תחלופה גבוהה של בנות זוג, שבעיניי גברים רבים היא ברכה, יכולה להפוך לקללה אם נדבקים במחלת מין.

לאחרונה התפרסם מחקר חדש שמרחיב את הממצאים הללו גם לבדרנים אחרים שמופיעים בפני קהל וספורטאים. המחקר בחן אלף מודעות אבל שהתפרסמו יום יום במשך שלוש שנים בעיתון הניו יורק טיימס (שמפרסם מודעות כאלו על בסיס יומיומי), והשווה בין העיסוקים השונים של האנשים שהוזכרו בו כמו גם סיבת המוות וגיל המתים. החוקרים סיווגו את האנשים לקבוצות שונות, למשל זמרים, שחקנים, קומיקאים ורקדנים סווגו כמבצעים, בעוד סופרים, מלחינים, ציירים וצלמים סווגו כאנשים יצירתיים שאינם מבצעים. היו גם סיווגים נוספים כמו כמו ספורטאים, אנשי עסקים, פוליטיקאים ואנשי צבא (ניתן אגב להוריד את מאגר המידע המלא מהקישור ולערוך ניתוחים סטטיסטיים משלכם).

המחקר כלל מספר גדול יותר של גברים מנשים (813 לעומת 186). גיל המוות הממוצע של הגברים היה 80.35 לעומת 78.8 של הנשים. זהו ממצא מעניין מכיוון שנשים נוטות דווקא להאריך חיים יותר מגברים בממוצע. עם זאת, לא היו הבדלים מרכזיים בסיבות המוות בין גברים לנשים.

הממצאים העיקריים נגעו להבדלים שנמצאו בגיל המוות של אנשים כתלות בעיסוק השונה שלהם. קבוצת המבצעים מתו בגיל הצעיר ביותר, 77.1 ובעקבותיהם ספורטאים עם ממוצע של 77.2. אחריהם ברשימה היו אנשים יצירתיים שאינם מופיעים, עם גיל מוות ממוצע של 78.5. אקדמאים מתו בגיל ממוצע של 81.7 בעוד פוליטיקאים, אנשי עסקים ואנשים עם קריירות צבאיות זכו לחיות הכי הרבה ומתו רק בגילאים 82.1, 83.3 ו-84.7 בהתאמה. באופן כללי, אנשים צעירים לרוב מתו מתאונות או זיהומים. מבצעים ואנשים יצירתיים נטו למות מסרטן בשיעורים גבוהים יותר מהאנשים המפורסמים האחרים.

חשוב לזכור שהגיל הממוצע שבו גברים מתים בארה”ב (שרוב האנשים במחקר הנוכחי מגיעים ממנו) הוא 75.6 ושל נשים 80.8. זה אומר שבממוצע ספורטאים, אמנים וכו’ עדיין חיים זמן רב יותר. גם חשוב לזכור שרובם מגיעים ממעמד סוציואקונומי גבוה כך שיש להם גישה לרפואה הטובה ביותר האפשרית ברוב המקרים. יהיה מעניין לערוך השוואות מדויקות יותר בין המדגם הנוכחי לאנשים אמידים אחרים שאינם מפורסמים ולראות אם עדיין יש הבדלים בין שתי הקבוצות.

הפער ההפוך באורך החיים לטובת הגברים שהחוקרים מצאו במחקר הנוכחי מוסבר במידה רבה שלספורטאיות היה ייצוג יתר במדגם. מכיוון שספורטאים מתים בגיל צעיר יותר בהשוואה לשאר המפורסמים, הממוצע של הנשים היה קטן יותר. הסבר אפשרי אחד לתוחלת החיים הקצרה יחסית של ספורטאים היא שלהיות ספורטאי מקצועני זה דבר לא בריא במיוחד. האינטנסיביות והתחרותיות הגדולה בין האתלטים מובילים רבים להשתמש בסמים משפרי ביצועים, וזה בנוסף למתח הנפשי הרב שכרוך בתחרויות ספורט והפציעות הרבות שנלוות לעיסוק בספורט מקצועני וחלקן יכול להשפיע לטווח הארוך. לאחרונה למשל יש מודעות גדולה והולכת בארה”ב למקרים של זעזוע מוח, במיוחד במשחק הפוטבול האמריקאי. ישנם דיווחים רבים על נזקים ארוכים טווח כתוצאה ממשחק פוטבול אבל אפשרי שגם בענפי ספורט אחרים שבהם יש מגע עם יריבים הפגיעות הבריאותיות הן ארוכות טווח. הסבר אחר אפשרי לאורח החיים הקצר של ספורטאים קשור לחיים שאחרי הפרישה. ספורטאים מגיעים לשיאם בגיל צעיר יחסית והקריירה שלהם קצרה יחסית לרוב המקצועות האחרים. החיים אחרי הפרישה יכולים להיות מתסכלים ביותר, בלי הריגושים והתהילה המלווה לספורט, מה שמוביל ליותר דיכאונות, פשיטות רגל, והתמכרות לסמים ולטיפה המרה – כולם משפיעים לשלילה על הבריאות שלהם.

החוקרים בעצמם מייחסים חלק ממקרי המוות המוקדם של יוצרים לשימוש בסמים ולשתיית אלכוהול. אנשים יצירתיים רבים משתמשים בסמים קלים כמו מריחואנה כדי לנסות להיות יותר יצירתיים, אבל סביר שיש לשימוש בסמים קלים גם השפעות שליליות על הבריאות שלהם (לא בהכרח מהסמים עצמם אלא מהתנהגויות שנובעות בעקבות לקיחת הסמים הללו). וכמובן יש את הסמים הקשים והממכרים יותר שמזיקים באופן ודאי.

כל המחקרים הללו מראים שבתחומים מסוימים ומסיבות שונות, פירסום ותהילה נושאים בחובם גם נזקים לטווח הארוך. אם מסתכלים על הנושא מזווית אבולוציונית יש בזה הגיון. כמו שכתבתי לאחרונה פה, מבחינה אבולוציונית הדבר החשוב הוא רבייה ולא מוות שהוא רק תוצר לוואי אבולוציוני. תאריך המוות לא ממש רלוונטי כל עוד הפרט מתרבה. אנשים מפורסמים מכל סוג נוטים לשכב עם נשים רבות (אני מתייחס בעיקר לגברים, כי אצל נשים זה פחות בולט אם כי גם להן יש אפשרויות בחירה רבות יותר), מה שמוביל פעמים רבות למספר רב של ילדים (או הוביל בתקופה הקריטית של האבולוציה כשאמצעי מניעה לא היו קיימים). רבים מאותם גברים נהנים/סובלים גם מרמות טסטוסטרון גבוהות, בוודאי כאלו שעוסקים בספורט, מה שיכול להסביר בצורה עקיפה את המוות המוקדם שלהם. כמו שכתבתי בפוסט, האבולוציה “מעדיפה” התרבות מיידית ובמספרים גדולים על פני אריכות ימים.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • ברק  On 27/04/2013 at 2:58 pm

    תודה גיל, מעניין כמו תמיד. אני רק שואל את עצמי אם באמירות המייחסות להומור סגולה לאריכות ימים הכוונה היא למעשה לאנשים שמרבים לצחוק ולא לאנשים שמרבים להצחיק…

    • גיל  On 27/04/2013 at 4:52 pm

      זו כמובן אחת האפשרויות אלא שגם לה אין כרגע הוכחות (וגם קשה לבדוק אותה מן הסתם).

  • corinnahasofferett  On 27/04/2013 at 4:03 pm

    פתחת בהומור וגמרת באבולוציה, שהיא לא מצחיקה בכלל.
    לא יודעת על הנטיות של גברים מפורסמים ואיזה מיטות או מיתות הם מציעים לעצמם. מה שבטוח הוא שלהצחיק זה גם כן לא מצחיק, רק הצחוק הוא טוב לבריאות – אף כי אינו תעודת ביטוח שמאפשר להמשיך לעשן ולהזיק לגוף ולנפש. כלומר, לא מספיק שתצחק/י, צריך שתהיה לך סיבה בריאה לכך.
    על כן, אם לא אלך עכשיו לראות סרט מצחיק שירדים אותי עד בוא הציפורים, סימן שאני לא מגשימה את רעיונותיי, גם כשהם משעשעים רק אותי והאבולוציה לא תסלח.

    • גיל  On 27/04/2013 at 4:53 pm

      אכן, זו אחת הדרכים להסתכל על הדברים אבל מחקרים מראים שאין בזה הרבה ממש. מה שקורה זה שצחוק עוזר בשחרור מתחים וזה כנראה תורם לבריאות, אבל אין משהו ייחודי בהומור או בצחוק שקשור קשר הדוק לבריאות כנראה.

  • דודי  On 28/04/2013 at 1:35 am

    "הילד השמן המצחיקן" הוא דמות סטריאוטיפית מוכרת.

    ייתכן שחוש הומור מפותח מתפתח מלכתחילה, כמנגנון פיצוי, אצל ילדים בעלי חריגויות שונות, שחלקן עומדות בקורלציה שלילית עם בריאות טובה. בכך יש כדי להסביר את המחקר הראשון – הבדלים בין הקבוצות כבר בגיל הנעורים.

    • דודי  On 28/04/2013 at 1:38 am

      ובכל אופן, מהי ההנחה שביקש המחקר לבחון? אם ההנחה היא שהומור משפיע באופן ישיר על הבריאות, הממצא שהילדים בעלי חוש ההומור נטו יותר לשתות ולעשן אינו עומד בסתירה לה. היה צריך לבחון את המצב הבריאותי של בעלי חוש ההומור וחסרי חוש ההומור בנטרול גורמים כמו שתייה ועישון. (כלומר, ייתכן שהומור וצחוק מצד אחד עוזר באופן ישיר לבריאות הגוף, ומצד שני מעלה את הסיכוי שאדם ישתה ויעשן).

    • גיל  On 28/04/2013 at 2:03 am

      אכן, זו אחת ההשערות הקיימות לגבי מדוע אנשים משתמשים בהומור, כדרך להקטין תכונות שליליות אחרות (וחלק מזה כמנגנון הגנה).

      והמחקר לא נועד בכלל לחקור את נושא ההומור אלא השתמשו במאגר הנתונים הקיים בדיעבד. עקרונית באמת אין סתירה בין חוש הומור בריא לאריכות ימים כפי שעולה מהמחקר הזה אבל גם לא נמצא קשר כזה וזה אומר משהו.

  • דודי  On 28/04/2013 at 1:41 am

    מחקרים על קומיקאים לא ממש רלוונטיים לשאלת ההשפעה של הומור על הבריאות. מדובר בקבוצה קטנה מאד ומובחנת מאד, ששונה מקבוצת הלא-קומיקאים בהמון מובנים. זה דומה לבחינת השאלה האם עיסוק יומיומי בספורט בריא לאדם ע"י בחינת תוחלת החיים של מתאגרפים מקצוענים.

    • גיל  On 28/04/2013 at 2:05 am

      אני מסכים שהם לא מדגם מייצג אבל חולק עליך שהם לא אומרים כלום. אלו אנשים שעוסקים בהומור כדרך חיים ולכן אם יש השפעה חיובית של ההומור על בריאות אז אפשר לצפות לפחות לקשר כלשהו אבל הוא לא קיים. מתאגרפים הם רק תת קבוצה מאוד מובחנת של העוסקים בספורט, קבוצה דומה לקומיקאים (שאגב אינה קבוצה קטנה כל כך) תהיה ספורטאים בכלל, וגם הם סובלים מבעיות בריאות כאמור. בכל מקרה, גם מחקרים על מדגמים של אנשים רגילים לא מוצאים קשר עקבי ולטווח הארוך בין הומור לבריאות.

  • שכ"ג  On 28/04/2013 at 3:14 am

    "אבל לפחות אפשר לומר שלא נמצא קשר בין בריאות לאריכות ימים תהא הסיבה אשר תהא" – אני משער שהתעוונת להגיד שלא נמצא קשר בין הומור לאריכות ימים.

    • גיל  On 28/04/2013 at 8:48 am

      אכן, תודה, תיקנתי.

  • ido2267  On 28/04/2013 at 5:27 am

    בנימה פילוסופית יותר : מי שממצה את המירב מהחיים שלו "חי" יותק ממי שלא. סבתא שלי ואחותה שהיו נשואות עם ילדים מתו שתיהן לפני גיל שישים. האחות השלישית, רווקה זקנה בלי ילדים, מתה בגיל 102 (קוצב לב בגיל 92)

    • גיל  On 28/04/2013 at 8:52 am

      השאלה היא מה זה למצה את החיים. האם אדם בור שהוא רועה צאן וחי בחור נידח ממצה את החיים שלו בהשוואה לאנשים משכילים יותר? קשה לקבוע.

    • פשוט  On 04/05/2013 at 5:15 pm

      פשוט מאוד, היא לא התחתנה ולכן תוחלת חייה היתה ארוכה יותר. סביר שאם אחת כזו היתה מתחתנת, אז היא היתה חיה אפילו פחות שנים מאחיותיה.

      נוכחות נשים מועילה לבריאות הגברים, אך נוכחות גברים לא כ"כ מועילה לבריאות הנשים.

  • אמת ?  On 03/05/2013 at 1:26 am

    איזה גבר נהנה מתחלופה מהירה של בנות זוג? זה רק אומר שכל אישה זורקת אותו והוא מפתח יותר ויותר חוסר בטחון ןמחלות. רק במקרה ןנשים לא רוצות מישהו, הוא יכול לחפש באופן נואש נשים בכל רגע.

    זה שגבר רוצה סקס, לא אומר שהוא רוצה המון בנות זוג. הם רק בוכים לי כל היום שאף אחת לא רוצה אותם. נשים הן אלו שנהנות ךהחליף גברים כמו גרביים, כי עבורן זה קל…וככה הן יכולות להמנע מסקס כמה שיותר זמן. להן גם יש צורך נפשי בתחלופה..ךעומת גבר שמתקבע ומחזר אחרי אותה אחת אפילו 20 שנה. לא יעזור לכם..אתם פחות חשובים מנשים..וברי החלפה בקלות הרבה יותר גבוהה. מי בכלל מחזרת אחרי גבר ?

    • גיל  On 03/05/2013 at 8:28 am

      הרבה מאוד גברים נהנים מתחלופת בנות זוג. כשאני אומר בנות זוג אני לא מתכוון בהכרח ליחסים לטווח ארוך אלא גם לסטוצים. זה גם לא מחייב שהבחורה זורקת אותם בהכרח אלא יכול להיות להפך. המחקרים מראים באופן שיטתי שגברים הרבה יותר מנשים, מעוניינים במין מזדמן.

      • פשוט  On 04/05/2013 at 5:23 pm

        מנסיוני, גברים שלא הולך להם עם נשים, היו שמחים ל"תחלופה" או אפילו אחת, אבל גברים שהולך להם עם נשים כבר מתמקדים באיכות ולא בכמות (ולפי הצהרותיהם, יעדיפו מישהי ספיציפית שהם מכירים כרגע על כל אחת אחרת). יש גם זוגות שבהם הגבר והאישה מסכימים שרק האישה תהיה עם עוד פרטנרים והגבר לא .

        אישה צעירה בהתחלה מתמקדת בכמות – רצון שיחזרו אחריה כמה שיותר גברים..בלי קשר לאיכויותיהם (ולא. לא כדי "לבחור" אחד מהם אלא בשביל החוויות עצמן בלבד). זהו צורך של הרבה צעירות (אומנם זהו צורך שעובר מהר אחרי שפוגשים מטרידנים) ורק הרבה שנים מאוחר יותר, היא מתחברת למס' גברים שהם יותר לטעמה.

      • גיל  On 04/05/2013 at 5:29 pm

        אני מדבר על התנהגות בפועל. גברים שנחשבים למוצלחים (מושכים, בעלי סטטוס גבוה וכו') מחליפים הרבה יותר פרטנריות מיניות. זה נכון שככל שהם מתבגרים הם נוטים להתמקד ביחסים ארוכי טווח ופחות הוללים.

    • ניצן  On 03/05/2013 at 11:41 am

      "אמת" לא חסרות נשים שמחזרות אחרי גברים, למרות שלא תמיד זו בצורה של הצעה לצאת עם הגבר. גם חיוך או מבט הם דרכי חיזור.

  • יאן  On 05/07/2014 at 10:06 am

    אבל מי שאמר שאנשים מצחיקים יותר הם גם צוחקים יותר? המחקרים המתוארים בדקו אנשים בעלי אישיות שונה (מצחיקים יותר) ומקצועות שונים, באף אחד מהם לא מתוארת קבוצה של אנשים שצוחקים יותר. אני לא חושב שאנשים מצחיקים יותר הם גם צוחקים יותר (אם הייתי צריך לנחש, הייתי דווקא מנחש שזה הפוך), כך שהמאמר הזה עדיין לא פוסל את האפשרות שהצחוק תורם לאריכות ימים.

    • גיל  On 05/07/2014 at 10:14 am

      יאן, אף אחד לא אומר שאנשים מצחיקים גם צוחקים יותר. אלו שני דברים נפרדים. הטענה היא שהומור היא דבר בריא באופן כללי וקומיקאים מייצגים אספקט אחד של הומור אבל בוודאי לא אלו שצוחקים יותר. בלי קשר למחקר הזה, נעשו מחקרים על צחוק ומצאו שהוא אולי עוזר בטווח הקצר להפיג מתחים אבל לא נמצא קשר בינו לבריאות בטווח הארוך.

Trackbacks

%d בלוגרים אהבו את זה: