הטיות קשב והשפעתן על עדים, עדויות והרשעות בבית משפט

בשעה 2 לפנות בוקר בחודש ינואר 1995 רדף השוטר קני קונלי אחרי חשוד בירי שקפץ מעל גדר תיל באחת השכונות בבוסטון. דקות אחדות קודם לכן, בקירבת מקום ובמסלול הרדיפה אחרי החשוד, נכח השוטר הסמוי מייקל קוקס כשהוא לבוש בבגדים אזרחיים. קוקס נעצר על ידי שוטרים אחרים שהיו באיזור והוכה קשות לאחר שבטעות חשדו בו במעורבות בפשע אחר. קונלי, שהיה עסוק במרדף אחרי החשוד, לא שם לב להכאה האכזרית של השוטר, למרות שחלף ליד האירוע. קונלי הצליח בסופו של דבר לאסור את החשוד אבל זה היה הסיפור השולי בכל העסק. הוא נתבע לדין על זה שלא עזר לשוטר במצוקה ונטען נגדו שהוא מחפה עליהם ולכן לא עצר או דיווח על המקרה. להגנתו, טען קונלי במשפט שהוא אכן חלף על פני המקום שבו הוכה השוטר הסמוי קוקס אבל לא הבחין בו או בשוטרים האחרים. החוקרים, התובעים והמושבעים במשפט הניחו שבגלל שהמכות היו במסלול הרדיפה הוא יכל וחייב היה להבחין בהן והוא משקר כדי להגן על השוטרים האחרים שהיו מעורבים בהכאה. הוא הורשע בעדות שקר וחבלה במשפט ונידון ל-34 חודשי מאסר בפועל.

אף אחד מהמעורבים במקרה לא לקח בחשבון את האפשרות שאולי קונלי דיבר אמת ובאמת ובתמים לא הבחין במכות. האפשרות שקונלי סבל ממה שנקרא עיוורון קשבי, מצב שבו לא שמים לב לארוע מסוים כי מפנים את הקשב למשימה אחרת, לא הועלתה כלל במשפט, ולמעשה גם לא יכל לעלות מכיוון שהמושג עצמו פשוט לא היה קיים באותה תקופה. הנה דוגמא קלאסית לעיוורון כזה. למי שלא מכיר את הסרטון, עקבו אחרי ההוראות שמופיעות בו:

דוגמא חביבה נוספת של הקוסם והפסיכולוג ריצ’ארד וייזמן ניתנת פה:

רוב האנשים שצופים בסרטונים הללו בפעם הראשונה ולא מודעים לכל הנושא של חלוקת קשב לא שמים לב להופעת הגורילה בסרטון הראשון ולכל השינויים בצבעים בסרטון השני. אלו הדגמות מדהימות למדי שמראות שכאשר מתרכזים בגירוי מסוים קשה עד בלתי אפשרי להבחין במשהו אחר גם אם הוא מאוד בולט. אנחנו הופכים למעשה עיוורים להרבה מאוד גירויים בסביבה כחלק מהשיגרה היומיומית שלנו. הדוגמאות הללו מצוינות בתור הדגמות אבל יש מעט מאוד מחקרים שבחנו את הנושא עם סיטואציות יומיומיות של העולם האמיתי, כמו במקרה של הכאת השוטר. מחקר אחד בודד נעשה בעבר מחוץ למעבדה ובו אנשים לא הבחינו בליצן רוכב על חד-אופן כשדיברו בטלפון הסלולארי שלהם. מחקר נוסף שנערך לאחרונה רצה לבחון האם קונלי באמת לא יכל להבחין בהכאת השוטר בסיטואציה כמה שיותר מציאותית. החוקרים חיקו את התנאים שבהם המקרה של קונלי התרחש ובדקו האם אכן לאנשים קשה להבחין במכות.

במחקר הראשוני, 20 סטודנטים התבקשו לרדוף אחרי משתף פעולה שרץ 400 מטרים במסלול שנקבע לו מראש. הריצה התקיימה בלילה והתאורה היחידה באיזור הייתה תאורת פנסי לילה בדיוק כמו בארוע במציאות. הנבדק והנסיין רצו קרוב ל-3 דקות בקצב מהיר יחסית שדומה לקצב של מרדף אמיתי. הנבדקים התבקשו לשמור על פער של בערך 10 מטרים מאחורי הרץ ולספור כמה פעמים הוא נגע בראשו. בערך אחרי 125 מטר של ריצה בחנייה שנמצאה בערך 8 מטרים לצד המסלול, שלושה משתפי פעולה ביימו קרב מכות שבו שניים מהם מרביצים לשלישי. המשתתפים במכות צעקו, גנחו, נהמו והשתעלו בדיוק כמו שמצפים ממכות אמיתיות. המכות היו גלויות לנבדק למשך 15 שניות לערך ובסוף הריצה נשאלו הנבדקים כמה פעמים הרץ נגע בראשו, האם ראו משהו יוצא דופן במהלך הריצה, והאם ראו מישהו הולך מכות.

התוצאות הראו שרק 7 נבדקים דיווחו שראו את המכות בתגובה לאחת השאלות ויכלו לספר על משהו שהתרחש באירוע. כלומר, 65% מהנבדקים לא שמו לב כלל למכות. על מנת לבחון האם לתנאי התאורה הייתה השפעה על הנראות של המכות שיחזרו החוקרים את הניסוי באור יום. בסיטואציה הזו הרצים נחשפו במשך 30 שניות למכות ולמרות זאת, רק 56% (9 מ-16) שמו אליהן לב.

מחקר שלישי נועד לבדוק האם ההתמקדות בספירת הנגיעות על הראש גורמת לעומס קוגנטיבי גדול מדי. המחקר נערך באור יום כמו המחקר השני ולחצי מהנבדקים נאמר לספור את הנגיעות בעוד לחצי השני לא נאמר דבר. במקרה הזה, 72% מהנבדקים (18 מ-25), שלא נאמר להם דבר הבחינו במכות בעוד רק 42% מאלו שכן נדרשו לספור, מספר קצת יותר טוב מאלו שבניסוי הראשון שנעשה בלילה. המחקר הזה מאשש את ההשערה שעומס קוגנטיבי והפניית קשב למשימה מסוימת הם הגורם המכריע באי אבחנה של אירועים אחרים. אין גם ספק שלעצם הריצה יש השפעה על היכולת להבחין בין הארועים השונים כי מאמץ גופני דורש משאבים רבים מהגוף שלא מופנים למשימות אחרות.

ומה בנוגע לקונלי השוטר? בסופו של דבר הערעור שלו על ההרשעה התקבל והוא לא הלך לכלא, למרות שהנושא של עיוורון קשבי לא הוצג כלל במשפט או בערעור. המחקרים הללו מראים שיש אפשרות סבירה שהוא דבר אמת למרות שכמובן אי אפשר לדעת בוודאות.

למחקר הזה יש השלכות רחבות יותר על הרשעות בבית משפט. שופטים ומושבעים יכולים להניח שנאשם או עד ראו משהו רק בגלל שהוא נמצא בשדה הראייה שלהם אבל מתעלמים מהעובדה שהקשב שלהם לא היה לאותו אירוע ולכן אולי פספסו אותו. לאנשים קשה מאוד להבחין באירועים לא צפויים והם מודעים רק למה שהם רואים בפועל והפנו את הקשב אליו. נדירים המקרים שבהם אנשים מודעים לכישלון להיות מודעים לאירוע לא צפוי. למשל, אם אף אחד לא היה מספר לכם שהייתה גורילה בסרטון הראשון או לא היה מראה לכם איך פספסתם אותה, סביר להניח שהייתם בטוחים שתוכלו לאתר אותה במקרה דומה. זו לא ההטייה היחידה שאנחנו עושים באיחזור זיכרונות. כשיש מאורע שזכור לנו היטב, הרבה פעמים אנחנו זוכרים פרטים שלא התרחשו באמת בזמן הארוע ושוכחים פרטים אחרים (לרוב, ככל שעובר הזמן אנשים מוסיפים עוד ועוד פרטים לאירוע כדי שיהיה יותר “חי”). הזיכרון האנושי בוגדני ולכן צריך מאוד להזהר מאוד מאוד עם עדויות שמתבססות עליו בבית משפט, נושא שכתבתי עליו לא מעט בבלוג בעבר (ראו פוסטים בנושא זיכרונות שווא). שופטים ומושבעים חושבים פעמים רבות שנאשם או עד משקרים רק בגלל שהם לא זוכרים משהו, ונוטים להאמין למישהו שמדבר בביטחון רב כשהוא נזכר במשהו למרות שאין קשר בין הביטחון העצמי לבין אמיתות הזיכרון.

סקר בקרב אמריקאים שערכו אותם חוקרים מהניסוי למעלה מגלה ש-63% מהציבור סבור שזיכרונות אנושיים עובדים כמו מצלמת וידאו, ו-78% מהם סברו שחפצים או אירועים לא צפויים ימשכו את תשומת ליבם גם כשהקשב שלהם מופנה למקום אחר. בנוסף, 48% מהאנשים סבורים שזיכרון זה דבר קבוע ולא גמיש. הנתונים הללו מסבירים למה כל כך הרבה אנשים מאמינים שעדות ראייה היא ראיה חזקה במשפט ולמה צריך לנהוג משנה זהירות עם עדויות מהסוג הזה.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • עדו  On 13/03/2012 at 12:05 am

    אני לא מאמין שב1995 עוד לא ידעו על התופעה הזאת. הרי כל קוסם מתחיל עובד על העקרון הזה!

    • גיל  On 13/03/2012 at 12:08 am

      אינטואטיבית אני מניח שידעו רק שלא היו מחקרים בנושא ולא היה לה שם.

      • דני לייטס  On 17/04/2012 at 7:03 pm

        זה לא מדויק! היה ניסוי שבדק את תשומת הלב של סטודנטים בתנאי לחץ שונים. ניסוי של פרחי הכמורה (Darlei & Batson, 1973). אומנם, הניסוי בדק את השפעת המצב על התנהגות פרו חברתית (לאחר הרצח של קיטי ג'נובוזה ב1970), אך הוא רלבנטי לכל מצב שבו על הצופים מן הצד יש לשים לב למקרה חרום (שוטר במצוקה). הניסוי: על פרחי הכמורה היה לשאת נאום באחד מהבניינים של בית הספר. בניין אחר מזה שבו תידרכו אותם לצורך ניסוי. את הקבוצה חילקו באופן אקראי לשלוש קבוצות – "מאחרים" "מגיע בזמן" ו"מקדימים". הזמנים השונים של תחילת הנאום יצרו את הלחץ. בשביל שבין שני הבניינים כל אחד מהפרחים חלף על פני אדם ש"התמוטט" בפתח אחד הבניינים כשהוא משתעל וגונח. תוצאות: מקרב הממהרים המאחרים רק 10% שמו לב לאדם. מן העומדים בלוח הזמנים 45%. ומן הקבוצה של המקדימים 63%.

      • גיל  On 17/04/2012 at 8:03 pm

        דני, המקרה של קיטי ג'נוביס לא ממש קשור לנושא. במקרה הזה מדובר בחלוקת אחריות קיבוצית. אנשים שמעו אותה וידעו מה קורה רק שאף אחד לא פעל כי הוא חשב שאחרים עושים משהו (אגב, גם במקרה הזה מתברר שהיו אנשים שהתקשרו למשטרה). לגבי פרחי הכמורה, לא הכרתי את הניסוי ואכן הוא דומה.

  • ניר  On 13/03/2012 at 7:18 am

    מעניין מאוד אותי לדעת האם אנשים עם הפרעת קשב זוכרים סיטואציות כפי שציינת יותר או פחות מאנשים עם יכולת ריכוז נורמלית?

    • גיל  On 13/03/2012 at 9:04 am

      זו שאלה טובה, אני דווקא חושב שיזכרו פחות לא?

  • ניר  On 13/03/2012 at 12:14 pm

    זאת שאלה טובה (תודה!) שבדיקה שלה יכלה גם להיות רלוונטית מאוד בית המשפט. בדיוק כמו שיש היום עבירות עם אחריות מופחתת (ארה"ב) בגין הפרעות נפשיות מסויימות, גם כאן, אם יוכח שאנשים עם הפרעת קשב זוכרים פחות, יוכלו לטעון אי זכירה ביתר שאת. הרלוונטיות של השאלה הזאת גדולה מאוד, גם לאור העובדה שהפרעת קשב נפוצה ביותר (7% ) וכן שמתברר שתכונה זאת כמו תכונות רבות אחרות של בני אדם מצויה בטווח (ספקטרום). ריכוז מושלם דומה שנדיר ביותר לכן. אני לא מומחה גדול לנושא אבל גם לי נראה שאנשים עם הפרעת קשב יזכרו פחות, אבל לא בטוח שתמיד, ויתכן שבסיטואציות מסויימות דווקא יזכרו יותר, דווקא מכיוון שיש להם בעיה להתרכז בנושאים ותחומים בין השאר כמו כאלו שהראת במחקרים, יתכן, שלכן הם כן יקלטו אירועים מהסביבה שאחרים ללא הפרעת קשב לא יקלטו כי הם מרוכזים באירועים אחרים..ידוע שהפרעת קשב מלווה תמיד או כמעט תמיד ביצירתיות ובמוח מקורי, בחשיבה אבסטרקטית וחוש הומור. השערה מקובלת בעניין היא שמוח אדם בעל ADHD מוצף במידע שזורם אליו מכל עבר (ולא מנושא אחד בו האדם מרוכז), מסדר את המידע הזה בזיכרון בצורה אחרת מאדם חסר לקות, ויוצר קשרים שכיחים פחות בין חלקי מידע. יש אצלם גם מחשבות ספונטניות ואסוציאציות רבות יותר ומגוונות מאנשים אחרים ללא לקות זאת.. בכל מקרה, יש לך פה עוד רעיון לכתיבה/מחקר מהקוראים הנאמנים של הבלוג שלך..:-)

    • גיל  On 13/03/2012 at 12:28 pm

      כל הנושא של הפרעות קשב או בהכללה, הסתמכות על בעיות רפואיות כדרך לזכות נאשמים למשל בעייתי ושנוי במחלוקת. יש כבר היום נאשמים שטוענים שבגלל פגיעה מוחית כלשהיא הם לא אחראים למעשיהם והסכנה של מדרון חלקלק מאוד גדולה כאן. במקרה של עדויות מספיק להראות שיש ספק סביר שאדם מסוים לא זוכר או לא יכל לזכור כדי לא להתבסס על אותה עדות.

  • ניר  On 13/03/2012 at 12:59 pm

    טוב, נושא האתיקה האנושית, פשעים ועונשם הם נושאים גדולים מספיק לכמה בלוגים.. חייב להודות שדעתי בנושא זה די קיצונית ובקיצור, אני מאמין שבני אדם הרבה פחות אחראים למעשיהם מאשר חושבים כיום (ודווקא יש מחקרים רבים בנושא). בני אדם נולדים לא שווים לא בגובה ולא במידת האינטיליגניה וגם לא בתכונות נוספות שאנחנו לא יודעים עליהן הכל היום ועלולות לקבוע את הסיכוי שיבצע פשע. ביצוע פשע ע"י אדם יכל לנבוע בין השאר מכך שאין לו מנגנונים ובלמים אישיותיים שיש לאחר ומונעים ממנו לבצע זאת: מצפון, פחד, אמפטיה למשל ברמות ודרגות אחרות, לצד מרכיבים אישיותיים אחרים. גם לעיתים חינוך קלוקל שאדם נחשף אליו שלא באשמתו תורם לפשעים ובכל מקרה, אני מאוד בעד ענישה קשה כנגד פשעים אבל רק כצעד הרתעתי, ואולי אף חינוכי. אני לא מאמין שיש בענישה "צדק" במובן הדי אבסלוטי שאנו תופסים זאת כיום.

    • גיל  On 13/03/2012 at 1:10 pm

      זה שבני אדם לא נולדים שווים לא אומר עדיין שהם לא אחראים למעשיהם. צריך להזהר לא ליפול לכשל הנטורליסטי או לחשוב שהתרבות מעצבת אותך כך שאין לך בחירה מה לעשות ומה לא. כולנו תוצר של השפעות שונות (חברתיות, התפתחויותף אבולציוניות וכו') וכולנו ייחודים בהשפעות הללו, אבל זה כשלעצמו לא מרמז על חוסר בחירה. בסופו של דבר, אלא במקרים קיצוניים ביותר של אי שפיות או כפייה, תמיד יש לאנשים בחירה מסוימת. האם לה היינו מקבלים את זה אף אדם לא היה מורשע.

      הנושא של ענישה הוא סיפור אחר לגמרי. אני לא יודע על איזה צדק אתה מדבר אבל לא מענישים בשם צדק אלא בעיקר כדי להרתיע פושעים פוטנציאליים אחרים ועל מנת למנוע פשעים עתידיים מצד אותו פושע.

  • ניר  On 13/03/2012 at 2:12 pm

    דומני שמימי קדם ועד היום בענישה על פשע היו שני מרכיבים 1. מניעת פשע (ע"י פושעים פוטנציאלים ואותו אדם) בעקבות העונש המרתיע וגם ההרחקה של אותו אדם (בית סוהר או עונש מוות) 2. צדק (מימי קדם "צדק צדק תרדוף". (אולי בתוכו מצוי ולא כ"כ נסתר עניין הנקמה). חוש הצדק – כידוע תכונה אבלוציונית חשובה ביותר המצויה בכולם ושעמדה כמשמר חברתי מימי קדם ועד היום. צדק פירושו בעיני- לא יתכן שמישהו שגנב כסף מאחר או אנס ורצח חלילה, יחיה את חייו באושר והוא חייב לבוא על עונשו לא רק כצעד מרתיע אלא כצעד המשיב "צדק". אבל לדעתי הולך ומתברר כיום ויתברר עוד יותר בעתיד שגורמים מולדים המתבטאים למשל ביצר מין עצום (גורם הורמונלי) ללא או כמעט ללא שליטה (ובעקבתיו סירוס כימי), ואישיותיים עושים את המונח ברירה חופשית למאוד בעייתי. לבני אדם רבים העושים פשעים אין בעליל אותם מנגנונים שיש לאחרים המונעים מבעדם לפשוע. למשל בן אדם חסר אמפטיה לכאב של אחר (פסיכופט) או לא (אדם רגיל). האם נוכל להשוות את הבחירה החופשית של פסיכופאט לאדם שאינו כזה? אני מאמין שגם בתחום האמפטיה יש ספקטרום על כל המשמעות של זה. אמפטיה היא רק תכונה אחת ויש עוד שמשפיעות ובכלל לא דיברתי על החינוך ושטיפת מוח וכו. אני חוזר ואומר שענישה כמובן הכרחית ואין לה תחליף אבל כצעד מניעתי מרתיע ואפילו שליבי וחוש הצדק הפנימי האבולוציוני שבי אומר – כן כן , גם כצעד משיב צדק, מוחי אומר לי שנושא הצדק בענישה מורכב ושונה מאשר רבים חושבים

    • גיל  On 13/03/2012 at 2:24 pm

      צדק זה מושג יחסי וניתן לפירושים שונים ולא משהו שניתן לכמת אותו. פעם צדק היה עין תחת עין וכו' אבל היום הדגש ברוב העולם המערבי הוא על מניעת פשעים ושיקום. עניינים של צדק או נקמה פחותית יחסית.

      לגבי בחירה חופשית כבר כתבתי בפוסטים קודמים. מבחינה פילוסופית אין לאנשים בחירה חופשית אלא אשליית בחירה, אבל זה כבר נושא אחר שלא קשור לפוסט.

  • מיכל  On 13/03/2012 at 10:53 pm

    סליחה על הסטייה הדיון (המרתק בפני עצמו) בענייני פשעים והאחריות להם- אבל דיברת על קשב כ-'משאב' שצריך לחלק אותו, ומסתבר שזה בכלל לא כ"כ ברור שקשב הוא באמת משאב מוגבל: מה קורה למשל באפקט מסיבת הקוקטייל (אני מרוכזת בשיחה עם ידיד במסיבה הומת אדם, ולא קולטת את הנאמר בשיחות אחרות סביבי, אבל אם יגידו את שמי- מייד אפנה את הקשב שלי לשיחה שבה הוא נאמר…). קשב מעלה עוד המון שאלות מעניינות- כמו: הוא נמצא במוח? או- מה הקשר בין קשב למודעות?

    דרך אגב- אני מאוד ניהנית לקרוא את הבלוג שלך- תודה 🙂

    • מיכל  On 13/03/2012 at 10:54 pm

      תיקון-התכוונתי ל-איפה הוא נמצא במוח?

      • גיל  On 13/03/2012 at 11:04 pm

        הקשב לא נמצא במקום אחד וחשוב להבחין באלו גירויים מדובר ואלו סוג עיבודים עושים. למשל, קשב חזותי יפעיל איזורים אחרים מקשב שמקורו בקול למשל. בויקיפדיה יש ערך די טוב על הנושא בכללותו אם את מעוניינת לקרוא:

        http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A7%D7%A9%D7%91

    • גיל  On 13/03/2012 at 11:02 pm

      תודה מיכל. אפקט מסיבת הקוקטייל הוא אכן מעניין אבל אני לא חושב שהוא מעיד שהקשב מוגבל אלא זה שיש גירויים מסוימים שמושכים תשומת לב גדולה יותר מאחרים. זה שאנחנו מתרכזים בדבר אחד לא אומר שאנחנו אטומים לגמרי לגירויים אחרים. הקשב כמו כל דבר אחר שאנחנו עושים מקורו במוח אבל הוא לא חייב להיות מודע. יש לא מעט מחקרים שמראים איך אנשים מושפעים מכל מיני גירויים למרות שלכאורה לא שמו לב אליהם באופן מודע. זה תחום מחקר שלם בפסיכולוגיה.

  • trilliane  On 15/03/2012 at 6:55 pm

    ועל כך כבר אמר דאגלס אדאמס זצ"ל ש"שדה הבעיה של מישהו אחר" הוא ההסוואה הטובה ביותר…

    אנקדוטה חצי קשורה: כל חיי לא גידלתי בעלי חיים (בילדות לא הרשו לי, בבגרות גרתי בדירות שכורות עם שותפים וגם לא יכולתי להתחייב). גידלתי קצת דגים, ניסיונות שלא עלו יפה. לפני שלושה חודשים התחלתי לגדל ארנבון ופתאום חנויות חיות התחילו לעניין אותי מאוד… חנות ברחוב שלי חילקה פליירים לתיבות עם מבצעים שעניינו אותי. הסתכלתי על הכתובת ומשום מה טעיתי וחשבתי שהם בקצה מסוים של הרחוב (התבלבלתי בכיוון המספרים). בסוף מצאתי אותה וכשהגעתי אליה קלטתי שמעולם לא שמתי לב שיש שם חנות חיות, אף שרואים את השלט מהכביש הראשי (וזה ציר תנועה ראשי בעיר) ועברתי שם אין ספור פעמים. למעשה השלט נראה לי מוכר בדיעבד, אבל עד שלא הגעתי אליה לא קישרתי בכלל. אין לי ספק שראיתי אותו *פיזית* בלי סוף (בכל פעם שעברתי שם), אבל מנטלית הוא היה שקוף מבחינתי: כשהמוח שלי קרא שמדובר בחנות חיות הוא פשוט "סינן" את המידע ולא שמר אותו, עד כדי כך שכשפלייר עם סמליל החנות והכתובת הגיע אליי עדיין לא קישרתי ולא ידעתי היכן החנות נמצאת אף שלמעשה חלפתי על פניה פעמים רבות בעבר.

    זה לגבי עניין, אבל גם לגבי חלוקת קשב, זו עובדה ידועה שכשאנחנו מרוכזים במשהו הוא גוזל מאיתנו "משאבי מעבד" (במיוחד אצל אנשים שהמולטי-טאסקינג אצלם לא חזק… נגיד גברים ;-)). אלה הסיבות שמזהירים לא לעשות פעולות אחרות בנהיגה, למשל (גם אם תוך כדי רואים את הכביש) ושמעתי (מגברים) שיש כאלה שמכבים או מחלישים את הרדיו כשהם חונים או מחפשים חניה… לחלופין, אם אנחנו מנסים להתרכז במשהו ומשהו אחר מפריע לנו ותובע תשומת לב, זה מפריע לנו (ואז אנחנו מבקשים מהשותף במשרד שיפסיק כבר לשרוק / לדפוק / לנענע את הרגל בעצבנות… והוא אפילו לא שם לב שהוא עושה את זה תוך כדי עבודה. אוף, כמה פעמים אפשר לבקש ממנו?). בקיצור, אני מודה שדי מוזר לי שצריך הוכחות כ"כ חזקות לעובדות ידועות שכולנו מכירים מהיום יום (אבל אולי חושבים שאנחנו חכמים או מתוחכמים יותר משום מה, לא יודעת למה).

    • גיל  On 15/03/2012 at 7:03 pm

      סיפור יפה טריליאן שאני בטוח שרבים יכולים להזדהות עימו. אנחנו מופצצים בדימויים חזותיים, שלטים ופרסומות שמאוד קשה לזכור את רובם. ולגבי נהיגה את צודקת 100%. בשנים הקרובות רוב המדינות יאסרו על שימוש בסלולאריים בזמן נהיגה למעט אולי עם רמקול. אם משתמשים באוזניות זה מאוד בעייתי שלא לדבר על SMSים. ואת צודקת, אני ורבים אחרים שמגיעים למקום לא מוכר מחלישים מייד את הרדיו כדי לעזור להתרכז למרות שלא ברור שיש קשר בין הדברים.

  • עמית  On 18/03/2012 at 3:21 pm

    מעניין. לפעמים ניסויים פשוטים בתכלית יכולים ללמד אותנו דברים חשובים.

    • גיל  On 18/03/2012 at 5:33 pm

      האמת שגם אני הושפעתי עד כמה קל לשחזר את מה שנעשה ואיך אף אחד לא עשה זה עד לאחרונה.

Trackbacks

%d בלוגרים אהבו את זה: