למה אנשים מעוניינים בחפצים שהיו שייכים לאנשים מפורסמים?

באחת האפיזודות של הסדרה סיינפלד, קונה ג’ורג’ מכונית שהוא חושב ששייכת לשחקן ג’ון ווייט (שחקן מפורסם שידוע היום יותר כאבא של אנג’לינה ג’ולי). המחשבה של לנהוג במכונית שהייתה שייכת למישהו מפורסם גורמת לג’ורג’ לשלם מחיר מוגזם עבור המכונית שבסוף מתבררת כשייכת לג’ון ווייט אחר.

אנשים רבים מעוניינים להיות בעלים של חפצים שהיו שייכים לשחקנים או פוליטיקאים מפורסמים, או אפילו רק לגעת בהם אם אפשר. הדבר היה מובן אם היה מדובר במשהו בעל ערך היסטורי. למשל, לפני כמה שנים נמכר השולחן שבו הנשיא קנדי חתם על ההסכם להפסקת הניסויים הגרעיניים ב-1.43 מיליון דולר. אבל למה מקלות הגולף שקנדי שיחק בהן נמכרו ביותר מ-750 אלף דולר? או סרט מדידה שהוא השתמש בו שנמכר בקרוב ל-50 אלף דולר? אנשים לא קונים את החפצים הללו בגלל השימושים המעשיים שלהם. אם הקונה של סרט המדידה יגלה שלא הנשיא קנדי היה בעליו הוא יכעס מאוד לא בגלל שהסרט לא מודד מספיק טוב אלא בגלל שהוא איבד מהקסם שלו כי עכשיו הוא סתם סרט מדידה חסר ייחוד.

המשיכה לחפצים כאלו לא מוגבלת רק לדמויות חיוביות. יש שוק שלם שמתעסק במכירת חפצים שהיו שייכים להיטלר, סדאם חוסיין, ועד אפילו לקווצת שיער של הרוצח צ’ארלס מנסון. למה זה קורה? למה יש לחפצים שעוברים תחת ידיים מפורסמות כזה אפיל? האם זה בגלל שהחפצים הללו מזכירים את אותם אנשים וגורמים לנו למחשבות חיוביות עליהם? אם זה כך, אז למה אנשים מעוניינים בחפצים של אנשים שליליים בלשון המעטה? הסבר אחר קשור אולי פחות לערך הרגשי של אותם חפצים ויותר לניסיון למקסם רווחים עתידיים מהחפצים הללו שערכם צפוי לעלות. כך למשל, לא מזמן מישהו קנה מסטיק שבריטני ספירס לעסה במחיר של 160$ במטרה למכור אותו במחיר גבוה יותר בעתיד. ההסבר הזה נכון במקרים מסוימים אבל זה לא הסבר ממצה. הבעייה עם ההסבר הזה כפולה: אחת, רוב הקונים לא מעוניינים למכור את החפצים הללו אלא לשמור אותם לעצמם. הבעייה השנייה היא שההסבר הזה מעגלי כי למה אנשים מייחסים לחפצים הללו ערך גבוה מלכתחילה?

מחקר חדש מנסה לבדוק את הנושא מזווית קצת שונה. המחקר בודק האם בעלות על חפצים של מפורסמים נובעת מחשיבה מיסטית שהחפצים נושאים איתם מעצם זה שנגעו בהם אנשים מפורסמים. כלומר, יש איזו שהיא מהות מהסלבריטאי שעוברת יחד עם החפץ ואם רק ניגע בחפץ כזה אז המהות הזו תעבור גם אלינו. ההסבר הזה יכול להסביר למה אנשים נמשכים לחפצים הטריוויאלים ביותר. רוב החפצים שהיו שייכים לאנשים מפורסמים ואנשים רוכשים הם חפצים די טריוויאליים שניתן להשיגם במחיר הרבה יותר נמוך ושיהיו לא פחות שימושיים.

המחקר כלל שלושה ניסויים, עם מאות נבדקים בגיל ממוצע 35 (לא בהכרח סטודנטים ראוי לציין). בניסויים הללו נתבקשו חלק מהנבדקים לציין סלבריטאי שהם מעריכים, וחלק אחר נתבקש לציין סלבריטאי שהם לא מעריכים. קבוצת ביקורת נתבקשה לציין סלבריטאי שהם לפעמים מעריכים ולפעמים לא. בנוסף, היו גם שלוש קבוצות שנשאלו על אנשים לא מפורסמים שהם מכירים אישית. לאחר מכן התבקשו הנבדקים לדמיין חפץ מסוים ששייך לאותו אדם, למשל שעון יד, ולענות על סדרה של שאלות לגבי הרצון להחזיק בחפץ הזה או לרכוש אותו. כמו כן הם נשאלו מה לדעתם יהיה הערך של אותו חפץ בשוק אילו הוצע למכירה. כדי להעריך את החשיבות של החשיבה המיסטית שהחפץ נושא בקרבו, זה שהוא מכיל “אבק כוכבים” שיכול לעבור גם לאדם אחר, הם שאלו את הנבדקים עד כמה היו רוצים לבוא במגע ישיר עם אותו אדם מפורסם.

כצפוי, הנבדקים העריכו יותר חפצים שהיו שייכים לסלבריטאים מאשר ללא סלבריטאים במיוחד אם הם חשבו עליהם דברים חיוביים. מעניין שכאשר האנשים חשבו בצורה חיובית על סלבריטאי אז הם גם רצו לבוא איתו במגע פיסי, יותר מאשר כשהיה מדובר בלא סלבריטאי. מנגד, כשהם חשבו מחשבות שליליות על אותו אדם הם רצו לבוא במגע פיסי עם הלא סלבריטאי יותר מאשר עם הסלבריטאי. בנוסף, הערך של החפץ והרצון ללבוש אותו או לגעת בו עלה בצורה דרסטית אם אנשים חשבו שהוא בא במגע עם הסלבריטאי המוערך (כלומר, המגע “מטהר” את החפץ או נותן לו ערך מוסף מיסטי), בעוד אם היה מדובר בסלבריטאי בזוי, הערך של החפץ עלה דווקא אם הוא לא נגע בו (כלומר, לא “זיהם” אותו).

תוצאות המחקר תומכות בהשערה שאנשים מעוניינים בחפצים של סלבריטאים שהם מעריכים בגלל המחשבה שהמגע שהיה לסלבריטאים עם החפץ נותן להם איכויות חדשות שאין לחפצים זהים שלא באו במגע עם אנשים מפורסמים. באותה מידה, חפצים שעברו תחת ידם של דמויות שליליות גורמים לרתיעה ונחשבים למקוללים ואסור בתכלית האיסור לגעת בהם שמא המזל הרע ידבק באותו אדם. שתי ההתנהגויות הללו הן חלק ממה שנקרא magical thinking או תפיסות מיסטיות לגבי חפצים. התוצאות לא תומכות בהשערה שהסמיכות לסלבריטאי היא החשובה כי עצמים שהיו בבעלות סלבריטאים אבל הם לא נגעו בהם מוערכים ונחשקים הרבה פחות. עוד נקודה חשובה שעולה מהממצאים היא שאהבה לסלבריטאי זה או אחר לא ניבאה את הנכונות לרכוש חפצים השייכים אליו, מה שחשוב היה אם הם באו במגע איתו או לא. יש אנשים שמעריצים את היטלר או צ’ארלס מנסון אבל אלו לא בהכרח האנשים שיקנו חפצים שלהם. אלו שמתעבים את אותם אנשים מפורסמים מוכנים לקנות חפצים השייכים להם בשביל למכור אותם אחר כך ביוקר. לשנאה שלהם לאותם אנשים אין קשר לכך.

המחקר מצטרף לשורה של מחקרים שבודקים השפעות של מגע של אנשים אחרים בחפץ מסוים על ההעדפות שלנו. מחקרים בעבר הראו שאנשים ישמחו ללבוש חולצה שנלבשה על ידי סלבריטאי או אדם אחר שהם מעריצים, אבל לא אם נלבשה על ידי אדם זר או רע. אם אותה חולצה הייתה רק בבעלות הסלבריטאי אבל מעולם לא נלבשה על ידו, אז הערך והעניין שיש לאנשים בה יורד, מה שתומך בהשערה שהחולצה נושאת בחובה מהות ששייכת לסלבריטאי ושיכולה לעבור לאדם שרכש אותה. ממצא מעניין אחר הוא שאנשים ישמחו מאוד ללבוש פריט לבוש שנלבש על ידי מישהו אטרקטיבי מהמין השני וזה יגרום להם להרגשת חמימות, שלא לומר אפילו עוררות מינית, אולי מתוך מחשבה שאם הם לובשים חולצה של מישהו אטרקטיבי אז הסיכוי שאותו אדם יתעניין בהם יגדל? הפסיכולוג ריצ’ארד וייסמן ערך ניסויים דומים עם הסטודנטים שלו. הוא לקח עט פשוט ואמר להם שהוא היה שייך לאיינשטיין. הוא העביר את העט בין הסטודנטים בכיתה וכולם שמחו לגעת בו. אותו ניסוי, רק עם צ’ארלס מנסון גרם לתוצאות הפוכות. סטודנטים נרתעו מלגעת בעט. לפעמים גם אנשים קונים חפצים של אנשים מפורסמים רק כדי להרשים אנשים אחרים. זה אולי כישרון לעיקרון ההכבדה שבה אנשים מנסים להראות שיש להם את האמצעים לקנות חפצים לא שימושיים רק כי הם יכולים, בדומה לקניית עתיקות או רהיטים יקרים אבל לא יותר טובים או נוחים מרהיטים פשוטים יותר שעושים אותה עבודה.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • גורו יאיא  On 10/04/2011 at 10:11 pm

    גיל, המחקר שתיארת, השאיר אותי עם חצי תאוותי בידי. הוא מראה שאותם אנשים מעריכים חפצים מסויימים בגלל שיוכם, אבל ממש לא מסביר למה.

  • גיל  On 10/04/2011 at 10:21 pm

    המחקר מראה שלא רק עצם השיוך אלא המגע הם אלו שקובעים. הפרשנות שניתנה לזה היא שאנשים רוצים שמשהו מהסלבריטאי ידבק בהם, אבל יכול להיות שיש גם פרשנויות אחרות.

  • תרצה  On 10/04/2011 at 11:14 pm

    גיל, לפי עולם המושגים שאני עובדת איתם, המושג "נוסטלגיה" על כל הטיותיו ומשמעויותיו מאוד מרכזי כאן.

    ספציפית, אותן הסיבות שבגללן שומרים חפצים של בני משפחה אהובים שנפטרו אחראיות גם לרכישה במחיר מופרז של חפצים שאותם תיארת כאן. ההבדל היחיד הוא כמובן הסכום שמישהו מוכן לשלם.

  • גיל  On 10/04/2011 at 11:17 pm

    תרצה, אבל כאן מדובר בחפצים לא בהכרח נוסטלגיים של אנשים קרובים, אלא של אנשים שמעולם לא פגשת. זה יכול להיות מדובר במישהו מהעבר הרחוק או סלבריטאי עכשווי.

  • Gali  On 11/04/2011 at 12:22 am

    מה תעזור לי העט של אינשטיין?… אם נגיד אני אקנה במכירה פומבית את העט של אינשטיין אז יהיו לה סגולות מיוחדות ואז אם אני אכתוב בעזרתה אני אוכל לגלות תורת יחסות חדשה?… לא. אז חבל להוציא את הכסף על העט של אינשטיין. עדיף במקום כבר לקנות בית באותו הכסף. 🙂

  • גיל  On 11/04/2011 at 12:23 am

    גלי, לך היא לא תעזור אבל את בוודאי יודעת שחפצים רבים שהיו שייכים לאיינשטיין שווים היום הון תועפות. למה? זו שאלה טובה, אבל כנראה שאנשים חושבים שמשהו מהגאונות שלו יכול להדבק בהם.

  • סיגל  On 11/04/2011 at 2:54 am

    חביב ביותר. כדאי לעדכן את הלינק למחקר.

  • אורי  On 11/04/2011 at 3:50 am

    ההסבר של עקרון ההכבדה משכנע הרבה יותר מההסבר של magical thinking… אני יכול לדמיין את הסיטואציה בה האדם שמחזיק בסרט המדידה של קנדי (ממוסגר על קיר הסלון הביתי) מספר לכל האורחים בבית על כך שזה "סרט מדידה מאד מיוחד" והוא שילם עליו כך וכך דולרים 🙂

  • ולדימיר  On 11/04/2011 at 4:57 am

    לא מבין. מה הקשר להבדל בין גברים ונשים? מי קונה יותר?

  • אורי  On 11/04/2011 at 6:24 am

    מרתק. נראה לי שחסרונו של המחקר שהוא לא באמת בדק למה אנשים מוכנים להשקיע המון כסף בשטויות האלה. זה שמישהו שמח לגעת בעפרון ששימש את איינשטיין לא בהכרח אומר שיסכים לשלם עליו. המחקר מתעלם מאפשרות אחרת. שילוב של אפקט עדר עם כלכלה. אפקט העדר: אם הרבה אנשים רוצים להניח יד על משהו הוא כנראה שווה הרבה כסף. כלכלה: מה ששווה הרבה כסף הוא השקעה בטוחה. אני חושב שרוב האנשים שקונים את החפצים המיותרים הללו עושים את זה מתוך חישוב כלכלי נטו. אני חושב שזה בדיוק אותו הדבר כמו לקנות זהב או תמונה של פיקאסו. הן לזהב והן לתמונה אין שום ערך ממשי. אנשים קונים אותם בהמון כסף כי הם מניחים (ובצדק) שאנשים אחרים מספיק מטומטמים כדי לרכוש את זה מהם יום אחד ביותר כסף.אותו הדבר לגבי נייר טואלט משומש שפעם שימש את הנשיא קנדי.

  • אורי  On 11/04/2011 at 6:25 am

    אה, ועט זה זכר (עט פשוט).

  • גיל  On 11/04/2011 at 9:28 am

    ולדימיר, לא כתבתי על הבדלים בין המינים אבל גברים הם אלו שלרוב קונים את הדברים הללו.

    אורי, זה נכון שלא כולם מוכנים להשקיע את הכסף, לרוב פשוט בגלל שאין להם את הסכומים המדוברים. תחשוב שאם עט כזה היה עולה נניח פי 3 או 4, סכום שווה לכל נפש לכל הדיעות, אז אנשים היו מוכנים להוציא עליו את הכסף.

    אם אנשים היו עושים את זה מתוך חישוב כלכלי נטו, אז רבים היו מוכרים את החפץ בשלב כלשהו אבל זה כמעט לא קורה. רק מעטים עושים את השיקול הכלכלי בסופו של דבר.

  • פייק אבשלום קור  On 11/04/2011 at 11:23 am

    מאמר מעניין מאוד ומאיר עיניים, אם כי גם אני שותף לתחושה שיש בהתנהגות הזאת עוד מקומות חשוכים שאפשר לשפוף עליהם אור שיסביר את התופעה.
    מעניין גם מאיזה תרבויות באים האנשים שחשים כך והאם יש הבדל בין תרבויות לגבי עוצמת ואופי התחושה הזו (ההרגשה הלא מבוססת שלי היא שיש כאן שורשים תרבותיים למסורת פגאנית עתיקה).

    ואני מקווה שתיסלח לי ההערה הקטנונית אבל בפסקה האחרונה "רק אם צ'ארלס מנסון" צ"ל רק עם.

    • גיל  On 11/04/2011 at 11:25 am

      לא קטנוני בכלל, תיקנתי. ואתה צודק, הדברים הללו מאפיינים את התרבות המערבית אבל חשיבה מיסטית שמתבטאת בדברים אחרים קיימת בכל תרבות.

  • רני  On 11/04/2011 at 1:13 pm

    מה בדיוק חדש כאן !!! על מקדשים שבהם יש שערה של הבודאה שמעתם? על פולחן עצמות קדושים בנצרות שמעתם ! על השיירים של אוכל שהרבי נותן לחסידים שמעתם. על ארכיאולוגים ומוזיאונים שמציגים חפצים של מנהיגים שמעתם, על הבית של אנא פרנק ועל מצדה ועל הכותל המערבי שמעתם? על מכתבי רבנים שנמכרים בהון עתק במכירות יודאיקה שמעתם? על הספרים בחתימת אבא אבן, רחל ינאי בן צבי, יגאל אלון שאספתי בזבל ברחובות תל-אביב ואני מראה אותם בגאווה גם למי שלא מעוניין שמעתם? על הכסא של קרל מרכס בספריה הבריטית הישנה במוזיאון הבריטי הישן ישבתם? אני ישבתי ! אנחנו מייחסים לחפצים ולעצמים יכלת להעביר אלינו מעט מהתכונות של מי שנגע בהם קודם ואני מאמין שזה נגרר אצלנו מהימים הרחוקים ההם שהיה לנו זנב והלכנו על ארבע, כלב מריח שתן של כלבים אחרים ומשתפשף בו ראיתם ? או מתגלגל בהפרשה של פרה ראיתם? על ההוא שמריח את התחתונים של אהובתו שמעתם? או זה ששומר תלתל שלה שמעתם? זה בא לנו מאז שהיינו חיות, כמו הכלבים.

  • יונתן  On 12/04/2011 at 2:04 pm

    שלום גיל. האם תוכל להפנות לשאר המחקרים, במיוחד לסיפור על העברת העט?
    תודה

  • גיל  On 12/04/2011 at 2:10 pm

    יונתן, אני לא בטוח שזה הופיע בכתב עת אבל את הסיפור הזה הוא סיפר בראיונות איתו וגם כתב עליו. אם תלך לאתר שלו אולי תוכל למצוא מחקר מדויק. אגב, אפשר לנסות עם חברים (אולי לא עם סלבריטאים כאלו מפורסמים אבל משהו מקומי יכול לעבוד).

  • אברהם  On 13/04/2011 at 6:49 am

    לפול בלום (שהוא אחד מהחוקרים במחקר) יצא בשנה שעברה ספר שלם על הנושא של הנאות, ובניהן גם על השאלה מדוע אנו אוהבים חפצים של אנשים מפורסמים. הספר נקרא :how pleasure works.
    מי שהנושא מעניין אותו מוזמן לצפות בהרצאה החביבה הזו (http://www.youtube.com/watch?v=lWOfP-Lubuw) של בלום, שגם שם הוא מתייחס לשאלה הנ"ל בקונטקס רחב יותר (כמו למשל מדוע חשוב לנו שיצירת אומנות תיהיה מקורית?).
    מה שמעניין הוא הקשר של השאלות הללו לתופעת ה"מהותנות" באופן כללי, שאליה מתייחס בלום בספר אחר (descartes baby). עצם המחשבה על אדם כגוף ונפש מולידה שלל השתלשלויות שסופן בהעדפת דברים כמו העט של איינשטיין..

  • the1mark  On 15/04/2011 at 11:08 am

    מרתק כרגיל.
    עם זאת נושא קצת מעורפל, אני חושבת שהייתי מתחילה להתבלבל בשלב מסוים בניסוי..

    אציין שדווקא הפסקה האחרונה הייתה הטובה ביותר בעיניי. אשמח אם תרחיב על הנושא בעתיד.

  • גיל  On 15/04/2011 at 11:11 am

    מתבלבלת? מאיזו בחינה?

  • the1mark  On 15/04/2011 at 11:54 am

    מתבלבלת מהבחינה של סלבריטאי שאני מעריכה, לא מעריכה, ולפעמים כן ולפעמים לא.
    כנ"ל לגבי לדמיין חפץ השייך לאדם ולענות על שאלות בהתאם.

  • גיל  On 15/04/2011 at 12:24 pm

    אה, אוקיי. אני מניח שלרוב האנשים יהיה דיסוננס מסוים בין אנשים שהם מעריכים או לא. כלומר, החשיבה הרגשית המיסטית תהיה קשורה לאלו שמעריכים בעוד ששיקולים כספיים יהיו מקושרים למישהו נתעב (או בכלל אי רצון להתייחס לחפצים שלו).

  • שיר  On 17/04/2011 at 5:06 am

    מחשבה טיפשית, אני לעולם לא הייתי קונה חפצים משומשים של מפורסמים במחיר שגבוה ממחיר המחירון. אבל אני יכול להבין אנשים שעושים זאת, פשוט עד כה לא יצא לי להעריץ מישהו עד כדי כך. אבל אם אדם מעריץ קבוצה מסוימת או שחקן מסוים, הוא יעשה הרבה כדי להשיג אחד מחפציו. המון אנשים היו רוצים לקנות את נעליו של מסי, או חולצתו לדוגמה.

  • גיל  On 18/04/2011 at 2:16 pm

    שיר, זו אינה מחשבה טיפשית בכלל. הרבה אנשים כמוך, אבל חשוב לזכור שמחיר מחירון זה משהו מאוד מופשט. הערך הרגשי והסיטואציה משפיעים מאוד על המחיר שאנשים מוכנים לשלם לחפצים שונים או לארוחה למשל.

%d בלוגרים אהבו את זה: