תפיסת שקרנים וחשיפת האמת בחקירה ובבית משפט: מכונות אמת וסריקות מוח

זהו החלק האחרון בסדרת הפוסטים על היבטים מדעיים שקשורים לחקירה משטרתית ומשפט. הפוסט הראשון עסק בהטיות קשב והשפעתן על עדים. הפוסט השני עסק בתעתועי הזיכרון ובהשפעה שיש לצורה שבה שואלים שאלות בעיצוב זיכרונות. הפוסט השלישי עסק בכמות הלא מעטה של הודאות שווא, בסיבות שגורמות לאנשים להודות הודאות שווא, ובהשפעה האפשרית של הודאות כאלו על שופטים ומושבעים שגורמת להם להקטין בערך עדויות וממצאים אחרים. הפוסט הרביעי נכתב על התהליכים הפסיכולוגיים והקוגנטיביים שגורמים לאנשים להודות הודאות שווא כאלו, ואילו הפוסט החמישי עסק בצורה הנכונה לערוך מסדרי זיהוי. כיסיתי נושאים מרכזיים שקשורים לתחום הרחב של פסיכולוגיה משפטים והיבטים מדעיים שקשורים לחקירת משטרה ומשפט. אין ספק שיש נושאים רבים אחרים שלא כיסיתי ואשתדל בעתיד להביא מחקרים עדכניים בנושא. בפוסט האחרון בנושא אני רוצה להתמקד בנושא אולי החשוב והבסיסי ביותר בכל חקירה משטרתית ובכל משפט: הרצון לדעת מי דובר אמת ומי משקר. איך המדע יכול לעזור לנו להפריד בין השניים?

לאורך ההיסטוריה של חקירה משטרתית נוסו שיטות שונות להוצאת האמת מפי חשודים. השיטה הקלאסית, מכונת אמת או פוליגרף נמצאת בשימוש כבר מאה שנה כמעט. רוב מכונות האמת עובדות על עיקרון מאוד בסיסי: כשמישהו משקר, ישנם שינויים פיזיולוגיים מסוימים בגופו כמו הזעה יתר, עלייה בקצב פעימות הלב, עלייה במוליכות העור, לחץ דם גבוה, קצב הנשימה גובר וכו’. המכונה יכולה לקלוט את השינויים הללו גם אם הם מזעריים והאדם לא מודע להם. לכאורה, יש בסיס מדעי ופיסי לשינויים הללו שיכולות להצביע שאדם מסוים משקר, אבל בפועל, מכונות אמת לא עובדות בצורה מהימנה מספיק.

הבעייה המרכזית של הפוליגרף היא שהוא פשוט לא מכשיר אמין מספיק. מטא אנליזות שונות שנערכו מעריכות את מידת הדיוק של הפוליגרף בכ-60% וזה כשהתנאים אידיאליים. אנשים שאומנו במיוחד לעמוד בבדיקות פוליגרף יכולים לעבור מבחן פוליגרף ולצאת דוברי אמת גם כשהם משקרים. הבעייה היא שאלו בדיוק האנשים שאנחנו מעוניינים לתפוס כמו מרגלים או עבריינים. אחת השיטות הנפוצות להערים על המכונה היא ללמוד לשלוט בעצמך באמצעות טכניקות סוגסטיביות שונות. אצל אנשים מסוימים, כמו פסיכופתים, זה אפילו מגיע באופן טבעי. שיטה אחרת, עובדת בכיוון ההפוך. הנחקר יכול לשבש את פעילות המכונה על ידי גרימת התרגשות מלאכותית בשלב הראשוני של החקירה (למשל לדקור את עצמו בסיכה או נעץ). זהו השלב שבו החוקר שואל שאלות תמימות שהוא והנחקר יודעים מה התשובה הנכונה (למשל, האם אתה גבר? מה התאריך היום?) השאלות הללו נועדו ליצור בייסליין או שער בסיס. אם הנחקר יתרגש יתר על המידה בזמן שאילת השאלות הללו, יש סיכוי שהוא יצליח להערים על המכונה (אם כי זה יותר מסובך ממה שזה נדמה). ישנם גם אנשים שבאופן טבעי נלחצים (ומי לא נלחץ או מתרגש מבדיקה כזו?) ואז קשה למפעיל הפוליגרף לקרוא נכון את תוצאות הבדיקה שלהם. זו הסיבה שבדיקה במכונת אמת לא נחשבת לעדות מהימנה ברוב מערכות המשפט בעולם. לכל היותר, זו בדיקה אינדיקטיבית שצריך לקחת בזהירות ומשמשת כעדות תומכת אבל לא ראייה מרכזית ומכריעה.

מכונת אמת פסיכולוגית קוגנטיבית

אם פוליגרף אינה מכונה אמינה אולי צריך לשנות גישה ולנסות למצוא דרכים אחרות לבדיקת האמת? אם סימנים פיזיולוגיים יכולים לתעתע, אולי יש טריקים פסיכולוגיים שמהם לחשודים יהיה קשה להתחמק? בשנים האחרונות יש יותר ויותר מחקרים שמראים שזה ככל הנראה אפשרי.

אחת הדרכים הפשוטות ביותר לדעת אם מישהו משקר היא על ידי שאילת שאלה פשוטה שהתשובה עליה היא “כן” או “לא”. כשחשוד מתחמק מלענות ישירות על שאלה כזו גדל הסיכוי שהוא משקר. טכניקה כזו נקראת לפעמים טכניקת “ובכן…” כי זו הדרך של שקרנים להתחיל לענות על השאלה. אם שואלים חשוד שאלה פשוטה כמו “האם ראית מה קרה?”, תשובה של אדם ישר תהיה בפשטות “כן” או “לא”. לעומת זאת, אדם שמעוניין לשקר או כזה שרוצה להתחמק ממתן תשובה ישיב משהו בסגנון: “ובכן, מהמקום שעמדתי היה קשה לראות, היה מאוד חשוך והכל התרחש נורא מהר”. במקרה כזה האדם לא עונה לשאלה ישירות מה שמעלה את הסבירות שהוא משקר. אנשים משתמשים בטכניקת ה”ובכן” כשהם מנסים לקנות זמן ולמצוא תשובה מניחה את הדעת. זו טכניקה שעובדת טוב מאוד גם בסיטואציות אחרות, למשל, אם אתם הורים שרוצים לדעת אם הילד שלכם הכין את שיעורי הבית שלו ואתם שואלים אותו ישירות “האם הכנת את שיעורי הבית שלך?”, אם הוא מתחיל לענות “ובכן…”, יש סבירות גבוהה שהוא משקר. כמובן שהטכניקה הזו לא עובדת ב-100% אבל היא יכולה לתת אינדיקציה טובה האם מישהו אמין. לא במקרה אגב, רוב הפוליטיקאים אינם עונים בכן או לא לשאלות חד משמעיות אלא יתנו תשובה ארוכה ומתחמקת (המקרה אולי המפורסם ביותר הוא החקירה של ביל קלינטון והתשובה המתחמקת שלו לשאלה “האם קיימת יחסי מין עם מוניקה לוינסקי”).

כשאנשים דוברים אמת נשאלים שאלה ישירה הם לא רק לרוב עונים בכן או לא ולא מנסים להתחמק, אלא גם עומדים על דעתם שהם אכן דוברי אמת. כשחושדים במישהו שהוא דובר שקר הרבה פעמים נוהגים חוקרים לשאול: “למה אני צריך להאמין לך?”. דובר אמת יאמר משהו בסגנון “כי אני אומר את האמת”. שקרנים לעומת זאת ייטו להסיח את הדיון למחוזות אחרים, או יאמרו שלא איכפת להם עם החוקר חושב שהם דוברי אמת או לא. במציאות, לאנשים שדוברים אמת איכפת מאוד שאחרים ידעו שהם דוברי אמת והם לא רוצים להתפס כשקרנים ולכן תשובה כזו לא סבירה מצידם.

שיטות חקירה מתוחכמות יותר מתבססות על מחקרים אחרונים בפסיכולוגיה קוגנטיבית ואלברט וריג’ הוא אחד החוקרים המובילים בעולם בנושא. על בסיס תאוריה שהגה הוא פיתח כמה שיטות קוגנטיביות לגלאי שקר כאלו, מה שנקרא מכונות אמת פסיכולוגיות או קוגנטיביות. מאמר שפירסם לא מזמן סוקר אותן ואת התאוריה שעל בסיסן הן פותחו.

הרעיון הכללי הוא שעומס קוגנטיבי מקשה מאוד על שקרנים. למה זה קורה? כשמישהו משקר, הוא צריך לחשוב על הרבה דברים בבת אחת כדי לייצר סיפור אמין, קוהרנטי ונטול סתירות. מלבד מה שקרה באמת, הוא צריך בו זמנית לבנות סיפור כיסוי שיסתיר את אותה אמת ואמור לשכנע את החוקרים שהוא נכון. כלומר, הוא צריך להחזיק בראשו שני סיפורים בעת ובעונה אחת כשרק אחד מהם הוא מוכן לספר. בזמן שהוא מספר אותו הוא צריך לבדוק כל הזמן שאין בו סתירות, ולבחון האם החוקרים מאמינים לו. לא רק זאת, אם יבקשו ממנו לחזור עליו הוא יהיה חייב לספר את אותו הסיפור שוב ושוב עם אותם הפרטים מה שמאוד קשה כשאתה דובר שקר. כשמישהו דובר אמת ומנסה לשחזר אירוע מסוים, אין לו בעייה לחזור עליו שוב ושוב.

החוקר יכול אפילו להקשות על החשוד עוד יותר בזה שהוא יצור עומס קוגנטיבי על המוח שלו, כך שלא תהיה לו ברירה והוא ישבר או ימסור מידע לא עקבי שיסגיר את האשמה שלו. טכניקה אחת היא לדרוש ממנו לספר את הגירסה שלו לאירועים מהסוף להתחלה. עבור אדם שדובר אמת זו לא משימה מסובכת במיוחד אבל אדם שמשקר צריך לשחזר את הסיפור שהמציא ולבנות אותו מחדש מהסוף להתחלה. זה מטיל עליו עומס קוגנטיבי אדיר שמוביל במקרים רבים לשגיאות או לאי עקביות.

דרך נוספת היא לבקש מהחשוד לשמור על קשר עין עם החוקר כשהוא מספר את הסיפור. מאוד קשה להמציא סיפור על המקום כשמסתכלים על מישהו כל הזמן. טכניקה אחרת היא שימוש בשאלות מפתיעות שהחשוד לא מצפה להן, למשל לבקש ממנו לספר על פרטים ספציפיים מזירת הארוע (איך נראה החדר, באיזה צבע הקירות צבועים וכו’) כמו גם לבקש ממנו לשרטט את הסביבה. שקרנים נוטים לספר ולצייר סביבות עם הרבה פחות פרטים מאנשים שדוברים אמת.

האם ממחקרי מוח תגיע הישועה?

בשנים האחרונות ישנם ניסיונות להשתמש בטכניקות של הדמייה מגנטית כמו fMRI כדי לחדור למוחות החשודים ולראות האם יש עדויות בפעילות המוחית שלהם לשקרים. הרעיון מאחורי מחקרי מוח כאלו הוא לבדוק שינויים באיזורים ספציפיים במוח שיעידו שהאדם משקר כמו האונה הפריטאלית או החלק הקדמי של האונה המצחית. מחקרים מראים שכאשר אנשים עומדים בפני שאלה שיש עליה תשובה חד משמעית של כן או לא, תשובה שקרית גורמת לחלקים מסוימים במוח לפעול פעילות יתר בגלל ששקרים מערבים מאמצים קוגנטיביים גדולים יותר. במחקרים שונים התבקשו נבדקים לשקר בכוונה לגבי פרט מסוים שהיה ידוע להם אבל לא לחוקרים, ואם הצליחו להערים על החוקרים הובטח להם פרס כספי מסוים (וזאת כדי לתת להם מוטיבציה לשקר, בדיוק כמו שיש לפושע). ברוב המקרים, הנבדקים לא הצליחו להערים על החוקרים והסריקות המגנטיות גילו שהם משקרים.

עם זאת, הרבה שקרים אינם שקרים ספונטאניים שצריך להמציא על המקום בלא הכנה ממשית אלא שקרים מתוכננים מראש. חוקרים סבורים ששקרים שונים מערבים חלקים אחרים במוח. במקרים שבהם לאנשים יש מספיק זמן להתכונן, הם יכולים להתאמן על השקר שוב ושוב ואז הוא מעובד בחלקים אחרים במוח, בעיקר אלו הקשורים לזיכרונות, מה שמקשה על סריקות מוח להבחין מהאמת.

הדמיות מגנטיות הן לא הטכנולוגיה היחידה שמאפשרת סריקה של המוח. EEG (אלקטרואנצפלוגרם בעברית) סורק את גלי המוח ומיועד לעקוב אחרי שינויים בתאי העצב. מחקרים מראים שכאשר אנשים משקרים, זמן העיבוד של השקר הוא בממוצע 200 מילישניות יותר מאשר כאשר הדובר אומר אמת ואת ההבדל הזה אפשר למדוד ב-EEG. הבעייה שמחקרים כאלו אינם מהימנים מספיק ויש כר נרחב מדי לטעויות. ישנן גם טכניקות מתקדמות יותר שמנסות לבחון האם תמונה או דמות מסוימת נמצאת בזיכרון של אותו האדם. למשל, אם אדם מסוים חשוד שבא במגע עם סוכן זר, אפשר לסרוק את המוח שלו ולראות האם הוא מכיל את הדמות של הסוכן הזר. הבעייה אם טכניקה כזו, מעבר לבעיות המהימנות הרגילות, היא שמספיק שאותו אדם רק ראה תמונה של אותו אדם גם בלי להפגש עימו כדי שהיא תאוחסן במוח ותראה אקטיבציה. הדבר יגרום למה שנקרא טעות מסדר I (או false positive).

בשורה התחתונה, ישנן טכניקות שונות שיכולות לרמז על כך שחשוד מסוים משקר אבל הן אינן מוחלטות ולא יכולות לשמש כעדויות חד משמעיות. עם זאת, הטכניקות המבטיחות ביותר הן אלו שמבוססות על עומס קוגנטיבי כי הן מובילות לאי עקביות וטעויות מצידם של הנחקרים שצריכים עכשיו להסביר למה הצורה שבה זכרו אירועים מסוימים לא עקבית.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • יוסי דר  On 14/04/2012 at 1:31 am

    עשרות שנות ניסיון לימדו אותי שוב ושוב, ששאלות שהתשובה עליהן הן "כן" או "לא" (שאלות סגורות) הן מתכון בדוק לאי חשיפת האמת.

    כאשר אדם עונה בכן או לא – העימות שלו עם הסיטואציה המכבידה קצר ביותר ולכן יקשה יותר ללכוד שינויים בהתנהגותו, גימגומים, התרגשות וכו'.

    נוסף לכך הוא גם עלול להתפתות ביתר קלות להשיב תשובה שיקרית, ומבחינה מסויימת השואל בעצם מכשיל אותו.

    כאשר שואלים שאלות פתוחות, כלומר שהתשובה עליהן מצריכה את הנחקר לספר סיפור, הוא יחשוב פעם נוספת אם כדאי לו להסתבך בגימגום, רעידות קול או תשובה בלתי סבירה וכו'.

    זאת ועוד: על מנת להשיב בכן או לא – על השואל לשאול שאלה שהיא בעצם שאלה מנחה, ואז הנחקר עלול להיכשל בכך שינסה לנחש מה התשובה הרצוייה לשואל.

    ועוד: אחת הדרכים לחשוף שקר היא להשוות בין הרזולוציות או "רמת הזיכרון" של התשובות השונות או לבחון אותן על בסיס של סבירות. ולכן – שאלות שהתשובה עליהן היא כן או לא אינן מאפשרות לחשוף הבדלים בין הרזולוציות או רמת הזיכרון וכו'.

    כל זאת על קצה המזלג.

    • גיל  On 14/04/2012 at 9:17 am

      נכון, יש לא מעט מחקרים ששאלות רב ברירתיות יכולות להכשיל את הנחקר. למשל, שאלה כמו "האם באמת חשבת שאתה יכול לברוח מהמקום בלי שתתפס?" מניחה מראש שהוא אכן ביצע את הפשע ומשאירה מעט מאוד מרחב תמרון בתשובות.

  • החוקר הראשי  On 14/04/2012 at 8:29 am

    מעניין אותי מהיכן הנתון של ה-60% על הצלחת הפוליגרף.

  • SilentMike  On 15/04/2012 at 3:41 pm

    ובכן…

    זה רעיון מאוד נחמד לחפש את התשובות המתחמקות אבל לא לכל השאלות שמנוסחות כשאלות כן ולא יש תשובת כן ולא. אתה יודע שלדאבוני אני נאלץ להתמודד עם בריאתנים ואני עוקב אחרי הטקטיקות שלהם. אחת הטקטיקות הנפוצות היא לשאול שאלות כן/לא עם ניסוח מסוים שמשרת אותם. אז אם השוטר שלך רוצה להוציא מזה משהו הוא צריך שאלות מתוכננות ונקיות מאוד.

    מהצד השני יש את העניין של אי-עקביות. כמו שאתה יודע היטב הזכרון האנושי הוא מחורר למדי. וכשאדם נחקר, גם אם הוא חף מפשע, הוא לא באמת זוכר בדיוק מה קרה ואיפה הוא היה, ולכן הוא משלים בעזרת ההגיון או הדמיון שלו. אם חוקרים את אותו אדם שוב ושוב ובשאלות מנחות אז מן הסתם אפשר יהיה "לייצר" סתירות בדיווח שלו בין אם הוא משקר או דובר אמת בקשר לעניין מעורבותו בפשע.

    • גיל  On 15/04/2012 at 4:57 pm

      נכון, ניסוח שאלות ככן ולא בעייתי ויכול להכניס נחקרים לפינה וכופות עליהם לומר דברים שהם לא התכוונו אליהם. זה אכן קשור לבעיות הזיכרון באופן כללי ואין לצפות לזיכרון מושלם ועקבי גם ממישהו שדובר אמת, אבל אני מניח שיש סתירות שהן יותר מקובלות מאחרות.

  • נגעלת  On 06/07/2013 at 3:43 pm

    מעניין. ומה קורה אם אני עונה תשובה אמיתית, אבל השאלה שנשאלה מכעיסה אותי בכל מיני רמות ולכן אני מגיבה בלחץ?

    האם לדעתך תשובתי תצא שקרים, במידה ואני רגישה לשאלות מסויימות, עקב המשמעות שיש לשאלות כאלה בעיניי ?

    • גיל  On 06/07/2013 at 3:53 pm

      זה מאוד תלוי במה את אומרת. כעס ולחץ כשמדברים אמת הם דברים שכיחים ולא מעידים בהכרח על שקרים. התוכן במקרה הזה חשוב הרבה יותר מהתגובה הפיסית שלך.

Trackbacks

  • […] מאוד קשה להבחין בין זיכרונות אמיתיים לזיכרונות שווא וזאת למרות שבמחקר הזה היו כמה סימנים שהבחינו ביניהם כמו רמת החיות של האירוע. הבעייה היא שאם מישהו נאשם או עד לפשע כלשהוא אין שום בסיס להשוואה באותו הרגע וצריך להסתמך על הדברים שנאמרים. העובדה שאנשים מאמינים באמת ובתמים לזיכרונות השווא הופכת את האיבחון שלהם למשימה כמעט בלתי אפשרית כי היא נחווית כמשהו אמיתי. גם סריקות מוחיות ובדיקות במכונת אמת לא ממש יעזרו כפי שתארתי כאן. […]

%d בלוגרים אהבו את זה: