למה גברים מסורסים זוכים לחיים ארוכים יותר, ועוד כמה מחשבות על הזדקנות, אריכות ימים ומוות

אאוץ’. כל גבר ששומע את המילה סירוס סביר שהוא מתכווץ בכסאו בחוסר נוחות. מחקר חדש שפורסם לא מזמן מגלה שגברים שסורסו בילדותם חיו חיים ארוכים יותר מאשר גברים שלא סורסו ובהפרש שנים משמעותי. על מנת להבין את ההקשר האבולוציוני של המחקר, ולמה הוא קשור לרבייה, הזדקנות ומוות אני אפתח בסקירה כללית של הנושא ומקווה שהוא יובן טוב יותר לאחר מכן.

התשובה לשאלה למה בכלל אנשים מזדקנים ומתים אינה טריוויאלית. עקרונית, גנים שמאריכים חיים לא אמורים להיות בעייה קשה במיוחד עבור הברירה הטבעית. ישנן חיות כמו צבי היבשה הענקיים (tortoise) שתוחלת החיים שלהן גדולה לאין שיעור מזו של בני אדם. הארייט שבתמונה למטה, אחד הצבים המפורסמים ביותר שמתה לפני כמה שנים, האריכה חיים עד לגיל המופלג של 175. כמו כן, בניסויים מבוקרים ואפילו בלי מניפולציות גנטיות מיוחדות, הצליחו חוקרים להאריך חיים של בעלי חיים שונים. כך למשל, ניסויים שונים שנעשו במעבדה על זבובי פירות הראו שאפשר לערוך מניפולציות גנטיות או פשוט לברור זבובים בברירה מלאכותית, כך שזבובים שייצרו פחות ביצים יאריכו את תוחלת החיים שלהם. בעולם האמיתי, לזבובים כאלו לא היה סיכוי להתקיים כי הם היו יוצאים מופסדים בתחרות עם זבובי פירות אחרים שהתרבו בכמות גדולה יותר ובגיל צעיר.

אנחנו לא יודעים בוודאות למה אנשים מזדקנים ומתים אבל ישנן מספר תאוריות בנושא. ברור שככל שחיים יותר זמן יש שחיקה טבעית והתבלות של הגוף כמו שקורה לכל דבר. למרות שהגוף שלנו בעל יכולות מופלאות לרפא את עצמו, יש גבול גם ליכולת הזו. אבל זה כשלעצמו לא מסביר לחלוטין את תהליכי ההזדקנות. הסבר אחר קשור לעובדה שככל שחיים יותר זמן הגוף שלנו צובר מוטאציות מזיקות שגורמות לבעיות שונות בגיל מבוגר. הברירה הטבעית לא פועלת כדי לתקן את המוטאציות הללו מכיוון שלאורך ההיסטוריה האבולוציונית שלנו רוב האנשים וההומינידים שקדמו להם לא חיו עד גיל מופלג כמו שהם חיים כיום, ולכן היו לחצי ברירה חלשים כנגד מוטאציות שבאות לידי ביטוי בשלב מאוחר בחיים היום. על פי התאוריה הזו, אולי בעוד כמה אלפי שנים הברירה תפעל כנגד המוטאציות הללו ותמצא להן פתרון מניח את הדעת.

אבל ההסבר הטוב ביותר להזדקנות ומוות קשור למסגרת התאורטית של Life History Theory שהסברתי את החשיבות שלה בפוסט הקודם. תכונות שקשורות לרבייה והשרדות לא עומדות בחלל ריק ואורגניזמים שונים עומדים כל הזמן בפני החלטות קשות כיצד להשקיע את המשאבים המצומצמים שקיימים בצורה הטובה ביותר עבורם, כזאת שתייצר את אורח החיים האופטימלי ביותר לאותו אורגניזם. כולם עומדים בפני tradeoffs שונים שמגבילים את היכולת שלהם למקסם תכונה מסוימת. כן, לחיות עד גיל מאוחר יכול להיות נחמד, אבל אם אותו אורגניזם לא מתרבה ואין לו צאצאים, אז מבחינה אבולוציוניות החיים הארוכים הללו היו חסרי תוחלת. הגנים שלו לא ימשיכו להתקיים ומבחינתם אין שום הגיון “להרשות” שדבר כזה יקרה (אני כותב את זה במרכאות מכיוון שכמובן לגנים אין רצון משלהם כמו לגופים המרכיבים אותם. ממליץ לקרוא את הגן האנוכי  להסבר מלא למי שטרם קרא את הספר).

אז התשובה המיידית ללמה אנשים לא חיים לנצח (או לפחות לפרק זמן ארוך יותר מהקיים) היא שהגוף שלהם משקיע את המשאבים שיש לו הרבה קודם למטרות אבולוציוניות חשובות יותר. האנרגיה מושקעת קודם כל על מנת להתפתח ולגדול, ואחרי מוקדשת לרבייה. לחיות חיים ארוכים מגיע רק הרבה אחרי זה ולכן המטרה הזו נמוכה בסדר העדיפות האבולוציוני והאדפטציות לחיים ארוכים מעטות וחלשות יותר. מכיוון שאנרגיה שמוקדשת לפונקציה אחת לא יכולה להיות מוקדשת למשהו אחר, עדיף להשקיע ברבייה מאשר להשקיע משאבים בתחזוקת הגוף כי ככה הגנים שלנו מבטיחים את ההמשכיות שלהם.

ההשקעה ברבייה מוקדמת היא קריטית כי מי יודע אם בכלל נגיע לגיל מופלג. כל דחייה של הרבייה מעמידה בסיכון את הגוף. כל שנה שעוברת, הסיכון למוות גדל וזה מתרחש גם אם הגוף לא היה מתבלה ומזדקן. תמיד קיים הסיכוי למוות בתאונה, שטורף יאכל אתכם, או שתמותו כתוצאה ממאבק פיסי עם פרטים אחרים מאותו המין, לרוב כתוצאה מתחרות תוך מינית חריפה על בני זוג (או בנות זוג ליתר דיוק, מכיוון שעיקר התחרות התוך מינית היא בין זכרים באוכלוסייה). מכיוון שכל המרעין בישין הללו יכולים להתרחש בכל גיל, יש יתרון גדול להתרבות בגיל צעיר ככל האפשר, ואכן, רוב היצורים מתחילים להתרבות כמעט באותו הזמן שהם בשלים לכך מינית. בני אדם שונים במובן הזה (כמו במובנים רבים אחרים) מרוב החיות, אבל זה בעיקר במדינות מפותחות ומערביות. בחברות ציידים לקטים, גברים ונשים מולידים ילדים כמעט מייד אחרי שהם יכולים לעשות זאת פיסית (בעיקר הנשים. גברים עדיין זקוקים לכמה שנים כדי לפתח את הבשלות הרגשית והפיסית המתאימה, כמו גם את הכישורים הדרושים לתמוך כלכלית באישה ובילד).

כל זה בא ללמד אותנו משהו חשוב מאוד מבחינה אבולוציונית, משהו שרבים לא תופסים אותו כמובן מאליו. המטרה האבולוציונית של כל היצורים היא להתרבות ולא לשרוד. שרידה היא רק תוצר לוואי של הרבייה. מן הסתם גוף שאינו חי לא יכול להתרבות, אבל פרטים באוכלוסיה צריכים לשרוד מספיק זמן כדי שיוכלו להתרבות, ובמקרים מסוימים כמה שנים אחר כך כדי לתמוך בצאצא הנולד עד שהוא יהיה עצמאי ויעמוד בפני עצמו (ושוב, בני אדם שונים מרוב החיות ברמת המחויבות לצאצא ומספר השנים הנדרש כדי שילד יהיה עצמאי לגמרי, וגם שונים בכך שהם חיים זמן רב אחרי שהילדים עצמאיים לגמרי מה שלא ברור למה זה מתרחש, בעיקר אצל נשים – ראו השערת הסבתא). במקרים קיצוניים, אורגניזמים חיים עד לרגע הרבייה בלבד ואחרי זה מתים. כולם מכירים את האלמנה השחורה אבל קניבליזם שבו הנקבה אוכלת את הזכר נפוצה למדי בטבע, למשל גמל השלמה שרואים בתמונה למטה. התפקיד האבולוציוני של גמל השלמה מסתיים כשהוא מזריע את הנקבה, ועל ידי אכילתו, הנקבה מקבל מרכיבי תזונה חיוניים להריון שמעלים את הסיכוי שהצאצא ישרוד (אם כי חשוב לציין שלא כל הזדווגות מסתיימת בקניבליזם).

המשמעות של הדברים הללו היא שעיקר המשאבים והאדפטציות האבולוציוניות מופנים כלפי רבייה ולא שרידה. בני אדם שחיים עד מאה זה דבר נחמד שרבים ישמחו אם יקרה, אבל מבחינה אבולוציונית אין צורך בכך כי אותם אנשים כבר סיימו מזמן להתרבות והילדים שלהם כבר מזמן מסוגלים בעצמם להתרבות. גנים שעוזרים לרבייה בגיל מוקדם תמיד יקבלו עדיפות על פני גנים שיתנו עדיפות לחיות בגיל מאוחר יותר כי לא בטוח בכלל שנגיע לגיל כזה. למעשה, וזו אולי הנקודה הכי מעניינת בנושא, הרבה פעמים אותם גנים ואדפטציות שעוזרות לנו להתרבות בגיל צעיר מזיקים לגוף בגיל מאוחר יותר, ובכך תורמים להזדקנות והמוות שלנו (ג’ורג’ וויליאמס, הביולוג הנודע, היה הראשון שהעלה את ההשערה הזו). הדוגמא הכי טובה לכך היא הורמון הטסטוסטרון. וזה מה שמקשר אותנו למאמר על המסורסים.

טסטוסטרון הוא הורמון שמשמש לתפקידים שונים ברבייה ובבחירת בני זוג. רמות גבוהות של ההורמון קשורות לתוקפנות ואגרסיביות, ועוזרות בתחרות התוך מינית על לב הנקבות. הן גורמות לגברים להיות בעלי מראה גברי ואתלטי יותר, מה שתורם להיותם מושכים יותר עבור הנשים. גברים עם רמות גבוהות מהממוצע של טסטוסטרון מוצאים בנות זוג בקלות רבה יותר, לקיים יותר יחסי מין ולהתחיל בגיל מוקדם יותר ועם יותר פרטנריות, מה שמוביל לנטייה להקשר פחות לבת הזוג ולבגידות רבות יותר, בהשוואה לגברים עם טסטוסטרון נמוך. הם גם נוטים להסתבך יותר עם החוק, להיות מעורבים בקטטות ומעשי אלימות אחרים כך שלא הכל חיובי, אבל בראי האבולוציה היתרון הרבייתי די ברור. לא במקרה אגב, רמות הטסטוסטרון יורדות כשהגברים נמצאים בקשר זוגי יציב, ובמיוחד לאחר לידת ילדיהם. במצב כזה, האינסטניקטים האבהיים נכנסים לפעולה לאחר שהמטרה האבולוציונית להתרבות כבר הושגה. מהצד השני, גבר שזה עתה התגרש או נפרד מחברתו, נהנה מעלייה גדולה ברמות הטסטוסטרון שלו וגם זה אדפטיבי.

אבל לטסטוסטרון יש גם השפעה שלילית על בני אדם, השפעה שבאה לידי ביטוי מאוחר יותר בחיים. אנשים עם רמות גבוהות של טסטוסטרון סובלים ממערכת חיסונית חלשה יותר וחשופים למחלות מסוימות, כמו סרטן הערמונית, בשיעורים גבוהים יותר. זה גם מסביר למה גברים חיים בממוצע פחות שנים מנשים מכיוון שלגברים יש יותר טסטוסטרון מנשים. כאמור, מבחינה אבולוציונית, הזדקנות ומוות הם חסרי חשיבות שאין צורך מיוחד לדאוג לקיומם. כל הנזקים העתידיים שמובילים להזדקנות ומוות בטלים בשישים כשמעמידים אותם מול הרווחים הגדולים שיש להורמון ברבייה. ברגע שכבר מתרבים והצאצא ישרוד בסבירות גבוהה, מה שיקרה לגוף המתרבה הרבה פחות חשוב.

כעת אפשר להבין טוב יותר את המחקר על הגברים המסורסים. המחקר נועד למעשה לבחון את ה-tradeoff בין רבייה לאריכות ימים, משהו שיש לגביו קונצנזוס עבור חיות אחרות, אבל מעט מאוד עדויות ישירות כשזה נוגע לבני אדם. מחקרים על בעלי חיים מראים שעיקור או סירוס מגדילים את תוחלת החיים של אותן חיות, והשאלה היא האם זה קורה גם עם בני אדם? הדרך הישירה לבחון את הנושא היא אצל גברים שאין להם אשכים ולכן לא מייצרים טסטוסטרון, מה שיפגע כמובן ברבייה שלו אבל עשוי להגדיל את תוחלת החיים של אותו אדם. מכיוון שברור אי אפשר לערוך ניסויים מבוקרים בנושא, צריך למצוא נסיבות היסטוריות שגברים סורסו בהן ולהשוות את תוחלת החיים שלהם לאלו שלא סורסו (בספרות המחקרית קוראים להשוואות הללו ניסויים טבעיים, כלומר כאלו שלא התרחשו כתוצאה ממניפולציה מכוונת של החוקר, אלא שהיו נסיבות היסטוריות אחרות שהבדילו בין האנשים השונים ואיפשרו לחוקרים לערוך את השוואות המתבקשות).

הנסיבות ההיסטוריות במחקר המדובר התרחשו בקוריאה, שם סורסו גברים שעבדו בבית המלוכה (המונח באנגלית לסריס הוא Eunuch). סריסים כאלו התקיימו במסורת הקוריאנית במשך מאות בשנים, החל מ-1392 ועד ל-1910. הסריסים היו שומרים או משרתים של בית המלוכה הקוריאני ונחשבו לפקידים רשמיים של הממלכה, תפקיד שנחשב די נחשק. חלק מהסריסים סבלו מתאונות שפגעו באיברי הרבייה שלהם בגיל צעיר, אבל רבים אחרים סורסו בכוונה תחילה בגיל צעיר על מנת שיוכלו לעבוד במישרות היוקרתיות בארמון המלוכה (אגב, הותר לסריסים להתחתן אם חפצו בכך, והם יכלו לאמץ סריסים אחרים בתור ילדים או בנות נורמליות, וזה בניגוד לרוב הקוריאנים שנאסר עליהם באופן רשמי להתחתן תחת שלטון האימפריה הסינית).

המחקר כולל נתונים לגבי 81 סריסים משושלת יאנג-סה-גיי-בו שהתקיימה במאה ה-18 וה-19. זוהי שושלת שיש לגביה נתונים גניאולוגיים אמינים לגבי לידות ומוות. הסריסים הושוו לגברים אחרים מאותה התקופה שחיו במצב סוציו-אקונומי דומה. הממצאים מראים בצורה חד משמעית שהסריסים חיו עד לגיל 70 בממוצע, בעוד הלא סריסים חיו בין 50-55 שנים. הגרף הבא מראה את הנתונים בצורה די ברורה:

התיבות המלבניות באמצע הגרף מייצגות את האחוזונים ה-25-75 והקו באמצע הקופסא הוא החציון. הקוים שמוארכים מחוץ לקופסא מייצגים את נקודות המקסימום והמינימום. אפשר לראות גם שהתיבה של הסריסים קטנה יותר, מה שאומר שונות קטנה יותר בקרב האחוזונים האמצעיים. כמו כן, הנתונים מראים ששלושה סריסים הגיעו לגיל 100 לפחות, משהו נדיר ביותר. לשם השוואה, שיעור האנשים שמגיע לגיל 100 היום הוא אחד ל-4000 בערך.

הממצאים של המחקר הזה עקביים עם מחקר אחר שנעשה בארה”ב והשווה גברים מסורסים שסבלו מבעיות נפשיות שונות והתגוררו במוסד פסיכיאטרי בקנזס וסורסו כי לא רצו שהם יתרבו, עם גברים אחרים שחיו באותו המוסד ולא סורסו (פרקטיקת הסירוס של אנשים שסבלו מבעיות נפשיות הייתה קיימת עד לא מזמן במספר מדינות בארה”ב). התוצאות של שני המחקרים דומות מאוד. הגברים המסורסים במוסד הפסיכיאטרי בקנזס חיו גם הם בממוצע 14 שנים יותר מאשר אלו שלא סורסו (70 שנה לעומת 56).

מוסר ההשכל של כל הנושא הזה היא לא שכדאי להיות סריסים אלא שההסבר הטוב ביותר להזדקנות ומוות נעוץ ב-tradeoff בין רבייה לתוחלת החיים של הפרט. מסקנה הגיונית אחרת היא שהסיכוי למצוא “תרופה” למוות קטן למדי. בעזרת טכנולוגיות חדישות והנדסה גנטית נצליח כנראה להאריך את תוחלת החיים של בני אדם, אבל בסופו של דבר, כל שינוי גנטי, גם אם הוא ירפא מחלות וימנע תהליכים של בלייה ושחיקה, לא יעלים לגמרי מוטציות גנטיות מזיקות שיגיעו בגיל מאוחר יותר. מכיוון שאנחנו לא יכולים לצפות מראש מה הן יהיו כי מעט אנשים יחסית חיים עד לגיל מופלג, ומכיוון שהאבולוציה לא פיתחה מנגנונים יעילים לסלק אותם ממאגר הגנים כי רוב האנשים לא סובלים מהמוטאציות הללו בגיל צעיר, אין לנו אמצעי הגנה טובים כנגדם (טבעיים או מלאכותיים). השרדות היא כאמור מטרה משנית ביותר לרבייה.