מה זוכרים יותר, תוגת ההפסד או שיכרון הניצחון? על הזיכרון הסלקטיבי של אוהדי ספורט

הערה מאוחרת: בצירוף מקרים מדהים, בעוד אני כותב את הפוסט על נפלאות ברזיל 82 נודע שסוקרטס נפטר היום בגיל 57. אין לי יותר מדי מילים שיכולים לתאר את החוויה המזככת שהשחקן הזה העניק לי ולאחרים בעולם, במקום זה, הנה קליפ של ביצועים שלו ושל הנבחרת באותן שנים.

ועכשיו לפוסט המקורי.

אחת מחוויות הילדות המשמעותיות והמעצבות ביותר שלי הייתה טראומה שלא נס ליחה עד היום ושותפים לה רבים מאוהדי הכדורגל. בשנת 1982 התמודדה ברזיל מול איטליה על העלייה לחצי הגמר במונדיאל בספרד. תיקו היה מספיק לעלייה (זה היה בסיבוב השני בבית משולש שכלל גם את ארגנטינה). למרות שניצחה את כל המשחקים עד לאותו שלב, למרות כוכבי כדורגל רבים כמו זיקו, סוקרטס, אדר, ג’וניור וסרג’יניו, ולמרות שברזיל הייתה אולי הנבחרת המלהיבה וההתקפית ביותר אי פעם, המשחק הסתיים במפח נפש גדול ובהפסד 3:2 ששם קץ לחלום אליפות העולם של ברזיל, והשאירו אותי ומיליוני חובבי כדורגל אחרים ברחבי העולם מאוכזבים ושבורי לב ועם טראומה קשה שנמשכת עד היום.ספורט הוא אולי החוויה האנושית האולטמטיבית, עידון של מלחמה בין שבטים, משהו שמנקז לתוכו את הרגשות העזים ביותר, לפעמים חיוביים בעקבות הצלחה של הקבוצה שאתה אוהד, ולפעמים שליליים כמו במקרה דנן. מי שהינו חובב ספורט יבין על מה אני מדבר ומי שלא אז לא. בכל מקרה, שאלה מעניינת שעולה בהקשר הזה קשורה לאמינות הזיכרונות הללו. האם אנחנו באמת זוכרים הפסד או ניצחון שהשפיעו עלינו בצורה מדויקת? בבלוג כתבתי לא מעט על כל הנושא של זיכרונות שווא בעיקר בהקשר של האם הם מודחקים או לא. בלי קשר להדחקה, יש הרבה זיכרונות שנראים לנו אמיתיים מאוד וליוו אותנו תמיד שמסתבר שהם לא הכי מדויקים בעולם. למשל, מאורעות טראומתיים כמו רצח רבין או התקפות הטרור על ארה”ב זכורים היטב לכולם. אבל כשמעמתים אנשים עם מה שכתבו שעות ספורות או ימים ספורים לאחר הארוע עם הזיכרונות שיש להם מאותו אירוע שנים רבות אחר כך מתגלות הרבה סתירות ואי דיוקים. אנשים חושבים שהם זכרו מה הם עשו וחשבו לאחר הארוע אבל בפועל הם לא. הדיסוננס הזה כל כך חזק ווהזיכרון כל כך מתעתע שאנשים בטוחים שמה שהם תיעדו בכתב כמחשבות ומעשים שלהם בסמוך להתרחשות הארועים הטראומתיים פשוט לא יכול להיות נכון ומדובר בטעות. עד כדי כך הזיכרונות נראים ממשיים. האם בכל מקרה הזיכרונות הללו שגויים? האם רגשות שונים גורמים לאנשים לזכור דברים בצורה מדויקת יותר או פחות? דרך אחת לבחון את הדברים היא על ידי השוואה בין מאורעות טראומתיים לבין מאורעות משמחים ומה יותר טבעי מלבחון את הנושא דרך הספורט שמזמן לנו את הרגשות הכי חזקים? ספורט הוא דרך מצוינת לבחון זיכרונות מכיוון שאירועי ספורט מתועדים היטב וקל לבדוק האם הזיכרון תואם את העובדות המדויקות שהתרחשו בזמן משחק מסוים.

מחקרים שנעשו בעבר על אירועי ספורט מצאו באופן כללי שאוהדים זוכרים טוב יותר משחקים טראומתיים שבהם הקבוצה שלהם הפסידה משחק חשוב. לעומת זאת, ניצחונות גדולים זכורים פחות טוב ואוהדים עשו יותר טעויות באיחזור אירועים מהמשחק. לכאורה זה נראה פרדוקסלי אבל מבט מדוקדק יותר יכול להסביר את האפקטים ההפוכים. הפסד טראומתי הוא מאורע שלילי ומאורעות שליליים באופן כללי מסמנים שיש בעייה שצריך לפתור. נכון שמדובר כאן בארוע ספורט שאין לאוהד השפעה עליו, אבל אבולוציונית החשיבה שלנו התפתחה כך שבעיות מסמלות צרות פוטנציאליות שרצוי להתמודד איתן, ולכן צריך להיות עירניים לכל פרט שנוגע אליהן. לעומת זאת מאורעות חיוביים מסמלים שהכל בסדר ולא צריך לעשות שום דבר מיוחד ולכן מעוררים פחות תהליכים קוגנטיביים שיעזרו לשימור אותם אירועים בזיכרון.

הבעייה אם המחקרים שנעשו בעבר שהם התרכזו במאורע בודד (ספורטיבי או אחר) ולכן לא היוו בסיס טוב להשוואות. מה יקרה אם נבקש מאוהדים להזכר באירוע משמח, קרי ניצחון גדול של הקבוצה שלהם, וגם באירוע טראומתי של הפסד קריטי? זה בדיוק מה שמחקר חדש בחן והוא עשה את זה דרך השוואה של שני משחקי בייסבול היסטוריים בין הניו יורק יאנקיס לבוסטון רד סוקס.

לקוראי הבלוג שאינם עוקבים אחרי ספורט אמריקאי בכלל או בייסבול בפרט אציין שמדובר בשתיים מקבוצות הפאר של הבייסבול שהיריבות ביניהן נחשבת לאחת היריבויות הגדולות ביותר בספורט. בשנים 2003 ו-2004 התמודדו שתי הקבוצות בסדרת פלייאוף של הטוב משבעה משחקים על הזכות לעלות לוורלד סירייס, סדרת הגמר של הבייסבול. ב-2003 ניצחו היאנקיס במשחק השביעי והמכריע בזכות הומראן באינינג ה-11 (למי שאין מושג על מה אני מדבר, תחשבו על גול זהב בדקה ה-120 של חצי גמר המונדיאל). ב-2004 ניצחו הרד סוקס, גם כן במשחק השביעי, אחרי שחזרו מפיגור 3:0 בסדרה, הישג חסר תקדים.

בקרב אוהדי שתי הקבוצות הסדרות הללו אמורות להיות זכורות היטב, כאשר פעם אחת היה מדובר במאורע משמח ובפעם השנייה במאורע טראומתי. חובבי ספורט שאינם אוהדים של אף אחת מהקבוצות נהנו מחווית ספורט עילאית והזכרונות שלהם לא צריכים להיות מושפעים מהניצחון או ההפסד באף אחד מהמקרים (אם כי ניתן להתווכח האם גם כשלא אוהדים קבוצה מסוימת אפשר להיות אוהדים נייטרליים לגמרי).

1563 חובבי בייסבול השתתפו במחקר הזה, כולם טענו שראו את המשחקים המדוברים. במחקר הייתה הטייה ברורה לטובת אוהדי בוסטון עם 1216 אוהדים, אבל היו גם מספיק אוהדי יאנקיס (218) וגם 129 אוהדים נייטרליים. האוהדים התבקשו לענות על סדרת שאלות לגבי המשחקים המכריעים בכל אחת מהסדרות. איפה נערך המשחק? מי היו הפיצ’רים המנצחים והמפסידים? האם המשחק הלך לאקסטרה אינינגים (הארכה)? ומה הייתה התוצאה הסופית של המשחק? שלושת חובבי הבייסבול שקוראים את הבלוג יכולים לבחון את עצמם (התשובות לשאלות בסוף).

באופן כללי, האוהדים הנייטרליים היו הרבה פחות מדויקים בתשובות שלהם מאוהדי אחת הקבוצות. אבל התוצאות המעניינות הגיעו כשמשווים את תשובות האוהדים של כל אחת מהקבוצות. בניגוד לממצאים קודמים אוהדים זכרו בצורה מדויקת יותר דווקא את המשחק שבהם הקבוצה שלהם ניצחה ולא את המשחק המכריע שהיא הפסידה כפי שאפשר לראות בגרף הבא:

 

אוהדי הקבוצה המנצחת זכרו את המשחק טוב יותר בכל אחת מהשנים. כמו כן, בהשוואה בין האוהדים של אותה קבוצה, אוהדי היאנקיס זכרו טוב יותר את המשחק שבו הקבוצה שלהם ניצחה ב-2003, ואוהדי הרד סוקס זכרו טוב יותר את הניצחון ב-2004 עם כי הפערים אצל אוהדי בוסטון קטנים יותר. האוהדים גם דיווחו באופן כללי שהחיות או הבהירות (vividness) של המשחק שקבוצתם ניצחה הייתה גבוהה יותר.

החוקרים לא הסתפקו בזה וגם שאלו את הנבדקים עד כמה הם חזרו לצפות במשחק או בתקצירים שלו בשנים שחלפו מאז שהתקיים. כאן כנראה טעון ההבדל ממחקרים קודמים. אוהדים חזרו לצפות במשחק שקבוצתם ירדה בו מנצחת הרבה יותר פעמים מהמשחק שבו הפסידה. זה הגורם המרכזי שמסביר למה הם זוכרים אותו בצורה מדויקת יותר. יתכן שבגלל שהמשחקים הללו משודרים שוב ושוב בטלביזיה הזיכרון טוב יותר. אירועי ספורט מהעבר הרחוק לא משודרים בתדירות גבוהה, ואם משווים לאירועים אחרים היסטוריים, באירועים הללו הזיכרון שלנו מתעצב בין השאר מהשינויים שעוברים עלינו בצורה שבה תפסנו את האירוע במיוחד כשמתגלה מידע חדש. החוויות והתחושות שלנו לכן לא זהים לגמרי, ויכולים להשתנות עם הזמן. למשל, המשפט של או ג’יי סימפסון (שחקן פוטבול לשעבר שהואשם ברצח וזוכה במשפט מתוקשר) הוא דוגמא לארוע חשוב כזה. עם השנים, רוב האנשים שלא חשבו שהוא אשם שינו את דעתם, בעיקר אחרי שנחשפו עדויות חדשות במשפט האזרחי שבו הורשע. המידע החדש הזה גורם לנו להעריך מחדש את האירועים המקוריים ולכן הזיכרון משתנה. עם אירועי ספורט זה לא יכול לקרות כי המשחק הוא אותו המשחק והתוצאה לא משתנה לא משנה כמה פעמים נצפה בה (למרות שמספר לא מבוטל של אוהדי ספורט סבור אחרת).

הבחירה הסלקטיבית של האוהדים לסנן כל דבר שקשור למשחק ההפסד, לעומת צפייה חוזרת ונשנית במשחק הניצחון, ביחד עם מחשבות על המשחק הזה, היוו לפיכך גורם מתווך משמעותי שמסביר למה זוכרים טוב יותר מאורע ספורטיבי שמח ואיך טראומה ספורטיבית מתעמעמת ונמוגה עם הזמן. הממצאים הללו עקביים עם מחקרים על זיכרונות אוטוביוגרפיים שבהם אנשים זוכרים בעיקר מאורעות שמחים בחייהם כי הם חיים אותם מחדש שוב ושוב.

התשובות לשאלות לגבי שני משחקי הבייסבול:

2003: מיקום: יאנקי סטדיום. פיצ’ר מנצח: מריאנו ריברה, פי’צר מפסיד: טים וייקפילד. המשחק הסתיים באינינג ה-11 בתוצאה 6-5 לטובת היאנקיס.

2004: מיקום: יאנקי סטדיום. פיצ’ר מנצח: דריק לואו, פי’צר מפסיד: קוין בראון. המשחק הסתיים ללא אקסטרה אינינגים בתוצאה 10-3 לטובת הרד סוקס.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • SilentMike  On 04/12/2011 at 8:41 am

    אממממ… אני לא רואה את הגרף בעמוד. זה רק אצלי?

  • גיל  On 04/12/2011 at 9:50 am

    צודק, עכשיו אני מקווה שרואים.

  • גיל  On 05/12/2011 at 9:49 am

    ענתאל, ההודעות שלך נמחקו. אם אתה מעוניין להעיר הערות מזלזלות סרות טעם בלי שום תוכן ממשי אתה מוזמן לעשות את זה במקום אחר.

  • אריאל גרייזס  On 05/12/2011 at 1:47 pm

    זכרתי הכל למעט התוצאה של המשחק שבו הרד סוקס הפסידו – מה שמוכיח את הטענה שלך..
    בכלל, כל משחק ההפסד של הרד סוקס ב-2003 הוא ערפל אחד גדול עד האינינג השמיני ופדרו שנשאר על המאונד. את זה של 2004 אני זוכר מצוין, אבל זה אכן יכול להיות כי יצא לי לראות אותו שוב בעוד את זה של 2003 אני מדחיק עמוק עמוק

    • גיל  On 05/12/2011 at 2:10 pm

      כן, חשבתי שבאמת זה מה שתזכור. האמת היא שגם אני לא זוכר הרבה מהמשחק ב2004. אני זוכר שהרד סוקס עלו ליתרון מהיר והשאר כבר מעורפל. את ארון בון לא נשכח!

  • טלי  On 27/01/2012 at 6:12 am

    הממצא היסודי על זכרון משמעותי יותר להפסד ברור לחלוטין. בכל המודלים ההתנהגותיים לקבלת החלטות (למשל prospect Theory של כהנמן וטברסקי) נראה תמיד שכאשר נבחן את אותו מאורע אובייקטיבי (לדוגמא משחק כדורגל) החוויה הסובייקטיבית שלו כאירוע חיובי (ניצחון) תהיה קטנה באופן משמעותי מהסבל שיגרם לנו באופן סובייקטיבי כשנחווה את האירוע מצידו השלילי (הפסד).
    לאחר מכן, ברור שלמנצחים אינטרס ברור יותר לצפות שוב ולהנות מהנצחון, בעוד המפסידים ישתדלו להמנע מחוויה שלילית חוזרת. לכן, לאחר זמן ועם הוספת המשתנה המתערב של צפייה חוזרת, האפקט יתהפך.

    • גיל  On 27/01/2012 at 9:47 am

      אני מסכים איתך עקרונית, אבל מה שזה אומר כנראה שמדובר בשני סוגים שונים של זיכרון. במקרה הראשון הטראומתי הזיכרון הוא אמיתי בעוד שבמקרה השני נוספים עליו נדבכים של זיכרונות מדומים, פרשנויות, מה שאנשים אחרים אמרו על המשחק וכו'.

  • טלי  On 07/02/2012 at 1:55 pm

    יש כאן שתי שאלות נפרדות: האחת היא שאלה של שיפוט באירוע בדיד (one trial) וזה מה שרואים בטווח הקצר אחרי האירוע- שיפוט בעצמה שונה ע"י המפסידים והמנצחים בהתאם לקמירויות השונות של פונקציית הערך בטווח החיובי לעומת השלילי.
    השאלה השנייה מתייחסת לחוויה המושהית, וכאן אנחנו כבר רואים פער עוצמות כתוצאה מההבדל בעצמת למידה באירוע בודד (מפסידים) לעומת המנצחים שחזרו לאירוע שוב ושוב (בצפייה חוזרת או בשיחה עליו) ופשוט חווים תהליך למידה עם הרבה חזרות, מה שמחזק את עוצמתה. לא בטוחה שהייתי מתיחסת לזה כזיכרון מדומה, כיוון שהוא מבוסס על אירועים אותנטים בעברו של הפרט, אבל כאן כבר עברנו לשיפוט הערכי השונה שלנו… 🙂

    • גיל  On 07/02/2012 at 3:19 pm

      יפה מאוד, את עוסקת במקרה במחקרים על זיכרון?

Trackbacks

%d בלוגרים אהבו את זה: