האם יש התקדמות במחקר פילוסופי?

ישנה תפיסה רווחת בציבור הרחב שפילוסופיה הולכת סחור סחור ואינה מתקדמת. על פי התפיסה הזו, פילוסופים עוסקים מאז ומעולם באותן שאלות ואף פעם לא מגיע למסקנות חד משמעיות. שאלות כמו האם קיים רצון חופשי, בעיית הגוף והנפש או נושאים הנוגעים למטאפיסיקה נתפסים ככאלו שהדיון בהם מעגלי ולא מתקדם לשום מקום. התפיסה הזו נובעת במידה רבה מהמחשבה שמדעי הרוח בכלל, ופילוסופיה בפרט, אינם מדעיים ולכן אין שום אפשרות לקדם את הידע בצורה שענפי מדע אחרים עושים. זה כמובן נכון, אבל מחמיץ את הנקודה. מדעי הרוח בוודאי אינם פועלים כמו פיסיקה או כימיה, ואפילו לא כמו פסיכולוגיה וסוציולוגיה. בענפי המדע הידע מצטבר, ומה שיודעים היום נחשב למדויק ונכון ביותר מבחינה מדעית עד שיוכח אחרת. לעומת זאת, התפיסה הרווחת לגבי מדעי הרוח היא שידע אכן מצטבר אבל הוא בעיקר רוחבי. תאוריות חדשות קמות ונופלות, אבל אין שום דרך ממשית להכריע ביניהן כי הכללים המדעיים כמו עיקרון ההפרכה, אינם תקפים במחקרים במדעי הרוח. זה אכן כך אבל עם זאת, אין זה לא שולל את העובדה שישנה התקדמות במדעי הרוח בכלל ובפילוסופיה בפרט.

הפילוסופיה עצמה מורכבת מתתי תחומים רבים, שהקשר ביניהם לפעמים קלוש. ישנם תחומים שקרובים מאוד לתחומים מדעיים שונים, או שהם משמשים כבסיס לתחומים הללו כמו לוגיקה. לוגיקה משיקה לענפי מדע אחרים ולמעשה היא ענף בתוך המתמטיקה (שכלעצמה נחשבת ללא מדעית אבל מאצילה על כל תחומי המדע). לוגי'קה הינה מדויקת מאוד ומאפשרת להוכיח בצורה חד משמעית האם טענות מסוימות תקפות או לא, או מראה בצורה מדויקת ולא משתמעת לשתי פנים מתי יש כשל לוגי בטיעון מסוים. הטענות הלוגיות מאוד מדויקות ונבנות נדבך על גבי נבדך, בדיוק כמו הוכחה מתמטית ומהבחינה הזו, הלוגיקה, כתת ענף פילוסופי, מתקדמת ומתפתחת. לעומת זאת, יש תחומים כמו אפיסטמולוגיה, מטאפיזיקה או פילוסופיה פוליטית שבהם הכתיבה הרבה פחות מדויקת ויותר חופשית (אם כי לא לגמרי חופשית). מאמרים שנכתבים בתחומים הללו, למרות שגם הם משתמשים בטרמינולוגיה ספציפית, הרבה יותר פתוחים לפרשנויות שונות ולדיונים ובמקרים רבים אי אפשר להכריע בצורה אובייקטיבית האם טיעון מסוים נכון או לא. הטיעונים הרבה פחות מובנים והמסקנות הרבה יותר נרחבות במקרים רבים וכאלו שניתנות לויכוח האם הן נכונות או לא. אבל גם בתחומים הללו, אפשר לטעון שהדיונים אינם מעגליים ויש בהם התקדמות.

מאמר שפורסם לאחרונה על ידי הפילוסופית טוני ווגל דן בכל הנושא של התקדמות פילוסופית. ווגל פותחת בהקבלה בין מדעים לאמנויות. לטענתה, בטהובן לא התעלה על באך, כמו שאינשטיין התעלה על ניוטון. אין ספק שהיא צודקת ואי אפשר לדבר על המוסיקה של בטהובן כמחליפה את זו של באך באותה צורה שתורת היחסות החליפה את המכניקה הניוטונית בתאור מדויק יותר של המציאות הסובבת אותנו. אבל מילת המפתח היא “כמו”. בטהובן לא התעלה על באך כמו שאיינשטיין התעלה על ניוטון, אבל אפשר לומר שבטהובן התעלה על באך בדרכים אחרת. אחרי הכל, בטהובן יצר מוסיקה שונה מאוד מזו של באך, וכתב מוסיקה שלא הייתה מוכרת לאנושות עד לאותו הזמן. האם אפשר לומר לפיכך שבטהובן התעלה על באך במובן מסוים שהוא שונה מהמובן המדעי? רבים סבורים שכן. באותה מידה אפשר גם לדבר על יצירות מתקופת הרנסנס, הקוביזם, או כל זרם אמנות אחר שתבחרו כמבטאים התקדמות, מכיוון שציירים כעת מציירים בדרכים שלא היו מוכרות קודם לכן. באמנויות אם כן אין רק נקודות מבט שונות, ואפשר בהחלט לזהות מגמות חדשות או דרכים חדשות ליצירה שלא היו ידועות קודם ושרבים יראו כהתקדמות. ואם אפשר לומר שבאמנות יש התקדמות אז כנראה שגם מדעי החברה ופילוסופיה יכולים להתקדם.

ווגל עצמה רואה בפילוסופיה כנופלת איפה שהוא בין אמנות למדע. מצד אחד, היא מציגה השקפות עולם, שבדומה לאמנים שונים מאותה תקופה, או כאלו שעוסקים בתחומים שונים לגמרי מקשים על ההשואה. שונות מדי ורחוקות מדי זו מזו כך שהשוואה ביניהם קשה. איך אפשר להשוות למשל בין יום והורסל או שפינוזה וסארטר? מצד שני, פילוסופיה, בדיוק כמו מדע, חותרת לגילוי האמת, והיא בוחנת את עצמה כל הזמן ומעדכנת את התאוריות השונות בהתאם.

כמובן, שהתקדמות לא נעשית בצורה ליניארית ויש תקופות ארוכות שבהן קשה להבחין בה. אין בזה שום דבר מפתיע כי הרי גם במדע ההתקדמות במקרים רבים איטית או שאפילו תתכן דריכה במקום למשך תקופה ארוכה. גרוע מכך, לפעמים המדע הולך לכיוונים מוטעים לגמרי, הליכה עקרה שלא רק שלא מובילה לשום התקדמות, אלא אפילו מצעידה את המדע לאחור. הדוגמא אולי הכי מפורסמת היא זו של ליסנקו שהיה המדען הראשי בברית המועצות לשעבר, וכל המדענים האחרים היו חייבים לסור למרותו כשאסור היה לערער על התאוריות הרשמיות של המפלגה הקומוניסטית. למשל, ליסנקו לא קיבל את חוקי מנדל והביולוגיה שלו התבססה על שעטנז משונה של דרוויניזם ולאמרקיזם, מה שהוביל לנזקים מרובים לחקלאות הסובייבטית ולמדע הסובייטי בכלל. במשך עשורים שלמים הביולוגים הרוסיים היו לא רלוונטיים ולא השיגו שום התקדמות מדעית, והיו ומנותקים מההתקדמויות הגדולות בתחום.

ווגל עוברת כעת לכמה דוגמאות קונקרטיות שמראות איך אפשר להראות שאכן יש התקדמות פילוסופית ואיך היא בדיוק מושגת. הדוגמא הראשונה מתייחסת למה שהיא קוראת, התקדמות תוך הריסה. בפילוסופיה, התקדמות רבה מושגת על ידי הפרכה או מציאת דוגמא נגדית לתאוריה שנחשבת למקובלת. בדיוק כמו שקיומו של ברבור שחור אחד, מפריך את התאוריה שכל הברבורים בעולם הם לבנים. הדוגמא שיא נותנת היא התאוריה של אפלטון בדבר אמונה אמיתית ומוצדקת (Justified true belief), ואת ההפרכה הקלאסית שלה על ידי אדמונד גטייר באחד המאמרים המפורסמים ביותר בפילוסופיה (מאמר שאורכו רק שלושה עמודים).

גטייר הראה שלא כל האמונות האמיתיות המוצדקות מובילות לידע חדש, והדוגמא במאמר של ווגל (שהיא אינטואטיבית יותר מזו של גטייר) מדגימה את זה בצורה ברורה. דמיינו שאתם צופים בגמר טורניר וימבלדון בין ג’ון מקנרו לג’ימי קונורס. אנחנו עומדים בפני הנקודה המכרעת במשחק כשמקנרו מגיש עבור ניצחון. הצופים בטלביזיה רואים איך מקנרו זוכה בנקודה ומנצח במשחק ומסיקים שמקנרו אלוף וימבלדון. עכשיו, נניח שבגלל תקלה טכנית, הצופים ראו בפועל את נקודת המשחק מהמשחק בשנה שעברה שגם בה מקנרו הגיש לניצחון. כלומר, נקודת המשחק האמיתית התרחשה במציאות ומקנרו אכן ניצח במשחק אבל הצופים לא ראו אותה. הצופים אם כך מאמינים שמקנרו זכה בטורניר וימבלדון, והאמונה הזו שלהם אכן אמיתית (כי זה מה שהתרחש בפועל) ומוצדקת (זה מה שהצופים ראו) אבל לטענת גייטר זה לא מסתכם לכדי ידע.

דוגמא אחרת להתקדמות בידע הפילוסופי מושגת דרך ספקנות (אני מדלג על הדוגמא השנייה שלה, התקדמות דרך הבהרה). פילוסופים משיגים התקדמות בכך שהם מעמידים בספק מושגים או תאוריות שנראות בלתי ניתנות לערעור. הדוגמא הקלאסית לכך היא בעיית האינדוקציה של יום. אינדוקציה, הייתה במשך שנים, וממשיכה גם היום בפועל, דרך החקירה המדעית. מדענים אוספים עדויות וראיות לנכונותה של תאוריה מסוימת אבל למעשה לעולם לא יכולים להיות בטוחים ב-100% שהתאוריה שלהם נכונה. אנחנו רואים שהשמש זורחת כל יום, אבל זה לא אומר שגם מחר היא תזרח. קרל פופר כמובן, הציע את עיקרון ההפרכה המפורסם שלו וטען שמדע טוב ונכון צריך לפעול בצורה אינדוקטיבית על ידי זה שהתאוריה המדעית תנסה למצוא הפרכות ותעמיד את עצמה בניבויים שקשה להשיגם. אין ספק שחלק מהמדעים עובדים ככה, אבל בסופו של דבר עיקרון ההפרכה לא פותר את הבעייה שהידע שלנו לעולם לא יכול להיות בעל ביטחון של 100% בנכונותו. זו דוגמא אחת לאיך טיעון פילוסופי מעמיד מה שנחשב לנכון בספק, ופילוסופים של המדע עושים את זה כל הזמן בהעמידם אספקטים שונים של הידע המדעי במבחנים שונים. הנקודה החשובה היא שמה שנראה לנו וודאי, הרבה פעמים לא כזה (דנתי בהרחבה בפופר ומה נחשב למדע בפוסט הזה).

ישנן דוגמאות נוספות לתחומים שבהן ידע פילוסופי מתקדם אבל אני חושב שהנקודה הובהרה. בעזרת כלים אנליטיים בלבד, פילוסופים מסוגלים לקדם את ההבנה שלנו של העולם הסובב אותנו, או להדגים עד כמה דרך הסקת המסקנות שלנו מוגבלת, ובכך לקדם את ההבנה של מושגים כמו מהו ידע או מהי עובדה. בזה שהם מצביעים על חולשות של טיעונים שנחשבים לנכונים הם מחייבים אותנו לשנות או להוסיף הנחות יסוד מסוימות, או להודות שאכן מה שחשבנו קודם לנכון אינו כזה (או שהוא נכון רק תחת תנאים מסוימים), ואז לנטוש את התאוריה הקיימת לטובת אחרת. כך או כך, ההבנה שלנו של המציאות מתקדמת ומשתנה והיא כעת טובה יותר, עד לפעם הבאה שבה פילוסופים יצביעו על בעיות חדשות.