ספוילר: לדעת את סוף הסיפור לא פוגם בהנאת הקריאה

כשהייתי ילד היה לי מנהג משונה. כמעט כל ספר שקראתי הייתי מתחיל בקריאת הדף האחרון שלו, ורק אחרי שקראתי את הסוף התפניתי לקרוא את כל הספר מתחילתו עד סופו. לאנשים רבים המנהג הזה נראה משונה. “אתה הורס לעצמך את ההנאה מהקריאה” נזפו בי. נער הייתי וגם זקנתי, וכיום אני כבר לא ממהר לקרוא את הדף האחרון, אבל מחקר חדש מראה שהצדק היה כנראה איתי. מסתבר שקריאת ספוילרים לא ממש הורסת את הנאה הקריאה של הספר, אלא אפילו להפך, מגבירה אותה.מדוע שספוילרים יהרסו מלכתחילה את ההנאה מקריאה (או צפייה בסרט)? חווית הקריאה מבוססת במידה רבה על מתח שמעלה את סף הגירוי והריגוש, אבל לא כל ספר בהכרח מותח במובן זה שמה שחשוב זה הסוף. הרבה ספרים מהנים בגלל עצם הקריאה והחוויה. אנשים גם קוראים אותם ספרים שקראו בעבר שוב ושוב והנאתם לא בהכרח נפגמת. כלומר, מתח לקראת הסוף הוא לא בהכרח מרכיב הכרחי בהנאה. יתכן שדווקא הידע המוקדם גורם לקורא להיות רגוע יותר, ולהתרכז יותר בהנאה האסתטית מהכתוב במקום מהציפייה של מה עומד להתרחש.

במחקר הנוכחי השתתפו 176 גברים ו-643 נשים, כולם סטודנטים. הם קראו סיפורים קצרים משלושה סוגים: סיפורים אירוניים עם טוויסט בעלילה, סיפורי מתח ומיסתורין, וסיפורים ספרותיים יותר (הסיפורים היו של סופרים ידועים כמו אגתה כריסטי, צ’כוב וריימונד קארבר). בכל אחד מהסיפורים הללו הושתלה באמצע פסקה שמכילה את סוף הסיפור בצורה כזו שנראה שזה נעשה בצורה לא מכוונת ורשלנית. במקרים מסוימים הפסקה הזו הופיעה ממש בהתחלה. כל נבדק קרא ארבעה סיפורים שחלקם הכילו את הספוילרים ואחרים היו ללא ספוילרים. כל גירסה של הסיפור נקראה לפחות על ידי 30 נבדקים שדירגו עד כמה הם נהנו מהסיפור.

תוצאות המחקר גילו שבכל סוג של סיפור הייתה העדפה מצד הנבדקים לסיפורים עם הספוילרים. למה זה קורה? לא לגמרי ברור, אבל השערה אחת היא שידיעת הסוף של הסיפור או הפיתרון לתעלומת פשע, מאפשרת לקוראים לעקוב בצורה מסודרת יותר אחרי העלילה וליישב כל מיני סתירות לכאורה שעולות במהלך הקריאה. כלומר, קריאה כזו מארגנת את ההתפתחויות בעלילה ונותנת לקורא להבין מראש את ההשלכות של אירועים שונים בעלילה. יתכן אפילו שההנאה גוברת מעליית המתח בגלל שאנחנו יודעים את העתיד של הגיבור והעתיד הזה בלתי נמנע. למשל, המתח של ידיעת מותו של אדיפוס תעמוד לאורך כל הקריאה של אדיפוס המלך כי אנחנו לא יכולים למנוע את הטרגדיה הממשמשת ובאה. בנוסף, יתכן שחשיפת ספוילרים לא פוגעת בהנאה בגלל שבכל זאת, הרבה דברים אחרים מתרחשים בסיפור וגם אם הסוף ידוע עדיין יש הרבה דברים שקשורים אליו שלא ידועים ויתגלו במהלך הקריאה. כלומר, בכל מקרה אין חשיפה מלאה של כל העלילה.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • דוד שליט  On 07/10/2011 at 2:19 am

    תודה על הדברים, גיל. כבר מזמן אני רוצה לכתוב פוסט בשבחי הספוילר, שהפך בעידן האינטרנט לסוג של סתימת פיות שלא מאפשרת לקיים דיון חופשי ביצירות, כי "לא כולם ראו עוד". מנגנון אינפנטילי לטעמי. ידוע שביוון העתיקה אנשים הלכו לראות את הצגת הטרגדיות בידיעה גמורה ובהיכרות מלאה של כל העלילה. תחושת הזוועה והידיעה של העומד לקרות מיסמרה אותם למקומם. הספוילר היום הוא יותר במסגרת "נימוסים והליכות". אני רוצה לראות סרט, ופתאום בא השמוק הזה וצורח לי באוזן את סוף הסרט.

  • בועז  On 07/10/2011 at 4:12 am

    מעניין מאוד. אבל בכל זאת, מה מקור הרתיעה העמוקה, האותנטית לגמרי ככל שאני יכול לקבוע, שיש לאנשים מידיעת הסוף לפני הצפייה בסרט למשל? זה לא משהו ש"חינכו" אותם אליו. כלומר באיזה אופן אישי כל אחד מרגיש שהחוויה שלו תיפגם באופן עמוק אם הוא יידע את הסוף של ספר מתח למשל. ומתקיימת סלידה עמוקה מאנשים ש"מספיילרים". הייתי אפילו אומר, שעצם הטעם והסיבה לקרוא תיעלם במקרה שיודעים את הסוף, או כך לפחות חשים. אני בטוח שמחקר שיבדוק למשל משהו כזה: תן לאנשים שני ספרי מתח, וגלה להם את הסוף של אחד מהם – בוודאות כולם יעדיפו לקרוא את השני אם תינתן להם האפשרות לקרוא רק אחד מהם. לא עשיתי מחקר כזה אבל אני מוכן להמר על כל סכום שזה מה שיעדיפו. מה שלא עולה בקנה אחד עם תוצאות המחקר שהבאת על החוויה האמיתית שלהם כביכול, בדיעבד, מקריאה כאשר הם יודעים את הסוף.

    ייתכן שאיזה פרמטר שלא נבדק כלל במחקר, הוא בעצם הדבר הכי מהותי בחוויה הרגשית של קריאת סיפור מתח (למשל) או צפייה בסרט. זה לא ה"הנאה", אלא אולי איזו חרדה (כלומר משהו שלילי בכלל!) – דווקא בגלל אי-ידיעת הסוף – שמגבירה את העוצמה הרגשית בחוויה. כמו שכל אדם נורמלי יעדיף נסיעה בכביש בטוח עם נוף יפה, מאשר כביש מסוכן מאוד עם אותו נוף יפה בדיוק (חוץ מסוג מסויים של אופנועני אקסטרים אולי). אבל בפועל גם אם הוא יהנה יותר מן הנוף הבחינה האסתטית נטו במקרה של הכביש הבטוח, בטוח שהנסיעה בכביש המסוכן (אם יוצאים בחיים כמובן…) מנפקת חוויה כללית הרבה יותר מרגשת, שנחרטת בזיכרון. הדוגמה קצת בעייתית כי היא דומה רק בצדדים מסויימים, וכמובן כי מדובר בסכנה ממשית, אבל בכל זאת היא מדגימה משהו לדעתי.

  • Tomata  On 07/10/2011 at 5:30 am

    נראה לי שמדובר בשתי חוויות מסוג שונה.
    הדוגמה הקלאסית: לצפות בחוש הששי בפעם הראשונה (כשרגע השיא הוא לגלות את הטוויסט בסוף) ולצפות בחוש הששי פבםע השנייה (כשה"שיא" במקרה הזה הוא לעקוב אחרי כל הרמזים לטוויסט שלא הצלחנו לקלוט בפעם הראשונה). זו חוויה שווה וזו חוויה שווה,
    זה לא שיש העדפה מוחלטת לחוויה הראשונה (זאת אומרת, אולי יש, אבל זו לא הנקודה שלי), אלא שהראשונה היא חד פעמית וגם קל מאוד לאבד אותה, במחי ספוילר.

  • עדו  On 07/10/2011 at 8:04 am

    זה מאד פשוט – אם הסיפור גרוע אז הספוילר מגלה לך את זה כבר בהתחלה . אם הסיפור טוב אתה תהנה ממנו כך או אחרת.

  • גיל  On 07/10/2011 at 8:25 am

    דוד, אני מסכים שספוילרים הם אוברייטד. אנשים הולכים גם להצגות כשהעלילה ידועה מראש. מבקרי אמנות באמת חיים על קו דק של מה לגלות ומה לא ובאיזה שלב מותר להתייחס לסרט כאילו הכל כבר ידוע לגביהם (קוין ספייסי הוא קייזר סוזה, עוד שזה עוד מוקדם?).

    טומטה, אני מסכים איתך עקרונית אלא שרוב הסרטים הם לא בסגנון החוש השישי בסופו של דבר. בנוסף, כמו שהמחקר הזה מראה, גם אם מדלגים אולי על חווית הצפייה הראשונית והלא נודעת ההפסד לא משמעותי בכלל.

    בועז, שאלה טובה שאלת. זה מראה שאולי אין קשר בין מה שאנשים חושבים שיהנו ממנו לבין מה שיהנו ממנו בפועל. מעניין אם הנטייה הזו חוצה תרבותיות או שיש מקומות שבאמת מותר לדבר על סוף סרט או ספר בחופשיות. ישנם מחקרים שמראים שאכן יש קשר בין התעוררות גופנית להנאה שנובעת מהשחרור שלו לבסוף. הנקודה היא שכנראה יש עוררות כזו בכל מקרה, אם כי המקור שלה שונה.

  • מעין  On 07/10/2011 at 9:35 am

    הייתי כזאת בילדותי ועד היום אני חובבת ספויילרים למינהם, כולל במאמרים מדעיים – רצה לקרוא את השורה התחתונה. טוב לדעת שאני לא היחידה ושאני לא משוגעת.

  • גיל  On 07/10/2011 at 9:59 am

    טוב, מאמרים מדעיים זה לא נחשב, כולם עושים את זה 🙂 הרי רוב המאמרים טכניים ומה שמעניין בהם זו השורה התחתונה.

    • מעין  On 08/10/2011 at 12:27 am

      ברור 😀

    • מעין  On 08/10/2011 at 12:28 am

      למרות שבמחשבה שניה, בתחום שלי לפעמים אני רוצה לקרוא את הממצאים ולגבש מסקנה משל עצמי ולא לקבל כמובן מאליו את המסקנה של המחברים… דווקא אז אני מוותרת על "הסוף" ולא קוראת את הדיון, שזה חבל בהתחשב בזה שלרב זה החלק שהכי קשה לכתוב ומשקיעים בו הכי הרבה מאמץ.

      • גיל  On 08/10/2011 at 12:43 am

        ברור, אבל עצם העובדה שאת קוראת מאמר מסוים, ולא משנה אם בעיון או לא, משמעה שאת כבר די יודעת במה הוא עוסק, אחרת לא היית קוראת אותו מלכתחילה. הרי הכל מסוכם בתקציר. אין ספק שצריך לקרוא מאמרים בצורה ביקורתית, על זה אין ויכוח.

  • אריאל גרייזס  On 09/10/2011 at 2:59 am

    הממ, בתור חובב ספורט – כמה תהיה ההנאה שלך גדולה ממשחק שבו אתה יודע את התוצאה בסוף? אני חושב שמרביתם המוחלטת של חובבי הספורט יגידו לך שלא תהיה להם הנאה מזה בכלל. אני אישית לא מסוגל בכלל לראות משחק שאני יודע את התוצאה שלו, זה חסר ערך מבחינתי.
    אבל אולי חווית קריאת ספר שונה מחווית הספורט

    • גיל  On 09/10/2011 at 9:42 am

      האמת, בדיוק חשבתי על זה. ספורט כנראה הוא חריג לכל זה.

  • הלה, סידני, אוסטרליה  On 09/10/2011 at 4:49 am

    פעם ראשונה שאתה כותב מאמר שיש לו משמעות אופרטיביות עבורי
    קראתי מהר לבתי הבכורה (8 וחצי) ודיברנו על המאמר, המסקנה: אם מישהו שואל אותך באמצע ספר/סרט "אז כך וכך קורה אחר כך?" אין מניעה להגיד לו: "וואללה, צודק."

    • גיל  On 09/10/2011 at 9:43 am

      יפה מאוד, שמח לשמוע 🙂 האמת היא שגם אני נוטה לנסות לנחש תמיד מה יקרה בהמשך העלילה. מעניין אם יש קשר בין היכולת לחזות את העלילה להנאה מהסרט או הספר.

  • אפרת  On 11/10/2011 at 11:10 am

    אני דווקא לא אוהדת הספוילרים אלא במקרה של ספר זוחל מאוד…שאז אני רצה לסוף לראות אם שווה להמשיך/להתייסר.אני חושבת שבניסוי לא היתה לנבדקים בברירה והסופוילר היה, בין אם רצו או לא. או לחילופין לא היה. השאלה היא האם כשיש בחירה- עד כמה נפגמת ההנאה . אם היתה דרך לבדוק אפריורית העדפות זה יכול היה להיות מעניין

    • גיל  On 11/10/2011 at 11:18 am

      הניסוי דווקא נתן לנבדקים סיפורים שונים, חלקם עם ספוילר וחלקם בלי. כמובן שאלו לא היו אותם סיפורים אבל הייתה הקצאה אקראית של הסיפורים כך שהממצא נראה תקף. יכול מאוד להיות שההנאה בשני המקרים שונה וצריך לזכור שתמיד יש גם הבדלים בין אנשים כך שמאוד יכול להיות שאת נהנית פחות מספוילרים. התוצאות כמובן הן ממוצעות.

  • אביטל  On 14/10/2011 at 2:21 am

    כשאני קוראת אני כמעט תמיד באיזשהו שלב באמצע, אחרי שכבר נקשרתי לדמויות, מציצה בסוף הספר.
    ככה אני יכולה להמשיך לקרוא ברוגע, בלי לדאוג ממה שעלול לקרות בהמשך הסיפור.
    וזה נכון גם לסרטים.
    אחרי הכל אני יכולה להינות יותר מהקריאה/צפיה כשאני לא מוטרדת.
    כל זה למרות שאני יודעת שזה רק ספר, ושגורל הגיבורים נקבע בין אם אני יודעת מה הוא ובין אם לא.

    • גיל  On 14/10/2011 at 2:25 am

      אביטל, כמוני כמוך. המתח של לא לדעת את הסוף של הספר הוא בלתי נסבל ופשוט מטריד. אחרי שיודעים מה קורה הרבה יותר רגועים.

  • רשקולניקוב  On 14/10/2011 at 2:53 am

    כדאי לשים לב שהספוילר לא ניתן לנבדקים כספוילר, אלא כחלק אינטגרלי מהסיפור. יכול להיות שכאשר ספוילר נתפס כמשהו חיצוני לספר החווייה היא שלילית, כי גורם שלישי מפריע לך לחוות את הספר באופן בלתי אמצעי, וכאשר הספוילר משולב בתוך הספר הוא נתפס כאמצעי ספרותי לגיטימי.

  • גיל  On 14/10/2011 at 9:41 am

    זה נכון, יכול להיות שצריך לכלול קבוצת ביקורת נוספת אבל עדיין הם אהבו את הסיפורים הללו יותר.

  • גיל  On 14/10/2011 at 10:07 am

    אגב, אם זה נכון מה שאת אומרת, זה רק מחזק למעשה את הדיעה שספוילר לא ממש מפריע אלא זה שאנשים מתערבים לך בחווית הקריאה.

%d בלוגרים אהבו את זה: