מתי אפשר לצחוק מאסונות וטרגדיות?

הפוסט הזה הוא גירסה של פוסט דומה שהופיע בבלוג שלי באנגלית (יש שם פוסט נוסף שעוסק ביצירת הומור שלא סקרתי פה למי שמעוניין לקרוא).

אחת האימרות המפורסמות ביותר של מארק טוויין היא ש”קומדיה, היא טרגדיה פלוס זמן”. כמעט תמיד, אחרי כל אסון או טרגדיה בקנה מידה גדול, יש תחושה אצל אנשים רבים שהחיים כבר לא יהיו אותו הדבר, ואחד הדברים הללו הוא היכולת לצחוק. אני זוכר היטב את התחושות הללו אחרי התקפות הטרור ב-9/11. אף אחד כמובן לא צחק, כולם היו בהלם, והיה באמת חשש אמיתי שההומור יאבד לנצח ואי אפשר יהיה לספר יותר בדיחות. קומיקאים התלבטו האם הם יוכלו אי פעם לחזור לעבוד, כל מועדוני הקומדי קלאב נסגרו, מארחי תוכניות האירוח הליליות לא סיפרו בדיחות, ובאמת הייתה תחושה שדברים לעולם לא יחזרו למסלולם.

כמובן שזה לא קרה ולאט לאט ההומור כן חזר לחיים שלנו עד שהיום אין סימנים לכך שבמשך מספר שבועות לא סיפרו בדיחות בפומבי. למעשה, לא רק שהומור “רגיל” חזר כאילו לא קרה כלום, אלא שיש אפילו ז’אנר שלם של בדיחות על התקפות הטרור ב-9.11 (אתם יכולים לגגל בעצמכם). המצב היום הוא שעברו כבר 11 שנה מההתקפות, שאפילו במיינסטרים הטלביזיוני בדיחות על פיגועי הטרור מותרות. שנה שעברה היה פרק שלם באיש משפחה (Family Guy) שמוקדש לבדיחות על התקפות הטרור ב-9.11.

בכל אופן, בין אם נרצה בכך או לא, ובין אם הומור כזה הוא כוס התה שלנו או לא, הומור שמתייחס לטרגדיות ואסונות התקיים מאז ומעולם וימשיך להתקיים. ישנם כמובן אנשים שלא מסוגלים לצחוק מ- ועל טרגדיות של אחרים (או של עצמם), אבל נראה שאחוז גבוה של האוכלוסייה נהנה במידה זו או אחרת מהומור כזה. מחקר חדש מנסה לבדוק את הגבולות של ההומור בהקשר של טרגדיות ולראות האם יש תנאים מסוימים שבהן יש יותר לגיטימיות והנאה מהומור כזה, בעוד בתנאים אחרים הוא לא מצחיק ואפילו נחשב לפוגע (המאמר עצמו נמצא במלואו ברשת).

ישנו כנראה קו דק המפריד בין צחוק לכאב, בין קומדיה לטרגדיה, ובין הומור לפגיעה, אבל איפה הוא בדיוק עובר? המחקר הנוכחי מנסה לבחון ישירות את הנושא של קומדיה=טרגדיה+זמן אבל גם לוקח את זה צעד אחד קדימה. הזמן עצמו הוא רק משתנה אחד במה שהחוקרים מכנים מרחק פסיכולוגי, גורם שמשפיע על מידת ההומור של הבדיחה או האירוע. מרחק פסיכולוגי יכול להיות זמן פיסי, אבל הוא גם יכול להתבטא בריחוק שאנשים מרגישים מהסיטואציה בגלל שהם לא מעורבים בה ישירות, או ריחוק שנובע מזה שהמאורע פשוט לא כל כך טרגי. יוצא מזה שצריך לפחות מרכיב אחד של מרחק כדי להפוך סיטואציה מסוימת למצחיקה או את ההומור לטוב יותר. כדי לבחון את הנושא בצורה שיטתי ביצעו החוקרים מספר מחקרים שאת חלקם אסקור פה.

במחקר הראשון התבקשו נבדקים להזכר באירועים שנחשבו מצחיקים ככול שעבר הזמן מאותו אירוע והתבקשו להשוות אותם לאירועים אחרים שהיו פחות מצחיקים אחרי זמן מסוים. התוצאות הראו שעבור אירועים גדולים, כאלו שמרגיזים או מדאיגים מאוד בזמן אמת, רמת הקומיות שבאירוע גוברת ככל שחלף יותר זמן ממנו. לעומת זאת, אירועים פחותי ערך נראים מצחיקים יותר בזמן אמת, אבל אחרי זמן מסוים מפסיקים להיות כאלו.

תחשבו על ההבדל בין תאונת דרכים שהייתם מעורבים בה לבין הבוהן שלכם שנתקעה בשולחן. תאונת דרכים, גם אם לא נפצעתם כתוצאה ממנה, סביר שגרמה נזק למכונית והיוותה מעמסה רגשית גדולה עליכם (לתקן את האוטו, להתעסק עם הביטוח וכו’). זה לא משהו שיגרום לרוב האנשים לצחוק כי אין שום דבר ממש מצחיק ברגע התאונה. אבל אחרי זמן מסוים כשדברים חוזרים למסלולם, אפשר להזכר בתאונה בלי העומס הרגשי שכרוך בזיכרון כזה ואולי אפשר למצוא בה גם דברים מצחיקים. לעומת זאת, פציעה קלה בבוהן לא גורמת למעמסה רגשית גדולה מדי. היא מעידה אולי על מידת השלומיאליות שלכם אבל שום דבר שדורש יותר מדי תשומת לב. זו הסיבה כנראה שהפגיעה הזו יכולה להצחיק מיידית. מהצד השני, בגלל שזה אירוע כל כך חסר חשיבות ושולי שכמותו מתרחשים רבים כל הזמן, אחרי זמן מסוים זה כבר לא מצחיק. זה פשוט לא משהו שמותיר רושם לאורך זמן. זו הסיבה שהזכרות בו לא תצחיק.

זה גם בדיוק מה שהחוקרים מצאו. 91% מהנבדקים דיווחו שתאונת דרכים שהתרחשה לפני 5 שנים מצחיקה יותר היום מאשר בזמן התאונה, לעומת 18% שחשבו שפציעה קלה בבוהן מצחיקה יותר אחרי 5 שנים. המחקר הזה מראה שמרחק הזמן גורם לדברים להיות מצחיקים כשמדובר בטרגדיות או תאונות רציניות, או כאלו שאתם מעורבים בהן אישית או שיש לכם קשר רגשי חזק אליהם. הסיבה היא בגלל שהזמן גורם לסיכוך או ריחוק רגשי. כלומר, הצלחנו להרחיק עצמנו מהטרגדיה (בתאונה קלה אין בזה ממש צורך).

עכשיו, דמיינו שגיליתם שהחבר הכי טוב שלכם תרם בטעות על ידי זה שהוא לחץ על הכפתור הלא נכון בטלפון שלו, 50 שקלים לקרן סיוע לנפגעי הרעש בהאיטי. האם זה יראה לכם משעשע? ומה אם היה מדובר ב2,000 שקלים? רוב האנשים מוצאים שהמקרה הראשון משעשע הרבה יותר כי מדובר בתרומה קטנה יחסית ולכן הנזק לא גדול. לעומת זאת, הוצאה מיותרת של סכום כסף משמעותי כבר לא ממש מצחיקה כי היא נושאת בחובה נזק ממשי.

כעת, חישבו איך הייתם מתייחסים לאותן שתי סיטואציות של התרומה הגבוהה והתרומה הנמוכה אילו היה מדובר בזר מוחלט. במקרה כזה, האפקט מתהפך. אנשים מוצאים את זה הרבה יותר מצחיק שזר מוחלט תרם הרבה כסף בלי כוונה לעומת תרומה שולית יחסית. למה ההבדל? במקרה הראשון מישהו קרוב נפגע וזה הופך את העניין ללא מצחיק. במקרה השני, אף אחד קרוב לא נפגע ולכן המרחק הפסיכולוגי מכל הסיטואציה גדול יותר וכל הסיטואציה יותר מצחיקה. ככל שמדובר במישהו קרוב יותר ונזק גדול יותר, רמת ההומור יורדת כי המחיר גבוה. איך אמר מל ברוקס? “טרגדיה היא כאשר אני חותך את האצבע שלי. קומדיה היא כשאתה נופל לביוב ומת”. אגב, החוקרים אמנם לא בדקו את זה ישירות, אבל ניתן לשער שהתרומה של חבר קרוב שנתן סכום גבוה למאמצי השיקום של האיטי, תראה מצחיקה יותר בעוד כמה חודשים או שנים בגלל שאז כבר המרחק יגדל, והנזק המיידי ישכח.

מחקרים נוספים בדקו שכאשר אנשים רואים תמונה של מישהו שהם מאמינים שהוא באמת פצוע, כמו לתקוע את האצבע דרך העין (ראה התמונה למטה), הם לא חשבו שזה מצחיק, בהשוואה לכאשר הם חושבים שהתמונה מזויפת.

image

המחקרים שנסקרו פה מראים בצורה די משכנעת איך טרגדיות (שלכם או של אחרים) יכולות להצחיק לפעמים, אבל הן לא מסבירות את כל צורות הטרגדיות או האסונות. למשל, יהודים בזמן השואה צחקו באופן קבוע על עצמם ועל הנאצים כשחיו בגיטאות ואפילו במחנות ההשמדה. יהודים סיפרו בדיחות על הנאצים, על מחנות הריכוז וההשמדה, ועל כל אספקט מורבידי אחר של השואה. הומור שחור כזה מאפיין הרבה פעמים אנשים שנמצאים במצוקה קשה, אולי כמנגנון הגנה נגד טרגדיות שאין לאנשים שליטה עליהן. סוג הומור כזה נראה סותר את הנחת היסוד של המחקרים שסקרתי והיא שיש צורך במרחק מסוים (בזמן או במקום) על מנת שטרגדיות יהיו מצחיקות. או לפחות צריך שהאסון לא יהיה כזה משמעותי. אז איך אפשר בכל זאת להסביר הומור כזה?

יכול להיות שכאשר אנחנו מוצפים באירועים טרגיים, כמו אבל על מותו של אדם אהוב, או כזה שנחווה בשואה, המצוקה היא כל כך גדולה והסבל קשה מנשוא, שאנחנו מרגישים חסרי אונים. אין לנו אפשרות מעשית לשנות את מצבנו או שהאירועים סביבנו לא בשליטתנו. בסיטואציות כאלו, הומור משמש כמנגון הגנה שמהווה שכבה כנגד המציאות העגומה שנכפתה עלינו. אנחנו כל כך מוכרעים על ידי הכאב, לא מסוגלים להכיל או לעבד אותו, שאנחנו חייבים למצוא הקלה במקום אחר. חיה אוסטרובר, כתבה עבודת דוקטורט שהתפרסמה גם בספר על כל הנושא של הומור בזמן השואה. הטענה שלה היא שהיהודים אמנם לא יכלו לשנות את המציאות החיצונית של השואה, אבל לפחות הייתה להם שליטה על המציאות הפנימית שאותה יכלו לשנות דרך ההומור. זה אומר שגם אם אנחנו חשים כל כך חסרי ישע, אנחנו בכל זאת יכולים לעשות משהו על מנת לשנות את התחושות הפנימיות שלנו. כמובן שלא אצל כולם זה עובד, או לא כולם רוצים לעשות את זה. יש כאלו שלא מסוגלים לשמוע הומור שחור, ובדיחות שואה נחשבות לז’אנר לא לגיטימי בעיניי רבים (מעניין שהבעייה לא בבדיחות עצמן אלא במי שמספר אותן. אם ניצול שואה יספר בדיחה כזו, אף אחד לא יתנגד), אבל זו לפחות אפשרות קיימת שאנחנו יודעים שעובדת על אנשים מסוימים. מה שגם מעניין בנוגע לאנשים שתופסים בדיחות שואה כפוגעניות היא שלפעמים גם הזמן עצמו לא מספיק כדי ליצור מספיק מרחק פסיכולוגי מהאירועים ולגרום לבדיחות להיות לגיטימיות. אולי הטרגדיה היא גדולה מדי, או שאולי פשוט עדיין מוקדם מדי ובעוד דור או שניים כשלא יהיו כבר ניצולי שואה בקרבנו, לרוב האנשים לא תהיה בעייה עם בדיחות כאלו. בכל אופן, טרגדיות והומור ימשיכו ללכת יד ביד גם בעתיד ואי אפשר להתעלם מהאספקט הזה של הומור.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • ארן  On 29/09/2012 at 8:29 pm

    היתה פעם תוכנית של סאות'פארק על זה שצריך לעבור 10 שנים עד שצוחקים על משהו. (AIDS וaids)

  • סער  On 30/09/2012 at 6:26 am

    בזמן שירותי הצבאי יצא לי להיתקל בתופעה מעניינת שחזרה על עצמה מספר לא מועט של פעמים: ליוצאי עדות אשכנז, שלרובם יש קרובים או רחוקים שחוו את השואה בצורה כלשהי, הרבה יותר קל לצחוק על הנושא מאשר ליוצאי עדות המזרח, שנראה שנפגעים מהתבדחות על השואה יותר בקלות.
    נקודה מעניינת למחשבה..

    • גיל  On 30/09/2012 at 8:57 am

      אכן, לאנשים שחוו טרגדיה או הם קרובים אליה קל יותר לצחוק כנראה. מהצד השני, תמיד יש אנשים שנעלבים בשם אחרים.

  • עמיחי  On 08/10/2012 at 2:15 pm

    לדעתי דווקא המימד החברתי של ההומר הוא החשוב ביותר. לא פעם יצא לי לשמוע בדיחה שחורה על אסון שהתרחש ממש בשעות הקודמות וזאת על ידי אנשים שחשו ביטחון באנשים שהם סיפרו להם את הבדיחה. אני מניח שאם היו בסביבה לא מוכרת לא היו מספרים אותה. לכן לדעתי יש חשיבות רבה גם לעובדה איך האנשים שישמעו יגיבו עליה. ייתכן וכאן משחק האלמנט של מרחק שקשור לעובדה שנהוג להגיב על אירוע קשה בזעזוע והאיסור על הומור הוא שיוצר את המרחק הפסיכולוגי. ההומור בעצם יוצר שסתום לחץ שפורק את המתח שנוצר על ידי יצירת המרחק.

    • גיל  On 08/10/2012 at 2:20 pm

      ללא ספק למימד החברתי ולהקשר יש חשיבות. להכיר את האנשים ואת הרקע שלהם עוזר מאוד וכנראה מפחית את החשש מביקורת. אבל שים לב שהמחקרים פה מדברים על התחושות האישיות של האדם במנותק מהסביבה. תחשוב מה מצחיק אותך ומה לא גם אם אין אנשים אחרים בסביבה, והאם יש לזה קשר למרחק פסיכולוגי.

  • הלה, סידני, אוסטרליה  On 11/10/2012 at 6:04 pm

    הסיפור הבא שעשע אותי, והוא דוגמה חיה לצחוק שאם זה היה קורה לי, אני לא בטוחה שהייתי צוחקת במהלך החוויה (או: בדיחה שחורה שקרתה באמת):
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4291236,00.html

%d בלוגרים אהבו את זה: