האם זיהוי פושע במסדר זיהוי תחת לחץ של זמן פוגם או עוזר לדיוק?

אנשים עורכים שיפוטים מהירים כל הזמן. כשבני אדם יוצאים לבליינד דייט, תוך פחות מ-5 שניות הם יקבעו דיעה על הדייט וידעו אם לקשר יש סיכוי או שנגזר עליו כליה. מלקולם גלדוול היה זה שפירסם ברבים את התאוריה בדבר שיפוטים אינטואטיביים מהירים ברב המכר Blink (תורגם לעברית ונקרא ממבט ראשון). הוא מספר על מחקרים שמראים שהרושם הראשוני האינסטינקטיבי הוא פעמים רבות המדויק ביותר, וככל שאנחנו חושבים יותר על בעייה מסוימת, או מנסים להעריך אדם או תוצאה של משהו, כך עולים בנו יותר ספקות שגורמים לנו בסופו של דבר להתבלבל ולטעות בשיפוטים שאנחנו עושים. יש הרבה מאוד אפיל לטענות הללו, ויש תמיכה מחקרית לרבים מהשיפוטים הללו. למשל, כשאתם נכנסים לחדר הומה אדם שאתם לא מכירים בו אף אחד, תוך שניות אתם יכולים לגלות מי האנשים הדומיננטיים. גלדוול מספר למשל על סוחרי אמנות שבשתי שניות החליטו בצורה מדויקת שהפסל שלפניהם מזויף בגלל שהם חשו כלפיו רתיעה לא מוסברת. רב אמנים בשחמט יכולים בשבריר שנייה לדעת שמהלך מסוים הוא גרוע ביותר, גם אם הם לא מסוגלים להסביר מיידית למה (אבל חובבנים יטעו הרבה יותר בבחירת מהלכים מהירה). כאמור, בבליינד דייט, חמש השניות הראשונות הן הקריטיות ביותר בקביעת דעתנו על הדייט וקשה מאוד לשנות את דעתנו אחרי זה, אבל זה לא אומר שההרגשה הראשונית אכן הייתה נכונה כי במידה רבה זו נבואה שמגשימה את עצמה (במיוחד קשה להשתחרר מדיעה שלילית שיש לנו על אדם מסוים).

השיפוטים המהירים הללו חשובים מאוד בתחומים שבהם החלטות מהירות קריטיות לביצוע העבודה, ואחד התחומים הללו הוא החקירה המשטרתית, שבה שוטרים מעוניינים למצוא עבריין שביצע פשע מסוים.הנושא מקבלת חשיבות מיוחדת באחת המשימות המסובכות ביותר בזמן חקירה משטרתית שהיא ניהול מסדרי זיהוי טובים.

המטרה המרכזית של מסדר זיהוי היא שהקורבן או העדים לפשע יזהו מצד אחד את העבריין בצורה מדויקת כשהוא באמת אשם, ומצד שני לא יצביעו על אדם חף מפשע כאשם או חשוד. כלומר, מניעת הפללת חפים מפשע והפחתה של טעויות בזיהוי חשובים ביותר. זה לא רק יכול לעכב את החקירה כי החוקרים יקדישו משאבים בחקר אדם שלא קשור לאירוע, אלא עלולה במקרים רבים להביא להפללת אדם חף מפשע על כל האי צדק הכרוך בדבר.

חוקרים (משטרתיים ופסיכולוגים) עמלו בשנים האחרונות על פיתוח שיטות מדויקות יותר לעריכת מסדרי זיהוי, שחלקן סקרתי כאן. אבל לפעמים בגלל אילוצים שונים של החקירה, מעוניינים החוקרים בזיהוי מהיר של חשודים (אולי יש סיכוי שמישהו יברח לחו”ל, וגם כדי לפסול חשודים חפים מפשע). האם מהירות ההחלטה תשפיע על הדיוק בזיהוי? מחקר חדש בוחן את הנושא ומצביע על ממצאים מפתיעים ביותר שקשורים למהירות ההחלטה של העדים או הקורבנות בזיהוי חשודים בפשע.

הרעיון הכללי מאחורי שיפוט מהיר בהקשר של מסדרי זיהוי (וזיהוי בני אדם בכלל), הוא שזיכרונות חזקים נגישים הרבה יותר מהר מזיכרונות חלשים. תגובות מהירות שמתבססות על תחושות בטן אינסטנקטיביות, ושמערבות כנראה איזורים פרימיטביים יותר במוח (כלומר כאלו שהתפתחו אבולוציונית מוקדם יותר), הן כנראה מדויקות יותר, בהשוואה לזיכרונות שעוברים עיבודים קוגנטיביים גבוהים יותר, כאלו שנעשים בקליפת המוח באונה המצחית למשל. האחרונים, מערבים תהליכי חשיבה שמקבלים מידע מהרבה מקורות ומושפעים מכל מיני גורמים מצביים. המטרה אם כך היא להפחית עד כמה שניתן את החשיבה המודעת של אנשים כשהם מסתכלים על גירוי מסוים, ושמובילה במקרים רבים לשימוש בכל מיני יוריסטיקות חשיבה שמנסות לתת תשובה על בסיס מידע רב. כשהרבה מידע מונח לפנינו, קל יותר לטעות כי יש סיכוי גבוה יותר שאנחנו לא שוקלים את המידע בצורה נכונה, נותנים משקל יתר למידע זניח, ולא מתרכזים בדברים החשובים באמת. זה קשור כמובן לעובדה שהזיכרון של בני אדם אינו צילומי וקל יחסית להטות אותו (ראו למשל את המחקר הקלאסי הזה).

המחקר הנוכחי כלל שלושה ניסויים עם יותר מ-900 נבדקים בסך הכל. בניסוי הראשון צפו הנבדקים בסרט שכלל מעשה פשע שנעשה על ידי אדם מסוים. לאחר מכן, הוצגו בפניהם תמונות של אנשים בצורה סדרתית, שלגבי כל אחד מהם הם היו צריכים לדווח האם הם חושבים שמדובר בפושע או לא. בניסויים השני והשלישי הוצגו בפני הנבדקים ארבעה סרטים שלא כללו פשע כלשהוא, אבל נאמר להם שהאנשים בסרטים הללו חשודים בביצוע פשע כלשהו שנעשה בסביבה.

לנבדקים בקבוצת הניסוי ניתנו שלוש שניות כדי ללחוץ על כפתור שמבטא את מידת הביטחון שהם חשים שאותו אדם הוא העבריין (סולם שנע בין 1-11 כש-1 מבטא 0% ביטחון ו-11 מבטא 100% וודאות). לשם השוואה, קבוצת ביקורת צפתה במסדר זיהוי סדרתי סטנדרטי שבו הם צפו בחשודים אחד אחרי השני, ויכלו להתעכב על כל תמונה כמה זמן שרק רצו. בקבוצת הביקורת הנבדקים לא נשאלו עד כמה הם בטוחים בתשובה שלהם אלא היו צריכים לדווח האם מדובר בעבריין או לא (הליך מקובל ברוב מסדרי הזיהוי היום). ברגע שנבדק בקבוצת הביקורת דיווח שהוא חושב שזה הפושע, המסדר הסתיים (בניגוד למסדר של קבוצת הניסוי שם הם לא יכלו לדעת כמה חשודים יוצגו בפניהם). רק בסיום המחקר, נבדקים בקבוצת הביקורת התבקשו להעריך עד כמה הם בטוחים בבחירה שלהם (סולם 1-11).

תוצאות הניסויים הראו שכאשר ניתנו לנבדקים שניות ספורות בלבד לזהות אם מישהו הוא עבריין או לא, התגובות שלהם היו מדויקות יותר בכל הניסויים (לא אכנס כאן לחישובים הסטטיסטיים המסובכים, אתה יכולים לקרוא במאמר המצורף). בניסוי השלישי, אחרי הצפיי בסרטים, חיכו הנבדקים בין 5 דקות לשבוע שלם ורק אז ביצעו את מסדר הזיהוי. גם במקרה הזה הדיוק היה גבוה יותר במסדרים שבהם הנבדקים התבקשו להחליט במהירות בהשוואה למסדרי הזיהוי הסדרתיים (אם כי התוצאות היו פחות טובות מבמסדרים שנערכו מייד אחרי החשיפה לגירוי).

ההשלכות של המחקר למסדרי זיהוי משטרתיים ברורות, אבל קשה לדעת עד כמה הם ייושמו בפועל. הממצאים אמנם די חד משמעיים, אבל קשה לדמיין חוקרים שמבקשים מעדים להחליט האם אדם מסוים קשור לפשע תוך שניות בודדות, ולא לומר להם שהם יכולים לקחת כמה זמן שהם רק רוצים לבחון את החשודים כמו שמקובל היום. אין ספק שעוד מחקרים בנושא דרושים, אבל אם הממצאים יעמדו במבחן הזמן, יתכן והדבר יוביל למהפיכה בצורה שבה מתנהלת חקירה.

Both comments and trackbacks are currently closed.
%d בלוגרים אהבו את זה: