גנטיקה מול סביבה: מה מסביר דומיננטיות בספורט?

אחד התחומים המרתקים ביותר שבו הויכוח בין סביבה לתורשה הוא החריף ביותר הוא הספורט. האם גברים לבנים אינם יכולים לקפוץ ולשחק כדורסל כמו שחורים בגלל גנים פחות טובים, או שהם פשוט פחות מתעניינים בספורט הזה? האם רצים קנייתים מתעלים על שאר העולם בריצות ארוכות בגלל עליונות גנטית, או שאולי מדובר בתנאי מחייה מסוימים שבו ילדים רצים 10 ק”מ כל יום לבית הספר ובחזרה? ואם הם כל כך עליונים בריצות ארוכות, למה אין שום שחיין שחור משמעותי?בתור אבולוציוניסט, אולי הייתם מצפים שאני אטה יותר לקבל את ההסברים הגנטיים והאבולוציוניים שמסבירים את העליונות של קבוצות מסוימות בענפי ספורט שונים, אבל האמת היא שאני לא חושב שזה נכון. זהו אחד הנושאים שאכן, פעם הייתה לי דיעה נחרצת שההבדלים הנצפים בין ספורטאים נובעים בעיקר מביולוגיה שונה אבל עם הזמן השתכנעתי שהחשיבות של הגורמים הסביבתיים לדומיננטיות בספורט גדולה יותר. זה לא שאני לא חושב שאין מקום לביולוגיה וגנטיקה, אבל הביולוגיה משחקת תפקיד בעיקר בהסבר הבדלים אינדיבידואליים בתוך כל קבוצה ולא מסבירה הבדלים בין מדינות, תרבויות או אפילו קבוצות קטנות הרבה יותר. באופן כללי, מחקרים מראים שכאשר מדובר בגזע, רוב ההבדלים התוך קבוצתיים גדולים הרבה יותר מההבדלים הבין קבוצתיים.

אני כותב את כל הדברים הללו מכיוון שלפני כמה ימים פירסמתי פוסט שמבוסס על מאמר שנכתב בכתב העת Skeptic (שלצערי אין אליו גישה אונליין) באתר דה באזר (זהו אתר הספורט הטוב בארץ ואני מגיב שם לפעמים). אני מעתיק לכאן את הפוסט תוך תקווה שיעניין גם את קוראי הבלוג. אני יודע שחלק מענפי הספורט שמוזכרים כאן לא אומרים דבר להרבה קוראים (ולמען ההגינות, כשאני קראתי את המאמר חלקם גם לא היו מוכרים עבורי). בכל מקרה, אני חושב שיש כאן מספיק דוגמאות שאני מקווה שיגרמו לכם לחשוב על הנושא. אני מודע לזה שרוב ענפי הספורט המוזכרים הם איזוטריים למדי (בעיקר הענפים האולימפיים, אם כי פוטבול ובייסבול הם בוודאי ענפים מרכזיים), אבל הם מדגימים את הנושא בצורה יפה. עם זאת, הדברים נכונים לכל ענף ספורט כולל הפופולארי מכולם שהוא הכדורגל. הסיבות שברזיל והולנד למשל מצליחות בכדורגל, וסין וארה”ב לא, הן בעיקרן תרבותיות ולא גנטיות. ולמאמר עצמו:

גנטיקה או תרבות? המיסתורין של דומיננטיות בספורט

כשרג'י רובי בעט בעיטת פאנט בפוטבול הרעש שנשמע היה כמו של פיצוץ. מאמן מיאמי דון שולה שיבח את בעיטות הפצצה של רובי שדחפו את היריבה עמוק לתוך שטח המגרש שלה. הפאנטים של רובי היו כל כך גבוהים שהם לפעמים פגעו בתקרת הדום. רובי, שמת ב-2005 בגיל 44 בנסיבות מסתוריות (כנראה דום לב) היה אחד הפאנטרים הגדולים בתולדות הליגה. הוא גם היה שחור.

ב-63 שנים בהיסטוריה של ה-NFL היו חמישה פאנטרים שחורים. 5 מתוך 287 פאנטרים ששיחקו או משחקים בליגה (האחרון שבהם רג'י הודג'ס משחק היום עבור קליבלנד). בדיונים שהיו באתר מרבים לדבר בעיקר על ההטייה ההפוכה, שבה שחקנים לבנים לא מקבלים הזדמנות נאותה בליגה (היוצא מן הכלל הוא הקווטרבק אבל זה כבר לא בולט כמו שהיה בעבר). אז איך אפשר להסביר איך בליגה שבה שני שליש מהשחקנים שחור אין כמעט פאנטרים שחורים? פאנטרים לא נוטים להפצע ופאנטר טוב כמו רובי ששיחק 17 עונות בליגה הרוויח מיליוני דולרים, אז למה אין יותר שחורים שקופצים על העמדה?

בניגוד לעמדות אחרות בפוטבול או בהשוואה לכדורסל או אתלטיקה קלה, קשה לומר שיש איזה שהוא עניין ביולוגי שמשפיע על אתלט לבעוט פאנטים יותר טוב מאחרים. אף אחד לא טוען ששחורים לא יכולים לבעוט, שעוני ודיכוי של לבנים גרם להם לבחור באמנות הפאנטים כמקצוע, או שלמיעוטים לא הייתה הזדמנות לבעוט פאנטים. ההסברים שנשלפים מהשרוול, יתרון גנטי, מצב סוציואקונומי, אפליה, חוסר גישה למתקנים או מאמנים, מחסור במודלים לחיקוי או המקום שבו נולדת לא תקפים. אז מה בדיוק קורה פה?

הפאנטרים הם רק דוגמא אחת לדומיננטיות בספורט שההסברים המקובלים (בעיקר הגנטיים ותרבות העוני) לא מצליחים להבהיר. למה למשל יש דומיננטיות של שחורים אמריקאים ב-110 משוכות, אבל לא בקפיצה במוט? 29 מתוך 50 רצי המשוכות הטובים בהיסטוריה הם שחורים אמריקאים, אבל יש רק קופץ אחד במוט שהוא שחור ברשימת 50 הכי גדולים (לורנס ג'ונסון, שיא אישי 5.98). שני המקצועות יוקרתיים באותה מידה פחות או יותר, דורשים טכניקה ברמה גבוהה, בשניהם דרוש כוח בחלק הגוף העליון והתחתון, יכולת קפיצה ומהירות דומים, ולתלמידי תיכון בארה"ב יש גישה למתקנים ולמאמנים בכל אחד מהם. אז למה הפער ביצוג השחורים ביניהם כל כך גדול?

שחורים אמריקאים מצטיינים בפוטבול, כדורסל ואתלטיקה, אבל כמעט לא קיימים במקצועות אחרים שודרשים כישורים דומים. למה אין כמעט שחורים בהתעמלות, כדורעף, האבקות או קפיצה לגובה? למה אין כמעט פיצ'רים שחורים (3% במייגו'ר ליג)? ראיתם לאחרונה קאצ'ר שחור? ואם חשבתם שזה משהו ייחודי רק לשחורים אמריקאים אז טעות בידיכם. יש שפע דוגמאות ממדינות שונות להצטיינות במקצועות מסוימים וחוסר ייצוג מוחלט במקצועות משיקים. הנה חלק מהם:

נשות רוסיה שולטות בהליכה ל-20 ק"מ (11 הראשונות אי פעם הן רוסיות, 26 מה-50 הכי טובות אי פעם), אבל אין להן כמעט ייצוג בחצי מרתון (1 מתוך 50). ולהפך, נשות מזרח אפריקה שולטות בחצי מרתון (26 מתוך הטופ 50) אבל 0 מ-100 בהליכת ל-20 ק"מ. קשה מאוד ליישב את הסתירות הללו ולומר שהן נובעות מנטייה גנטית להצליח בענפים הללו.

לפעמים ההבדלים בהישגים מדהימים ממש כמו במקרים הבאים: קשתיות דרום קוריאה זכו ב-11 מתוך 15 אליפויות העולם בחץ וקשת (bow) בין 1979 ל-2007., ו-10 מתוך 15 אליפויות העולם הקבוצתיות, אבל לעומת זאת לא זכו בשום מדליה בקשת מסוג bare bow. או נבחרת הסייף הגברית של הונגריה שזכתה בזהב ב-9 מתוך 11 אולימפיאדות בין השנים 1908-60, ו-11 מתוך 12 מדליות זהב במקצוע האישי בחרב, וכמו כן מעולם לא הפסידה תחרות רשמית שהורשתה להשתתף בה בין השנים 1925 ל-1957, אבל מעולם לא זכו בזהב ברומח?

באותה מידה, הידעתם שהודו היא מעצמה בהוקי שדה, זוכה בכל מדליות הזהב באולימפיאדה בין השנים 1924 ל-1956, עם 24 ניצחונות רצופים? אחרי כן, כשהודו ופקיסטן התפצלו, אחת מהן זכתה בזהב ב-5 מ- 7 מדליות הזהב באולימפיאדות הבאות. מלבד זאת, שתי המדינות יחד, שאוכלוסייתן קרובה למילארד וחצי תושבים, זכו במדליית זהב אחת בלבד (קליעה ב-2008) בכל ההיסטוריה של המשחקים האולימפיים!

הרצפים לפעמים מקבלים גם תפנית מפתיעה. אוכלוסייה ששולטת במקצוע מסוים תקופה ארוכה, מפסיקה פתאום להיות דומיננטית בו ובמקום הופכת לדומיננטית במקצוע אחר דומה. הגברים של שבדיה למשל, זכו ב-10 מתוך 16 אליפויות עולם בחץ וקשת מסוג recurve, אבל לא זכו בזהב מאז. במקום זה, הם זכו ב-13 אליפויות עולם בחץ וקשת מסוג bare bow, בין השנים 1972 ל-2004.

אוקיי, נראה לי שהנקודה הובנה. אז איך מסבירים את כל הדומיננטיות הזו? ההסבר שמוצע במאמר פשוט למדי והוא תרבותי. דומיננטיות של אוכלוסייה מסוימת מושגת מהגישה או היחס שנותנים חברים באוכלוסייה למקצוע מסוים. האוכלוסייה יכולה להיות מדינה, איזור מסוים, קבוצה אתנית או אפילו בית ספר ספציפי. הדומיננטיות מושגת כשחברים באוכלוסייה מעריכים או נהנים מספורט ספציפי ביחס חסר פרופורציונלי לאוכלוסיות אחרות, והאהבה הזו לספורט מנתבת את הספורטאים לספורט הזה.

הבאסקים מצפון מזרח צרפת וצפון מערב ספרד הם שחקני ה-jai alai (משחק שדומה לסקווש) הטובים בעולם כבר יותר מ-150 שנה. למה? כי עשור אחר עשור, הקבוצה האתנית הזו השקיעה את מרצה במשחק הזה יותר מכל אוכלוסייה אחרת בעולם. למה הם עשו את זה? כנראה בגלל שהם המציאו את המשחק והוא נחשב למקור גאווה לבאסקים. וכך עם אוכלוסייה של 3 מיליון אנשים הם שולטים באופן מוחלט בספורט שאף אחד אחר לא מתעניין בו. זאת כמובן עד שהפיליפינים פתאום התאהבו בספורט לאחרונה ושמו קץ לדומיננטיות הבאסקית. ההתעניינות הפיליפינית, שיש להם אגב אוכלוסייה של 91 מיליון, וההשקעה העצומה שלהם בספורט מחסלים את הדומיננטיות הבאסקית. זה לא קורה בגלל שהאהבה של הבאסקים למשחק פחתה, אלא פשוט בגלל שקבוצה אחרת, גדולה יותר, התחילה לקחת אותו ברצינות.

זה בדיוק מה שקרה גם בענפים אחרים. הוקי בקנדה, כדורסל בארה"ב, אוסטרליה בטניס, יפן בטניס שולחן ונורבגיה בקפיצות סקי. פעם המדינות הללו נחשבו בלתי מנוצחות בספורט והיום השליטה שלהן נמוגה כי מדינות אחרות עם הרבה תושבים החלו להשקיע בענפים הללו. ככשמדינה מסוימת מחליטה לקחת ספורט מסוים ברצינות והיא גם מספיק גדולה, יש לה סיכוי טוב להצליח בו לאורך זמן. זה התרחש בעשור האחרון עם טניסאיות מרוסיה (הגברים הרוסים מצידם הפכו למתאגרפים מצטיינים במשקל כבד), וקורה היום עם גולפאיות ממזרח אסיה, במיוחד דרום קוריאה שמחזיקות ב-64% מ-50 המקומות הראשונים בעולם.

המשמעות של הדברים עמוקה. נדמה לנו שלכל אדם יש חופש מוחלט לבחור לשחק או להתחרות בכל ענף ספורט שהוא רוצה, אבל בפועל, רבים מנותבים תרבותית לענפים או תתי ענפים מסוימים. קשה מאוד להתאמן או לשחק בענפים שאנשים אחרים בקבוצת הגיל שלך לא מתעניינים בהם למרות שהרבה פעמים אין בעייה של מתקני אימונים או מאמנים. זו הסיבה ששחור אמריקאי "בוחר" לרוץ משוכות ולא לקפוץ במוט, כי האנשים החשובים בסביבה שלו, חבריו לקבוצת גיל, הורים, מורים, מאמנים ודמויות אחרות לחיקוי מעדיפים את הספורט הזה על קפיצה במוט. אף שחור לא רוצה להיות פאנטר כי זה לא נחשב עמדה ששחורים אחרים חושבים שהיא חשובה, שלא לומר הלעג שיכול להתלוות לשחור שבוחר להיות בועט.

מכאן, הדרך לדומיננטיות בספורט קצרה למדי. ברגע שהחברה שמה דגש על ספורט מסוים ומי שמשחק בו יכול לזכות להערכה רבה, שלא לומר תהילת עולם, ברור שמיטב האתלטים של הקבוצה ירצו להצטיין בו. עם הזמן מתפתחת מסורת ומומחיות בענף שמובילה לדומיננטיות ועם מספיק אנשים עוסקים בספורט ברצינות, יש סיכוי גבוה שיצאו מהקבוצה ספורטאים מצטיינים. לכן, הדומיננטיות השחורה בכדורסל, פוטבול ואתלטיקה, כולל עמדות ספציפיות בכל ספורט, נובעת מהדגש שיש באוכלוסייה שחורה, בעיקר ענייה ועירונית, על הענפים הללו.. אף קבוצה אתנית אחרת לא מקדישה מאמצים להצטיין בענפים הללו כמו השחורים. בשנים האחרונות הדומיננטיות הזו נשמרת למרות שיש קבוצות חדשות שקוראות עליה תגר (למשל הכניסה של זרים לנבא) בגלל שיש אפילו ניקוז גדול יותר של שחורים בבסיס הפירמידה לענפים הללו על חשבון ענפים אחרים שמוזנחים ומסורתית כללו שחורים כמו איגרוף ובייסבול.

בייסבול הוא דוגמא נפלאה להשפעה תרבותית ואפשר לראות את זה דרך שתי מדינות: ונצואלה והרפובליקה הדומיניקנית. יותר מ-20% מהשחקנים היום מגיעים מונצאולה או הרפובליקה הדומיניקנית אבל במפתיע אין אף שחקן במייג'ורס מהאיטי שחולקת את האי עם הרפובליקה הדומיניקנית, או ברזיל שיש להם גבול משותף עם ונצואלה.

למה זה קרה? בגלל שבונצואלה והרפובליקה הדומיניקנית הספורט הוצג לתושבים בסוף המאה ה-19 ובמהרה הפך לספורט הלאומי. בשאר המקומות, כדורגל עדיין מולך. ברגע שיש לאוכלוסייה מסוימת נטייה לספורט מסוים היא יכולה להתחזק מסיבות שונות. כאשר קבוצות מייג'ור ליג החליטו לנצל פירצה בתקנון שמאפשרת יבוא של שחקנים זולים מחוץ לארה"ב, הסקאוטים החלו לעבוד בונצאולה וברפובליקה הדומיניקנית והיו להם שפע של שחקנים שמהם נבחרו הכי טובים. מאוחר יותר, נבנו אקדמיות לבייסבול במקומות הללו שהם בעצם פנימיות שבה ילדים מצטיינים לומדים ומשחקים בייסבול, והשאר היסטוריה. בונצאולה היום יש לא פחות מ-19 מתקנים שונים של קבוצות מהמייג'ור ליג. באף מדינה אחרת בדרום אמריקה אין אפילו מתקן בודד. ולמה הענף לא התפתח בהאיטי? כנראה בגלל שהתפתחה שם נטייה "אנטי בייסבולית" כחלק מתגובת נגד לכיבוש האמריקאי של המקום בתחילת המאה ה-20.

ההסבר התרבותי מפריך גם הסבר גנטי מסוג אחר. ישנם אנשים שסבורים שהשחורים היום בארה"ב הם תוצר של ברירה מלאכותית וצאצאי העבדים החזקים ביותר ששרדו את המסע האכזרי לאמריקה מאפריקה. אבל אם ההסבר הזה היה נכון, למה אמריקאים לא שולטים בענפי ספורט שמבוססים על חוזק גופני כמו הרמת משקולות, הטלת כדור ברזל, ידוי פטיש, והאיש החזק בעולם? האם בעשור האחרון נחלשו השחורים האמריקאים עד כדי כך שהם איבדו את השליטה באיגרוף במשקל כבד? ומהצד השני, למה השחורים בדרום אמריקה לא שולטים בשום ספורט? למה לברזיל אין כמעט ייצוג בבייסבול, נבא ו-NFL? כנראה שיש גורמים מעבר לגנטיקה שמשפיעים בצורה מפורשת יותר.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • תרצה  On 23/12/2011 at 9:47 am

    תודה על הפוסט המעניין.
    הגיוני, ברור ומשכנע.
    אם מישהו בא ממדינה ששם התרבות היא לשחק סקווש ועובר למדינה אחרת שם הספורט הלאומי שונה מסקווש, אזי אם הוא ספורטאי, כשיר מבחינה גופנית, הרי יוכל להתאים עצמו ולהשתלב בספורט האחר, הלא כן?
    כנ"ל בתחום השפה. אם אדם למד לדבר ספרדית לצורך העניין, הוא יגיע למדינה דוברת אנגלית, צרפתית או איטלקית ומיד ישתלב כי את כישורי הדיבור והשפה יש לו, הלא כן?

    • גיל  On 23/12/2011 at 10:12 am

      בהחלט אבל צריך לזכור שאם לא התחלת לשחק ספורט מסוים בגיל צעיר, ברוב המקרים לא תצליחי להגיע לרמות הגבוהות כבר. זה אגב דומה לשפות. כשלומדים שפה שנייה בגיל מבוגר יותר קשה ללמוד אותה. יש כמובן את יחידי הסגולה שמסוגלים לזה אבל הם נדירים.

    • אבי  On 23/12/2011 at 3:36 pm

      ההנחה שלך לאו דווקא נכונה. כך לדומה, מייקל ג'ורדן הגדול, שחקן הכדורסל הגדול בכל הזמנים ניסה את מזלו בביסבול ונכשל. שחקני פוטבול מוצלחים ניסו את מזלם באיגרוף ונכשלו.
      אני חושב שהדוגמה המוצלחת ביותר היא באומנויות לחימה. ישנם לוחמים שטובים בתחרויות באומנות הלחימה שלהם (ג'יוג'יטסו ברזילאי, היאבקות, קראטה וכו'), אך לא מוצלחים במיוחד בקרבות של אומנויות לחימה משולבות (mixed martial arts), לעומתם אני מכיר לוחמים שהיו בינוניים בתחרויות באומנות הלחימה שלהם, אך הם מצליחים בתחרויות של אומנויות לחימה משולבות (הדוגמה המוצלחת ביותר היא של אנטוניו רודריגו נוגיירה "מינוטאורו" לוחם ג'יגיטסו ברזילאי שהיה בינוני בתחרויות באומנות הלחימה שלו, אך מעולה בתחרויות של אומנויות לחימה משולבות יותר מלוחמי ג'יוג'יטסו ברזילאי רבים שהיו טובים ממנו בתחרויות של ג'יוג'יטסו ברזילאי).

  • גיל  On 23/12/2011 at 6:24 pm

    אבי, דווקא לגבי ג'ורדן, היה לא מזמן סרט בסדרה שך ESPN שמראה שהוא כנראה היה מצליח בתור שחקן בייסבול אילולא השביתה שהייתה שם. האם הוא היה שחקן גדול כמו כדורסל? כנראה שלא. בכל מקרה, הטענה הגנטית לא גורסת שספורטאי יכול להצליח בכל ספורט. מן הסתם יש לכל אחד יכולות מסוימות שהן אופטימליות לספורט מסוים אבל חלק מזה קשור גם לתרבות. למשל, לברון יכל להיות כנראה שחקן פוטבול מצוין. פוטבול ואיגרוף די שונים אז לא הייתי מצפה ששחקנים בספורט אחד יצליחו בשני. גם באמנויות לחימה ההבדלים בין האמנויות השונות די גדולים לא? קשה בכלל לעבור מספורט אחד לשני בגיל מאוחר.

  • אבי  On 23/12/2011 at 11:47 pm

    ג'ורדן שיחק בייסבול ולא היה מי יודע מה טוב. אני טוען שאין כזה דבר אדם שמוכשר בספורט. יש במקרה הטוב כישרון מסויים לדבר מסויים. אם ג'ורדן היה בוחר קריירה של שחקן בייסבול, אז אנו היינו אומרים שהוא לא ספורטאי מוכשר כל כך, למזלו הוא בחר קריירה של כדורסלן. דווקא הדוגמה של שחקני פוטבול ואגרוף היא מוצלחת להדגמת הטענה שלי. שחקני הפוטבול שעברו הסבה לאגרוף היו שחקני הגנה מצטיינים, כלומר כאלה שמצטיינים בכוח פיזי כדי לעצור את היריבים, אבל כשהם ניסו לעבור לתחום אחר בו בכוח הפיזי הוא חשוב, הם נכשלו, כי היה צריך פה שימוש שונה בכוח פיזי.
    המקרה של אומנויות לחימה מרתק. נוגיירה היה בינוני כלוחם ג'יוג'יטסו ברזילאי כשהתחרויות עסקו בהכנעות בלבד (בריחים, חניקות וכו'), אבל הצטיין בתור לוחם שמשתמש בג'יוג'יטסו ברזילאי בתחרויות של אומנויות לחימה משולבות שמאפשרות גם מכות אגרוף ובעיטות בנוסף על ההכנעות, למרות שרוב הארסנל שלו היה מורכב מהכנעות. לוחמי ג'יוג'יטסו אחרים הצטיינו יותר מנוגיירה בתחרויות בהן מותרות הכנעות, אבל הצליחו פחות ממנו בתחרויות שאפשרו גם מכות אגרוף ובעיטות. כך לדוגמה, נוגיירה ניצח את ריקו רודריגז בתחרות שמשלבת את הכל, אך הפסיד לו בתחרות של הכנעות בלבד. אז מי מהם יותר מוכשר כלוחם ג'יוג'יטסו? התשובה היא שכל אחד מהם מוכשר יותר באספקטים מסויימים. כך לדוגמה, שחקן כדורסל יכול להיות טוב בתפקיד מסויים במגרש, אבל בינוני בתפקיד אחר, לכן אין כזה דבר מוכשר בספורט או אפילו מוכשר בכדורסל, כדורגל וכו'.
    וזה לא רק ספורט. אין כזה דבר אומץ, חכמה וכו'. אחרי מלחמת העולם הראשונה, חיילים מעוטרים שקיבלו עיטורים על אומץ ליבם בשדה הקרב, ניסו להיות מתאגרפים, בזירה הם הוכיחו פחדנות כשממש ברחו מיריביהם. כלומר, הם היו אמיצים במלחמה, אבל פחדנים בכל הנוגע לפגיעה פיזית בעימות אחד על אחד. אני מכיר חיילים אמיצים שהראו אומץ בצבא, אבל פחדנים בתחומים אחרים בחיים (לדוגמה, במפגשים חברתיים עם אנשים זרים, בלהתחיל עם בנות וכו'). אחד מהם אמר לי שהיה קל לו יותר להסתער בשדה הקרב מלהצביע בכיתה באוניברסיטה או בתיכון לפני כן. האם הוא אמיץ או פחדן?

    • גיל  On 24/12/2011 at 8:19 am

      אבי, ג'ורדן לא היה הכי טוב אבל בתור מישהו שלא שיחק בייסבול מאז התיכון רף ההתקדמות שלו היה מרשים. הוא לא שיחק הרבה אבל אם היה ממשיך המומחים בדיעה שהוא היה שחקן לגיטימי.

      בכל מקרה, אני מסכים שאנשים כישרוניים יותר בתחום אחד אבל לא בתחום אחר, אבל זה לא אומר שהם לא היו מצליחים באותה מידה בענפי ספורט אחרים אם היו מכוונים אליהם. תחשוב שיש אלפי ענפי ספורט ועמדות מסוימות בכל ספורט. אתה חושב שאדם מסוים נולד להיות טייט אנד בפוטבול ולא יכל לשחק גם בעמדה אחרת אם היה מתמקד בה מגיל צעיר? תחשוב על כדורגל. רוב העולם משחק כדורגל. כמה שחקני כדורגל מצטיינים היו יכולים להצטיין גם בקריקט אם היו נחשפים לספורט הזה בתרבות שלהם? אני חושב די הרבה. אם תסתכל על הדוגמאות פה תראה שיש דומיננטיות בענפים מאוד מאוד ספציפיים של סיוף מסוג מסוים ולא אחר. זה הגיוני שמדינה שלמה מצטיינת בענף אחד ולא אחר?

      הדוגמא שלך על איגרוף מצוינת כי הרי איגרוף זה הרבה יותר מסתם להיות חזק. זה הרבה עניין של טכניקה. זה משהו שצריך לתרגל שנים. אני חושב שהרבה מאוד אנשים לא מודעים לכמות העצומה של השקעה סיזיפית שספורטאים מקדישים כדי להתמחות בתחום שלהם. לנו זה נראה טבעי כי אנחנו פשוט לא רואים את כל זה. מומחים מדברים על עשרת אלפי שעות של השקעה.

      • Psycho Jew  On 17/09/2013 at 10:37 am

        הסיבה פשוטה: להיות אמיץ מאחורי צבא (הרבה פעמים מול צבא קטן הרבה יותר) זה לא ביצים. איגרוף זה רק אתה מול מישהו (לפעמים מישהו גבוה ומהיר ממך). יש הרבה מנהיגי כנופיות כמו רוזנשטיין שלמדו לדבר יפה אחרי מכות אחד על אחד בכלא

  • אפריים  On 24/12/2011 at 5:57 am

    בהנחה שהסיכוי שתראה את התגובה גבוה יותר אם היא תיכתב פה-
    תודה.
    עמוק, מעניין ומעורר מחשבה.
    רק עכשיו התפניתי לקרוא בשקט את הפוסט ונהניתי מכל מילה.

  • Tomer  On 24/12/2011 at 2:27 pm

    תודה על כתבה מעניינת. אפשר לראות זווית הזתכלות נוספת מהעולם של מדעי הספורט כאן:
    כישרון, אימונים וביצועים – הסודות להצלחה
    http://sportforthoughts.blogspot.com/2011/08/blog-post_19.html

    תורשה וביצועים – מדוע יש מי ששווים יותר מאחרים – http://sportforthoughts.blogspot.com/2011/08/blog-post_25.html

    • גיל  On 24/12/2011 at 2:54 pm

      תומר, יש לך בלוג מעניין. אני אקרא אותו בעיון.

  • SilentMike  On 24/12/2011 at 7:22 pm

    ההסבר אולי עובד ביחסי כוחות בין קבוצות אתניות במשחקי כדור, או בכל מיני ספורטים איזוטריים שיש בהם עניין מוגבל. אבל איך מסבירים שכל האצנים שהצליחו לרוץ מאה מטרים בפחות מ-10 שניות (כולם בלי יוצא מן הכלל אם אני לא טועה) הם שחורים. זה מקצוע מאוד מרכזי באתלטיקה, שהיתה בו דומיננטיות לבנה בעבר, והלבנים פשוט טואטאו החוצה לטובת השחורים. וזה לא שהם לא מתאמצים. יש נבחרות אירופאיות שמשקיעות כי זה כבוד אפילו להיות בגמר של השליחים, אבל איכשהו הם פשוט לא מצליחים לטפס לטופ של המקצוע.

    בכדורסל רואים שקורה משהו אחר כי לבנים יכולים לשחק מצוין כל זמן שהם נולדו בקרואטיה ולא בנברסקה. אבל במקצועות הריצה אני לא חושב שזה עניין של העדפות.

    • גיל  On 24/12/2011 at 7:41 pm

      פה באמת מדובר כנראה ביותר גנטיקה מתרבות. זה אולי הענף היחיד שבו לגנטיקה תפקיד מכריע וגם פה, יש מרכיב תרבותי מרכזי. למה ג'מייקה ואצנים מהקאריביים מצטיינים בזה ואילו רצים מאפריקה לא? לפני שנה באמת היה הרץ הלבן הראשון שירד מ10 שניות. ריצת 100 מטר היא לא טקטית ולכן ההשפעה של הגנטיקה פה עצומה. ב1500 מטר, כאן לאימונים והכנה המנטלית יש תפקיד מרכזי.

  • ארן  On 25/12/2011 at 6:45 pm

    לגבי ג'ורדן,

    בספר שקראתי עליו, הובעה הטענה שאם הוא היה מתחיל לשחק בייסבול באותו גיל שהוא התחיל לשחק כדורסל הוא היה מגיע לטופ של בייסבול כי הכישורים הבסיסיים האתלטיים שלו היו מאד טובים.

    • גיל  On 25/12/2011 at 9:06 pm

      כן, זה מה שגם אני הבנתי אם כי קשה לדעת.

  • אפרת  On 27/12/2011 at 10:31 pm

    אהבתי מאוד !
    מאמר מצויין שמרים את הראש ומסתכל מסביב, מתייחס לדוגמאות נגדיות (ג'מייקנים ב-100 מטר) ועל תחומים שונים ומשיקים.

    אפשר להמשיך עם דוגמאות מכיוון אחר שמגיעות לאותה מסקנה, כמו הדומיננטיות החד-משמעית של ברית-המועצות-לשעבר (כולל ישראל…) בהתעמלות אומנותית, עם נבחרות ממגוון מוצאים אתניים אבל מוצא פוליטי משותף.

    שאלה אחת שבכל זאת תופסת על שחורים בחצי הכדור המערבי היא "און כלאיים" (באנגלית Heterosis), כי להרבה מהם יש מוצא מאוד מעורבב, אפריקאי ואירופי. לפי ויקיפדיה, ניסויים בנושא יהיו לא-אתיים.

    • גיל  On 27/12/2011 at 11:24 pm

      מזרח אירופה לדורותיה לקחו את הספורט לקיצוניות הגדולה ביותר מבחינה תרבותית. הצורה שבה גידלו ספורטאים היתה מאוד אכזרית. אגב, בנים לספורטאי על לרוב לא מצטיינים במיוחד בספורט, במיוחד בספורט של ההורים שלהם מה שתומך בהשערה שההשפעה העיקרית תרבותית.

      • אפרת  On 28/12/2011 at 1:19 pm

        בנים פחות-מוכשרים לספורטאי על יכולים להיות דוגמה של "נסיגה אל הממוצע" גם במקרה שהגנטיקה קובעת.

        הצטיינות בספורט היא מדד של זנב ההתפלגות, שלא אומרת מה קורה בממוצע. תאורטית יכול להיות שבממוצע "לבנים" מהירים אפילו יותר מ"שחורים", אבל ההתפלגות אצל ה"שחורים" יותר גדולה.
        בכל מקרה זה רק תאורטי, כי במציאות אנחנו רואים על הפודיום רץ קנייתי, רץ אתיופי ורץ מרוקאי – ודי ברור שהם *לא* שייכים לאותה קבוצה אתנית.

      • גיל  On 28/12/2011 at 11:08 pm

        זה בהחלט נכון. התופעה של רגרסיה לממוצע היא תופעה חשובה. ועדיין, העובדה שכמעט אף בן של לא הפך לספורטאי מצטיין אומרת כנראה שיש פה יותר מרק רגרסיה לממוצע. שימי לב אגב שאני לא אומר שגנטיקה כשלעצמה אינה משפיעה ברמה האינדבידואלית, אלא שהיא לא מסבירה הבדלים בין קבוצות. כמו שכתבתי, כשזה נוגע לגזע ההבדלים בין קבוצות קטנים מההבדלים בתוך הקבוצות.

      • אפרת  On 29/12/2011 at 9:23 pm

        המשפט האהוב עלי, ללא ספק: ההבדלים בין קבוצות קטנים מההבדלים בתוך הקבוצות.
        🙂

        לעיתים קרובות זה נכון אפילו לזוויג, שיש לו משמעות ביולוגית. בטח שזה נכון לקבוצות אמורפיות כמו גזע!
        חוקרי אבולוציה מציינים שהגיוון הגנטי בתוך אפריקה גדול יותר מהגיוון בכל שאר העולם, וזו אחת ההוכחות בזכות "היציאה מאפריקה". לאור זאת, די ברור שאין בעולם "גזע שחור".

      • גיל  On 30/12/2011 at 12:24 am

        זה הרבה פחות נכון לגבי המינים למרות שגם שם יש שונות גדולה. ההבדל המרכזי בין גזע למין הוא שגזע זה מושג אמורפי שאי אפשר להגדיר בצורה מדויקת (לא ביולוגית ולא חברתית) בעוד שכן יש הגדרה מדויקת למי זה גבר ומיהי אישה.

        זה נכון מה שאמרת לגבי המוצא מאפריקה. צריך לזכור שהיום בגלל הגלובליזציה העירבוב בין גזעים הוא עצום ולכן לגזע שחור אין הרבה משמעות ביולוגית.

  • SilentMike  On 29/12/2011 at 5:47 am

    זה לא נכון שאף בן של ספורטאי לא הפך לספורטאי. דינו מנגין והבן אנדראה מנגין שניהם היו כדורסלנים בנבחרת איטליה. יש שני אחים שמשחקים היום כזרים בליגה הישראלית, והתופעה של אחים שחקני כדורסל מקצוענים היא נפוצה למדי. לא פעם ולא פעמיים רואים ספורטאי באולימפיאדה והקריין מזכיר שאביו או אמו התחרו בענף אחר באולימפיאדה של לפני כך וכך שנים.

    הנתונים האלה כשלעצמם לא מוכיחים יותר מדי כמובן כי זו יכולה להיות תוצאה של סביבה בדיוק כמו של גנים. למעשה פנומן בספורט הוא תוצאה של שילוב גורמים מושלם, כמו במקרה של האחיות וויליאמס למשל: גנים טובים ואבא דוחף.

    • גיל  On 29/12/2011 at 6:04 am

      לא אמרתי שלא הפכו לספורטאים אלא שלא היו ספורטאים מצטיינים כמו ההורים שלהם. יש אינספור דוגמאות להורים וילדים ספורטאים אבל כמעט תמיד אחד מהם הרבה יותר טוב.

      • SilentMike  On 29/12/2011 at 6:43 am

        טוב זה בגלל שספורטאים ממש מהשורה הראשונה הם מאוד מאוד נדירים. ושוב זו יכולה להיות נסיגה אל הממוצע ויכולה להיות מוסברת גם ע"י גנים וגם ע"י סביבה.

      • גיל  On 29/12/2011 at 2:04 pm

        אכן יש רגרסיה לממוצע אבל ההבדלים לרוב עצומים כך שיש משהו יותר מזה. כלומר, בנים של לא מגיעים אפילו לממוצע.

%d בלוגרים אהבו את זה: