למה צריך להיות ספקנים לגבי דילמות מוסריות היפותטיות?

דמיינו לעצמכם את התרחיש הבא: אתם עומדים ליד פסי רכבת שמתפצלים במזלג לשתי מסילות. במקום שאתם עומדים יש קופסת בקרה שבהרמת מתג אחד יכולה לשנות את המסלול של הרכבת מממסילה אחת לשנייה. רכבת עומדת להגיע למזלג ולנסוע במסילה אחת שבה עומדים חמישה פועלים. במסילה השנייה עומד פועל בודד. אין לכם שום אפשרות להתריע בפני האנשים על הרכבת המתקרבת ונראה שהם לא מודעים לזה שהיא מגיעה (או תקועים בלי יכולת לזוז). במצב הנוכחי, חמישה אנשים יהרגו בוודאות, אבל אם תתרימו את המתג, הרכבת תשנה מסלול ותהרוג רק אדם אחד. האם הייתם עושים את זה?

עכשיו חישבו על תסריט קצת שונה. אתה עומדים על גשר ליד אדם כבד גוף. אותם חמישה פועלים עומדים על המסילה כמו קודם, ורכבת מהירה מגיעה במהירות. האנשים יהרגו בוודאות אלא אם כן תדחפו את האיש השמן על המסילה מהגשר, או אז הרכבת תתנגש ותהרוג אותו, אבל תעצר וכך חיי חמישה אנשים ינצלו. האם הייתם דוחפים את אותו אדם מהגשר?

רוב האנשים שהדילמה המוסרית הזו מוצגת בפניהם עונים שהם היו מחליפים את הסוויץ’ במקרה הראשון, אבל לא דוחפים את האדם במקרה השני, למרות שעקרונית מדובר במקרים די דומים מבחינת המשמעות המוסרית שלהם. בשני המקרים אנחנו מקריבים אדם אחד לטובת חייהם של חמישה אחרים. אז למה במקרה אחד לאנשים אין בעייה להגיע להחלטה הנכונה ובמקרה השני לא? (אגב, אנשים עם מאפייני אישיות פסיכופתית יעדיפו את שתי האפשרויות במידה שווה ולא תהיה להם בעייה לדחוף את האדם מהגשר).

זהו אחד מהניסויים המחשבתיים הכי מפורסמים בפילוסופיה שהגתה הפילוסופית פיליפה פוט, ושמנסה להדגים עד כמה אנשים לא עקביים בצורה ההסקה שלהם. לכאורה מדובר בדילמה מוסרית דומה עם הגיון זהה שמוביל לאותה תוצאה. אז למה אנשים מגיבים בצורה כל כך שונה לשני התאורים? האם המוסריות שלהם שונה? בגירסה אחרת של אותו סיפור שואלים האם מוסרי להרוג אדם בריא אחד, ואת האיברים שלו להשתיל בחמישה אנשים אחרים שחייהם ינצלו בעקבות כך? רוב האנשים חושבים כמובן שזה לא מוסרי. מדוע אנחנו רואים את ההבדלים הללו?

קחו עוד מקרה מעניין שהציג הפילוסוף פיטר זינגר. נניח שאתם בדרך למסיבה או דייט עם אשת (או איש) החלומות שלכם, ואתם לבושים במיטב מחלצותיכם. למעשה, אתם לובשים חליפה ולובשים נעליים שעולים ביחד קרוב לאלף דולר. פתאום אתם שומעים צעקות של ילד קטן שטובע בבריכה סמוכה כשרק אתם נמצאים בסביבה. האם תקפצו להציל אותו, גם במחיר הרס הבגדים שלכם? רוב האנשים אומרים שכן. אם כך, שואל זינגר, למה אתם לא מוכנים להוציא מכיסכם אותו סכום כסף שעלו הבגדים שלכם, או אפילו קטן מזה, כדי לתרום את הכסף לקרן שתאכיל ילד רעב באפריקה ובכך תציל את חייו?

בגיליון האחרון של כתב העת Skeptic ישנו מאמר של כריס אדוארדס שדן בנושא ויוצא נגד ההגיון של העלאת דילמות מוסריות כאלו כמוכיחות משהו לגבי הטבע האנושי. הטענה המרכזית היא שהדילמות הללו לא ממש מציאותיות. במקרים מעטים בלבד לאנשים יש ברירות כל כך חד משמעיות כמו לדחוף מישהו מהגשר או לא. הצגת המקרים היא דוגמא לברירה כוזבת שמצמצמת בצורה מלאכותית את מספר הברירות או התסריטים האפשריים. מעטות מאוד הדילמות המוסריות שיש להן תוצאה אחת בלבד, ובפועל, סביר שכן תוכלו לנסות לפחות להזהיר את האנשים על הפסים. בנוסף, לדחוף מישהו מהגשר יהרוג אותו בוודאות ומייד, בעוד תמיד יש סיכוי שהאנשים על המסילה ינצלו בצורה כלשהיא. אנחנו אף פעם לא יכולים לדעת במציאות את התוצאות של פעולות שעשינו או חוסר פעולות. אולי רק אדם אחד יהרג והשאר ינצלו? האבולוציה עיצבה את ההתנהגויות שלנו בסביבות משתנות וכאוטיות, וכללי האצבע שאנחנו משתמשים בהם להערכת סיכונים וסיכויים טובים מאוד לסביבות כאלו. דווקא בדילמות כל כך חד משמעיות ההסקה שלנו פחות טובה ונראה שיש עירבוב של כללי אצבע שונים שמוביל להחלטות שונות, בדילמות שנראות זהות אבל למעשה אינן כאלו בדיוק.

זה קשור כנראה גם לתורת הערך של טברסקי וכנהמן. במצב של הפסד, אנשים יעדיפו לקחת סיכון גבוה יותר, בתקווה שמשהו יקרה ואנשים ינצלו בדרך אחרת. במקרה שלנו, ה”הפסד” הוא הרג 5 אנשים בוודאות שאנחנו מנסים להמנע ממנו. אולי בתסריט של שינוי המתג אנשים מדמיינים שיש להם פחות זמן לשנות משהו ולכן קל להם יותר להחליף את הסוויץ’?

ומה בנוגע להרג אדם כדי לקצור את איבריו? המקרה הזה למעשה די שונה מתסריט הרכבת, מכיוון שכאן מדובר בהחלטה שיש לה השלכות נרחבות יותר על החברה. אם נאפשר קצירת איברים שרירותית כזו (שרירותי במובן שלאדם שלוקחים ממנו את האיברים אין שום דרך להתנגד), זה יצור בטווח הארוך כאוס ופחד ששום חברה לא תוכל לתפקד איתם, מה שיגרום להרבה יותר נזק מתועלת. אנשים לא ירצו ללכת לרופא מפחד שיהרגו אותם ואין ספק שזה פתרון גרוע מאוד. המקרה של שינוי מתג או אפילו דחיפת אדם לפסים הוא חד פעמי בנסיבות שלו ולכן יותר הגיוני שאנשים יסכימו שזה מוסרי.

לדעתי יש גם סיבות אחרות להבדלים בהתנהגויות של אנשים בין המקרים השונים. אחת הסיבות לכך שאנשים כנראה לא מוכנים לדחוף אדם מהגשר או להרוג אדם בריא בשביל השתלות היא כי מדובר בפעולות מאוד אקטיביות שדורשות מאמץ לא קטן. הקירבה הפיסית לאותו אדם גורמת תחושת אי נוחות הרבה יותר גדולה מאשר שינוי מתג שהיא קלה הרבה יותר, ומשפיעה על מישהו מרחוק. דבר דומה אגב, מתרחש בסיטואציות אחרות לגמרי, כמו הניסוי של מילגרם. בניסוי, למי שלא מכיר, נדרש אדם לתת שוקים חשמליים בעוצמות גדלות והולכות לאדם אחר, שנמצא בחדר אחר, במידה והוא נותן תשובות לא נכונות לשאלות טריוויה. המחקר חשף שאנשים רבים מוכנים להגיע לרמה הגבוהה ביותר ולתת שוקים קטלניים שיהרגו את אותו אדם בלי הרבה בעיות. מצד שני, ברגע שהאדם שעונה לשאלות נמצא פיסית באותו החדר, או שנדרש מהמשתתף לחבוט באותו אדם פיסית ולא רק ללחוץ על כפתור שנותן שוקים, הנכונות להזיק לו הרבה יותר קטנה. יש לזה גם השלכות שונות לתחומים אחרים כמו שדות הקרב המודרניים. הרבה יותר קל לטייסים להפציץ מטרה ממטוס, או להרוג מישהו עם מל”ט בלי לראות אותו פיסית, מאשר לירות בו בקרב פנים אל פנים.

גם במקרה של הילד הטובע אפשר לומר שהקירבה הפיסית לארוע לעומת האמורפיות של הילד המרוחק שינצל מתרומה כספית עושים את ההבדל, אבל יש כאן גםן סיבות נוספות. למשל חוסר הבהילות בהצלת ילד רעב באפריקה לעומת החיים של הילד הטובע שתלויים רק בכם. אולי אנשים חושבים שילדים רעבים באפריקה זו לא בעייה אישית שלהם וזה עניין לממשלות, או שהם תופסים את ההשפעה שלהם כקטנה (שוב, בגלל הריחוק הגאוגרפי). לי נראה שיש לזה גם קשור הדוק לעובדה שהאבולוציה עיצבה אותנו כך שיהיה איכפת לנו מאנשים קרובים, כאלו שאנחנו באינטרקציות ישירות איתם, ופחות איכפת לנו מאנשים רחוקים ולא ידועים חסרי פנים עבורנו. הרווחים המשניים מהצלת ילד טובע שיש לו פנים וגוף שאפשר לגעת בהם גדולים יותר. הילד יהיה אסיר תודה, וכך גם המשפחה שלו. הסיפוק הוא מיידי, תהיו מפורסמים, אנשים יחשבו שאתם גיבורים, וכו’, ומה זה לעומת האפרוריות של תרומה שאף אחד לא יודע שנתתם ויש עוד אלפים כמוכם?

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • ido2267  On 24/11/2012 at 11:41 pm

    שאלה קצת צדדית : איך קובעים שאדם מסויים הוא פסיכופת? נניח שאני אדם מיושב ובורגני אבל כששירתתי בלבנון הרגתי אנשים בלי היסוס, בחברה שלנו זה רק מוסיף לי נקודות נכון? אין שום פגחעה בתפקוד שלי, אני מספיק חכם כדי לא לרצוח אנשים בזמנים "רגילים" כי אז אהיה בצרות אבל אם יש אפשרות וזה חוקי אני אהרוג אדם אחר בלי לחשוב על זה בכלל (ראה ניסוי מילגרום לעיל). נניח שאדם שירת כשומר במחנה השמדה נאצי. אין לו סיוטים בלילה, לא חרטות ולא דכאונות. הרי מבחינה פסיכולוגית הוא בריא הרבה יותר מאשר מישהו שיש לו סיוטים, דכאונות וייסורי מצפון. אז איך קובעים שהאחד "סוציופת" והשני לא? אם אני צמחוני אולי כל מי שאוכל בשר הוא פסיכופת בעיני?

    • גיל  On 25/11/2012 at 12:15 am

      זו שאלה טובה. אין הגדרה ספציפית בDSM להפרעת האישיות הזו אבל יש הפרעה אחרת שחופפת במידה מסוימת וזו הפרעת אנטי סוצאילית. יש דיאגנוזות אחרות, אבל פסיכופתיה גם נמדדת במבחנים אישיותיים. אני לא חושב שהרג במלחמה נכנס אוטומטית תחת ההגדרה של פסיכופתולוגיה וזה מאוד תלוי בהקשר. האם הרגת כשנתנו לך פקודה כזו או שהרגת מיוזמתך כשלא נשקפה סכנה לחייך? צריך לזכור שכמעט כל אדם יהרוג אדם אחר בנסיבות מסוימות כך שזה לא קריטריון. אבל יש הגדרות אחרות ובראשן חוסר אמפתיה ויכולת להבין כאב אצל אדם אחר.

      • ido2267  On 25/11/2012 at 12:52 am

        אני שוב חוזר לעניין הצמחונות. למה אצל "אדם" אחר זה פסיכוטי ואצל בעל חיים לא?
        אני אגב טוען שמי שמכאיב בכוונה לאחרים (אנשים או חיות) הוא אכן פסיכי כי הוא מבין שהם סובלים וצריך איכשהו את הסבל שלהם. לעומת זאת אדם נטול רגשות.לגמרי לא יפגע באחרים אם לא יוצא לו משהו מזה אבל אם כן יש לו רווח מהעניין בכלל לא יהיה אכפת לו. במה הוא שונה ממני כשאני מוציא חבילה של שניצל קפוא מהמקרר ושם במיקרו? שנינו לא מקדישים הרהור של שנייה לסבל של מי שמת כדי שלנו יהיה קצת יותר נוח.

      • גיל  On 25/11/2012 at 12:58 am

        אין שום קשר בין צמחונות לפסיכופתולוגיה. זה שאנשים לוקחים מושג מסוים ומנסים להרחיב אותו לתחומים אחרים לא אומר שזה נכון. אנשים משתמשים בפסיכופתיה בצורות שונות, עם קשר קלוש להגדרה. פסיכי, זה לא תאור קליני של אדם. אני אשים את הקישור לפוסט שלי בנושא כדי להבהיר.

      • ido2267  On 25/11/2012 at 1:19 am

        הבעיה הכללית שלי עם פסחכולוגיה היא שלא מדובר באמת.ב"מדע" . זאת מדום שבמדע אין ערכים (להוציא דיוק בעובדות והסקת מסקנות על פי נתונים וכיו"ב) . מדע לא אמטר לקבוע מהו טוב או רע ולכן דברים כמו "חולה" או "בריא" הם דברים מדידים שאפשר לבדוק אוביקטיבית. לעומת זאת פסיכופת הוא מושג שמערב בצורה מסוכנת את עולמו הערכי של המתבונן עם הקביעה המדעית. איש שמאל יגיד שכל המתנחלים פסיכופתים איש ימין יכיד שכל השמאלנים פסיכופתים. דתי יגיד את זה על החילוניים , חילוני על הדתיים וכן הלאה. איך אתה קובע מהו פסיכופת (להבדיל מאדם הוזה, מדוכא, חרדתי וכן הלאה) אם אין שום ירידה בתפקודו של אותו אדם – להיפך, הוא מתפקד יותר טוב מרוב האנשים בדיוק כי איננו מוטרד ממה שאחרים מוטרדים ממנו.

      • גיל  On 25/11/2012 at 1:25 am

        איפה ראית שפסיכופתולוגיה קובעת ערכים? נראה לי שאתה שבוי במיתוסים שלא קשורים באמת להגדרה שלה. תקרא את הפוסט שלי בנושא שקישרתי אליו בפוסט.

      • מוזר  On 27/11/2012 at 11:08 pm

        ומדוע פגיעה בבבע"ח מסוימים נחשבת נורמטיבית ופגיעה בבע"ח אחרים נחשבת פלילית ומעידה על הפרעה נפשית?

      • גיל  On 27/11/2012 at 11:19 pm

        ההבדל הוא בין שימוש בחיות למאכל שמקובל בעולם הערכים הקיים, לבין התעללות בחיות שאינן למאכל. אלו הנורמות הקיימות היום. אם זה ישתנה בעתיד, רק ימים יגידו.

      • ido2267  On 28/11/2012 at 2:54 am

        נו באמת. לוחם שוורים מתעלל כהוגן בשור לפני שהוא הורג אותו. אם במקום זה הוא היה בועל כבשה הוא היה חוטף מכל הכיוונים משפטית, חברתית וכן הלאה. זאת למרות שהכבשה סובלת פחות לעומת השור. אלו נורמות שלנו, בני האדם , שמגדירים מה נכון ומה מוסרי לפי איך שנוח לנו

      • גיל  On 28/11/2012 at 8:47 am

        לוחם שוורים דווקא לא מתעלל בחיה לפני שהוא הורג אותה, ולשור יש גם סיכוי גדול לפגוע בלוחם מה שלא קיים בהרג חיות אחרות. בכל מקרה, זו חריגה תרבותית ולא מופע מקובל.

  • טל  On 25/11/2012 at 2:08 am

    שאלה יותר מעניינת היא מה היתה הבחירה אם את חמשת האנשים אינך מכיר ואת האחד כן.
    המחשבה כאילו יש תשובה "נכונה" ומגיעים אליה היא מחשבה אווילית שאופיינית לך מאוד.

  • היד הנעלמה  On 25/11/2012 at 5:02 am

    גיל,
    כהרגלך, פוסט מעניין.
    לא בטוח שהבנתי אבל מה הדעה שלך בכל הנושא – האם גם אתה סבור שהשאלונים הללו אינם "שווים" ברמת הדילמות שהם מציגים ולכן התוצאות מוטות?

  • niron1  On 25/11/2012 at 5:41 am

    פוסט מעניין עם נימוקים נכונים לדעתי. מתחילת תיאורי המקרים היה נראה לי כפי שציינת בהמשך ההסבר המראה כי פעולה טכנית שאינה כרוכה במגע גוף משפיעה אחרת על אנשים. אחת התאוריות בנושא מלחמות וג'נוסייד היא שבעידן המודרני "קל" יותר לאנשים רבים יותר להרוג את אוייבהם בשדה הקרב שנשלט מרחוק כשהם אינם רואים את הלבן בעיניים של אויבהם כמו שדה בקרב של עולם הקדם במלחמה בחרבות וסכינים, למשל שדרשה תעצומות נפש גדולות הרבה יותר. זה גם מתקשר למה שהזכירו קודם בעניין אכילת בשר. ספק אם אנשים רבים שאוכלים בשר, היו מוכנים לאכול אותו אם היו נדרשים להרוג את החיות שהם אוכלים וכו.
    הייתי מוסיף לנימוקים שהעלת גיל, את החשש של אנשים רבים להתערב במקרים כפי שציינת ולקלקל או להחמיר את המצב, עניין שקורה במקרים רבים נוכח העובדה שבמצבי סטרס וקיצון כאלו החלק החושב – הקורטקס די מנותק והאמיגדלה וכמעט רק המוח הפרימיטי האינסטנקטיבי שלנו פועל. נכון שאז אולי האינטואיציות והאינסטינקטים בשיאם וזה אולי יותר חשוב שצריך להגיב מהר, אבל לא תמיד. בהתערבויות שכאלו בני אדם גם מסכנים את עצמם, עוד סיבה חשובה לאדישות.

  • נ  On 25/11/2012 at 7:54 am

    זו אחת הסיבות שתרבויות של שונאי נשים, כמו בדתות מסויימות, רוצים להעלים נשים. אנו מעוצבים כך שבעלי פנים, קול, זהות – יותר חשובים לנו.
    כמו שאמרת, פחות אכפת לנו מאנשים חסרי פנים, מרוחקים, כאלה שאין לנו אינטרקציה איתם.

    לכן העלמת פני נשים משילוט, עיתונים, מסרים..והשתקת קול הנשים האמנות או כנסים, בעצם משדרג את השליטים ועצמתם פי כמה.

    וזו אחת הסיבות לכך שבעבר הרחוק, לאנשים היה עוד הרבה פחות אכפת מתרבויות אחרות, כי ידענו עליהם הרבה פחות, היתה הרבה יותר דמוניזציה, לא הכרנו מקרים פרטיים, לא היו סיפורים אישיים. וכך גם במיתולוגיות של הרבה עמים. המיתולוגיה או ההלכה הנובעת ממנה, גוררת הסרת עול מוסרי (טבעי) מאחוזים גבוהים באוכלוסיה וכך מציבה את האדם הפשוט, במצב הנוח ביותר להיות בו, כאילו עליו לדאוג (לפחות נפשית), לכמה שפחות דברים..ולהלחם חזק על המיתולוגיה שלו.

    לגבי הדוגמאות – זה נראה די פשוט. נעדיף את המצב שבו יש פחות סבל, אלא אם זה מצריך מאיתנו משאבים..ואז החישוב כ"כ ארוך..שכבר נעדיף לעזוב הכל וללכת.

  • יוסף  On 25/11/2012 at 8:52 am

    הדילמה של להרוס בגדים כדי להציל ילד בסמוך ממש לא דומה לתרומת כסף כדי להציל ילד באפריקה, מכמה סיבות.
    1. ילד שבצרה בסביבתנו הקרובה הוא יותר רלוונטי למסגרת החברתית שלנו,
    2. הזדמנות חד-פעמית שדורשת ממני הקרבה חד-פעמית אינה דומה למשהו שעקרונית קיים תמיד (למה אני לא תורם כל יום 1000 ש"ח להצלת ילד באפריקה?) ואכן, בימי משבר כמו צונאמי או רעידת אדמה, אנשים בכל העולם תורמים גם למזרח אסיה או האיטי.

    סיבה מס' 1 היא שיקול אובייקטיבי שבגלל החוסר של חיות בחשיבה רציונלית, האבולוציה גילמה במנגנון הריגשי. כלומר, זה ששיקולים ריגשיים משנים החלטה לא בהכרח אומר שיש חוסר עקביות, אלא שייתכן ויש פרטים חברתיים רלוונטיים במקרה אחד שאין בשני. לא תמיד, אבל ייתכן בהחלט.

  • גיל  On 25/11/2012 at 9:14 am

    תשובה לכולם:

    טל, בוודאי שיש השפעה לגורמים מצביים כמו הכרות אישית עם האנשים.

    יד נעלמה, זה לא שאני חושב שהם חסרי ערך, אלא אני סבור שהם לא באמת מציגים דילמות מוסריות אמיתיות. אני חושב שהם מציגים הטיות מסוימות בחשיבה שלנו בלי שהתכוונו לכך.

    נירון, נכון, הייתי גם מוסיף שמצבי fight or flight תקפים לאנשים עצמם שנמצאים במצוקה. כשמדובר בעזרה לאחרים, הרבה, אולי אפילו רוב האנשים נוטים לקפוא. יש גם את העניין שנקרא social loafing שבו אנחנו רוצים שאחרים יעשו את העבודה המלוכלכת. למשל, אם אדם מסוים נופל בקרבת מקום, רוב האנשים לא ימהרו ישר לעזור לו אלא יחכו שמישהו אחר יעשה את זה. נכון שדילמות כאן מודגש שאתה לבד, אבל כאמור, כללי האצבע הללו עובדים בכל מקרה.

    נ, לא הבנתי מה הקשר לשנאת נשים וזה נראה לי לחלוטין לא רלוונטי. מדובר כאן על מתן עזרה לאנשים לא על העלמה או אי העלמה של אנשים מבחינה חברתית.

    יוסף, הוא שאמרתי. אכן יותר רלוונטי לנו מישהו קרוב, גם אם הוא לא בן משפחה. אגב, לא מדובר בתרומה קבועה. האם היית תורם 200 דולר היום להצלת ילד באפריקה בצורה חד פעמית? אני חושב שבזמן אסונות, לאסון יש שם ופנים מוחשיים, גם אם הכסף לא הולך ישירות לאנשים שאתה רואה על המסך ולכן אנשים תורמים יותר. בני אדם באופן כללי אינם יצורים עקביים, אין צורך להבהל מכך.

  • zvigal12  On 25/11/2012 at 9:53 am

    שלום גיל, אם כן קודם כול הערה/שאלה. לפי מה שקראתי את דילמת החשמלית והפסים הגה יהושוע גרין מהרוארד ( Greene Joshua: the moral bases o; cognitive conflict and control in moral jadgment-389-400 )אך זה רק כדי להביא גאולה לעולם ולומר דבר בשם אומרו. ועתה לדילמה שהצגת. כשנתן אלבז הצמיד את הרימון שנדרך במחנה 21 ליד כפר יונה, (פב' 1954 )כדי לא לפגוע בחילי המחלקה שעברה ליד האוהל שלו,הייתי נער בכיתה י"א, וכשרס"ן קליין קפץ על הרימון שהושלך לתוך המבנה בו היה עם מחלקתו, במלחמת לבנון השניה, (יולי 2006)הייתי כבר גמלאי מתחום עבודתי.בין שני המקרים מפרידים 52 שנים, אך תמיד ידעתי לענות לעצמי כי שני הגיבורים האלה ראו לנגד עיניהם אנשים שהם אחים לדרך ולמטרות , אחים לשירות שבו הנכונות להקרבה עמצית היא יסוד מובנה בשירות מבלי שכול בוקר מכריזים עליו, כתכלית השירות בסופו של דבר,לאמור;להיות מוכנים לתת מעצמך ואת עצמך בשעת המבחן העליון. שני אירועים אלה בהיסטוריה עקובת הדם שלנו, הם גם כן דוגמא להכרעה מוסרית אמיתי ולא היפוטתית כמו בסיפור החשמלית והפסים. וממיקרים אלה נגזרת תשובה נוספת על זו שהצגת. תרומה לא לילד רעב באפריקה אלא תרומה לחברה ולאידאולוגיה המנחה את ההכרעות המוסריות שאדם מקבל במצבי קיצון. ניתוח נוסף ניתן לקרא בסיפרו של ג'נה לרר בספרו "איך אנו מחליטים" |(בהוצ' זמורה ביתן 2008) בפרק השישי הנקרא "המוח המוסרי"

    • גיל  On 25/11/2012 at 10:04 am

      היי צבי, גרין הוא חוקר מודרני שבודק מה קורה במוח בזמן הדילמה אבל את הדילמה בוודאות הגתה פיליפה פוט ב1967. אתה יכול לראות פה: http://en.wikipedia.org/wiki/Trolley_problem

      אנשים שקופצים על רימונים כדי להציל את חבריהם, או עושים מעשי גבורה אחרים בהחלט קיימים, אבל עצם העובדה שהם נדירים ביותר, ואנחנו נותנים להם אותות ועיטורים מראה שהם היוצאים מן הכלל שמעיד על הכלל. לצבא יש גם השפעות אחרות על אנשים. לא במקרה לוקחים צעירים, שלא לומר ילדים, בני 18, שקל יחסית לשטוף את מוחם לעשות כל מיני דברים שרובנו לא היינו עושים אם היינו חושבים עליהם בצורה רציונלית (או הייתה לנו ברירה). הצבא מלמד אנשים לחשוב שחבריהם למחלקה ולפלוגה הם כמו אחים, ובאמת אנשים מתנהגים לפעמים בצורה כזו שמגנה עליהם כאילו היו בשר מבשרם.

      • ido2267  On 25/11/2012 at 12:43 pm

        אני רק רוצה לציין שהדילמה כאן אחרת לגמרי. האם היית מקריב את עצמך כדי להציל חמישה אחרים זו דילמה שונה לגמרי מאשר האם היית מקריב מישהו אחר.

  • niron1  On 29/11/2012 at 8:40 am

    כשחיילים הולכים למלחמה, גם כיום ובמיוחד בימי קדם (ששם היו קרבות מזעזעים פנים אל פנים כמו בסרטים.. 🙂 בעצם הולכים אל סכנת מוות..יש משהו בצבא ובקרב שעושה משהו שלא קורה בזמנים אחרים ועושה את ההקרבה שכיחה יותר. כתבתי על זה קודם אולי זה גינגואיזם (לשוש אלי קרב) סוג של אופוריה המעורב בתחושת חברות. מבחינה אבולוציונית, חיילים המוכנים להקריב את עצמם למען הכלל הם ממש הכרח לשם השרדות הקבוצה. קשה לחשוב על קבוצה גדולה בימי קדם שיכל לשרוד ללא פרטים אמיצים המוכנים להסתכן עד איבוד חייהם. ושוב, מבחינה אבולציונית באו הסברים: לאדם יש בקבוצה יותר גנים של עצמו מאשר יש לו בגופו, אם לוקחים בחשבון את הגנים יחד של ילדיו, אחים, וקרובי משפחה אחרים. כך שהקרבה עצמית והצלת הקבוצה, לעיתים היא רווח מבחינת שרידות הגנים העצמיים..

    • גיל  On 29/11/2012 at 9:02 am

      צריל לזכור כמה דברים בהקשר של המלחמה. קודם כל, יש הרבה חיילים שמפחדים וממש לא ששים אליי קרב, אבל אין להם הרבה ברירות כי במלחמה, זו בגידה לא להלחם. בנוסף, מלחמה היא גם הרואית ומצמיחה גיבורים. אנשים יכולים להרוויח סטטוס גבוה מלהלחם. לא במקרה גברים מוכנים הרבה יותר מנשים להלחם ועושים זאת ביותר שמחה. עוד דבר שצריך לזכור היא שרוב האנשים לא מתים במלחמה, כך שלמרות שיש נכונות להלחם, הרבה אנשים מעריכים שלהם זה לא יקרה, גם אם הם מגזימים בהערכות שלהם.

  • niron1  On 29/11/2012 at 9:27 am

    אני זוכר לפני מלחמת לבנון השניה לאחר חטיפת החיילים שלנו, חיילים התייצבו לשירות לפני שקראו להם, בכל מקום בסביבתי חיילים התקשרו ליחידות והתחננו להתגייס. ובסוף קראתי שהיתה התייצבות למעלה מ-100 אחוז, כולם רצו כבר לזוז "ולהכניס" לחיזבללה, ובצדק..הרצון להגן על העם הוא כנראה מרכיב אבולוציוני עתיק המתעורר בשעות מצוקה מסויימות, מגביר אומץ ומפחית את הפחד. רגשות עמוקים וסוערים של שינאה ונקמה וגאווה לאומית וכו מתערבבים לקוקטטיל התורם לאומץ הנדרש. אני חושב שבשעת סערת רגשות, שקודם דיברנו עליה בהבט המיני, רומנטי, קינאה וכו האדם מאבד מהרציונליות שלו, וכך גם לפני מלחמה. יש כנראה מצבים בחיים בהם האבולוציה משפיעה בעוצמה אדירה ע"י הפעלת רגשות עזים המפריעים לחשיבה הגיונית, לפעמים מעבר ליכולתו של אדם להתנגד. למצבים אלו כנראה מכנה משותף אחד והוא חשיבות המצב מבחינה אבולוציונית. (התרבות, הגנה על הקבוצה וכו)

    • גיל  On 29/11/2012 at 9:42 am

      הצבא טוב מאוד ביצירת תחושת לכידות, וזה יעיל אצל צעירים. לעומת זאת, אצל מילואימניקים עם משפחות תמצא הרבה פחות התלהבות להלחם ולהיות רחוקים מהבית. זה נכון שיש בסיס אבולוציוני לחלוקה של קבוצות אנחנו מול הם. לשבטיות, כמו גם לגזענות וסטרואטיפציזציה של קבוצות אחרות יש בסיס אבולוציוני. מחקרים מראים שאם תקח קבוצה של אנשים ותחלק אותה שרירותית לשתי קבוצות, מייד תתפתח טינה בין שניהן בלי שום סיבה ממשית.

  • niron1  On 29/11/2012 at 10:00 am

    לפני אלפי שנים (תאוריה שלי 🙂 ..) היתה קבוצה של אנשים קדמונים שניחנו בגנים מסבירי פנים לאורחים. ואז כאשר קבוצה שכנה של פראי אדם צצה לה על הגבעה ממול, קיבלו אותם אנשי הקבוצה מסבירי הפנים ויפי הנפש בדגלי PEACE & LOVE, ו..כולם נטבחו. כך גם עוד קבוצות נאיביות שנשחטו בחרבם של אבות אבותיהם של הברברים.. והתוצאה היום: כמעט כולם כאשר מצויים בקבוצה ניחנים בתכונות של חשדנות, ולעיתים טינה ושנאת זרים. מבחינה השרדותית לתכונות אלו יש כנראה יתרון בעולמנו..

    • גיל  On 29/11/2012 at 10:15 am

      אני יכול לספר לך שזו לא תאוריה חדשה (טוב, לא בדיוק בגירסה שלך). התאור הזה מסביר בדיוק למה ברירת קבוצות לא אפשרית. אנשים שפועלים למען הקבוצה על חשבונם האישי (נניח, מגבילים את הילודה כדי לא לנצל את כל מקורות המחייה בסביבה), יפסידו לפרטים שלא חושבים על טובת הקבוצה אלא רק על טובתם האישית ומתרבים בלי סוף. בדיוק באותה מידה, אנשים שוחרי שלום פגיעים לכאלו שפציפיסטים פחות.

  • niron1  On 29/11/2012 at 10:31 am

    העולם המערבי בכלל והאירופאי בפרט האט מאוד את הילודה ובמקביל הפך פצפיסטי להפליא. אולי נשלח את מנהיגיהם לקורס מזורז בפסיכולוגיה אבולוציונית לפני שיהיה מאוחר 🙂

    • גיל  On 29/11/2012 at 10:39 am

      זה בסדר, גם ככה יש יותר מדי אנשים בעולם ונעשה צפוף. קצת ריווח למשך מאה שנה לא יזיק. אחרי שיהיה פחות צפוף אנשים ירצו יותר ילדים.

  • עמית  On 11/12/2012 at 6:38 am

    מוטב מאוחר מאשר אף-פעם. פוסט טוב. אכן יש בעיה עם הניסויים המחשבתיים האלה כאשר לוקחים אותם יותר מדי רחוק. החיים הם פרקטיים ולא כדאי להרחיק במסקנות מוסריות מניסויים מחשבתיים.

    יש איזה הגיון שמשחק פה, כמו שציינת ההגיון הזה מבדיל בין קרוב לרחוק. אנחנו מהססים לפגוע או להזניח את מה שקרוב לנו, וזה בריא מאוד. אנחנו עצמנו הדבר שהכי קרוב אלינו ואנחנו עצמנו גם הדבר שאנחנו הכי מצוידים לטפל בו ולסייע לו.

    ילד טובע הוא סכנה מיידית ומוגבלת שצריך לטפל בה ורק האדם שבמקרה נמצא בסביבה יכול לעשות זאת. ילד רעב באפריקה הוא סכנה ללא סוף (כי יש תמיד עוד ילדים רעבים) שכל אזרח מצויד לטפל בה באותה המידה. לפי העיקרון הדמגוגי של פיטר סינגר כל אדם שיציל ילד מטביעה בחליפה יפה צריך למכור את כל רכושו כדי להאכיל ילדים רעבים באפריקה מלבד אולי מינימום שיאפשר לו לא לרעוב בעצמו.

    • גיל  On 11/12/2012 at 9:14 am

      תודה. האמת היא שלהגנתו של סינגר הוא טוען שכל אדם צריך לתרום "רק" 10% מהמשכורת שלו לרעבים או צדקה (הוא בעצמו תורם 25%). אני חושב שיש כאן גם עניין אחר ומעניין לראות אם חקרו את זה. בדילמה כמו הילד הטובע, האינסטינקטים החייתים שלנו עובדים. לתרום לרעבים באפריקה מפעיל איזורים אחרים במוח, כך שהעיבוד נעשה במקומות אחרים, יותר רציונליים ואז כאמור קל לדחות את זה יותר.

      • עמית  On 11/12/2012 at 10:10 am

        להגנתו של סינגר במובן אחד אבל זה לא קונסיסטנטי עם הניסוי המחשבתי. כמה צריכה לעלות החליפה כדי שלא תקפוץ?

      • גיל  On 11/12/2012 at 10:24 am

        נכון, עם זה אני מסכים. במקרה הזה אין כנראה מחיר של החליפה שימנע ממך לקפוץ.

%d בלוגרים אהבו את זה: