את הציור הזה יכל לצייר ילד בן 4

הסתכלו על שני הציורים שלפניכם:

painting 

אחד הציורים נעשה על ידי אמן מפורסם ואילו השני צויר על ידי ילד בן 4. האם אתם יכולים להבדיל מיהו האמן ומיהו הילד? (התשובה בסוף).

לפני מספר שנים יצא סרט דוקומנטרי שנקרא My Kid Could Paint That. הסרט עוקב אחרי ילדה בת 4 מניו יורק בשם מרלה שמציירת ציורים אבסטרקטיים. אביה של הילדה הוא צייר חובב שיום אחד הבת שלו, אחרי שראתה אותו מצייר, מבקשת ממנו את המכחול. ידיד המשפחה ביקש לתלות ציורים שלה שלה בבית הקפה שלו והופתע לגלות שאנשים מבקשים לקנות אותם. הסיפור דווח בעיתון מקומי, ומשם הגיע לכלי התקשורת הארציים כמו הניו יורק טיימס ו-60 דקות. הילדה הופכת לסנסציה תרבותית, הציורים של מרלה נעשים פופולאריים מאוד, מבקרי אמנות מהללים את הציורים ומשווים אותם אפילו לפיקאסו, גלריות אמנות משחרות לפתחה, והיא אף פותחת תערוכה משלה ומוכרת את הציורים במאות אלפי דולרים. עד כאן סיפור סינדרלה קלאסי. אלא שאז עולות גם תהיות מצד אנשים. אולי הציורים לא בדיוק שלה? היתכן שאביה הוא הצייר האמיתי? וגם אם הציורים שלה, האם יש להם ערך אמנותי ממשי או שהם סתם קשקוש פוסט מודרניסטי שמבקרי אמנות פשוט נפלו בו בפח ואחריהם הציבור התמים? בסוף הסרט אין תשובה חד משמעית לשאלת האותנטיות של הציורים אבל זהו סרט מרתק שמעלה שאלות נוקבות לגבי מהי אמנות, איך הציבור תופס אותה, מהי ביקורת אמנות, מה תפקידם של המבקרים בנתינת תו איכות לאמנות, והאם יש דבר כזה כמו איכות אובייקטיבית של אמנות, או שהכל נקבע לפי קריטריונים סובייקטיביים לגמרי?

הסרט הזה מעלה שאלות עמוקות יותר לגבי היחס החשדני שיש לאנשים כלפי אמנות מופשטת. מצד אחד יש הסוברים שאמנות טובה לא חייבת להיות ייצוגית וצייר טוב יצייר ציורים איכותיים בלי קשר לסגנון. לעומתם, יש הסוברים שמדובר בשרלטנות לשמה, הפוסט מודרניזם במירעו, ואמנים פשוט מנצלים את תמימותם של אנשים (בהקשר הזה אפשר לקרוא את הספר של אפרים קישון נקמתו המתוקה של פיקאסו). או כמאמר הכותרת, גם ילד בן 4 יכול היה לצייר את זה. האמנם?

בדיוק על השאלה הזו מנסה לענות מחקר חדש שפורסם עכשיו. כותבי המאמר ניסו לענות על השאלה הבסיסית, האם אנשים מסוגלים להבחין בין ציורים שציירו אמנים ידועים לבין ציורים שצוירו על ידי ילדים או רחמנא ליצלן, אפילו קופים או פילים?

מעניין שאמנות מופשטת, בעיקר ציורים היא האמנות היחידה כנראה שגורמת לבלבול ולסערת רגשות כזו גדולה. אף אחד לא מתבלבל בין כתיבה של ילד בן 4 לבין מה שכתב סופר מפורסם, או בין הסקה מדעית של ילדים לבין מחקרים של מדענים. האם אמנות מופשטת היא באמת כזו שלא ניתנת להבחנה בין הדיוט למקצוען? או שאולי בכלל הטענה לגבי חוסר ההבחנה היא רק מיתוס? המחקר הנוכחי בחן את הנושא בזה שנתן לנבדקים מומחים ושאינם מומחים באמנות להשוות בין ציורים שצוירו על ידי אמנים ידועים, לבין ציורים שצוירו על ידי ילדים, קופים ופילים. הם התבקשו לענות על שתי שאלות בסיסיות: איזה ציור הם מעדיפים, ואיזה ציור לדעתם טוב יותר.

הנבדקים הלא מומחים היו 40 סטודנטים לפסיכולוגיה בעוד המומחים היו 32 תלמידי אמנות. החוקרים הציגו את עבודות האמנות הידועות ליד עבודות של ילד, קוף או פיל. הם ניסו להתאים כמה שניתן בין הציורים השונים כך שלא יראו שונים מדי תוך התייעצות עם האמנים עצמם (כמו בדוגמא למעלה). ההתאמות נעשו על פי הצבעים, משיכת המכחול, סוג החומרים וכו’. הציורים של הילדים נלקחו מתוך עבודות של ילדים בגן. העבודות של הקופים (שימפנזות וגורילות) נלקחו מהאתר הזה, ושל הפילים מכאן. עשר עבודות הוצגו ללא שום תווית, ובתור בקרה, הוצגו 10 עבודות עם התוויות הנכונות של מי שצייר אותם ו10 עבודות עם תוויות שגויות (למשל, ציור של ילד הוצג כאילו היה של אמן ידוע). הדוגמאות של ציורי אמנים היו דוגמאות פחות מפורסמות ומייצגות של עבודתם כדי למנוע זיהוי תמונות אייקוניות (ואכן, אף אחד מהנבדקים לא זיהה או הכיר את הציורים).

התוצאות הראו שגם תלמידי האמנות וגם הלא מומחים העדיפו את הציורים של האמנים, על פני ציורי הילדים והחיות. כצפוי, ההעדפה הזו הייתה בולטת יותר אצל תלמידי האמנות. מה שמעניין הוא שלמרות שההעדפה לציורי אמנים הייתה מעבר לבחירה אקראית ומובהקת סטטיסטית, עדיין בשליש מההשוואות תלמידי אמנות אהבו יותר ציורים של לא אמנים, ובקרב הלא מומחים השיעורים הגיעו עד ל-40%. מעניין שהתלמידים ה”רגילים” הושפעו מהתווית והעדיפו את ציורי האמנים כשהתווית הייתה מדויקת, אבל לא הושפעו מתוויות לא נכונות. במילים אחרות, אם תמונה של אמן סווגה כתמונה של פיל היא עדיין נתפסה אצלם כיפה יותר. תלמידי אמנות לעומת זאת לא הושפעו מתוויות כלל וידעו להעדיף את התמונה של האמן. עוד ממצא מעניין היה שכשאלו את הנבדקים למה הם העדיפו תמונה מסוימת על אחרת, הם השתמשו יותר בנימוקים שמצביעים על כוונות הצייר כשהיה מדובר באמן. למשל, הם אמרו שהציורים של האמנים מראים על מחשבה שהושקעה בהם וכוונה תחילה, או שהם נראים פחות אקראיים, בעוד הציורים האחרים נראים מבולבלים.

הטבלה מראה את האחוזים של הנבדקים שהעדיפו את ציורי האמנים או חשבו שהציור הוא של אמן בקומבינציות השונות שנבדקו. למשל, רק 56% אחוז מהלא מומחים העדיפו את ציורי האמנים כשלא היה שום תווית על הציורים. זה אמנם ממצא מובהק סטטיסטית שמראה שההעדפה לא אקראית לגמרי, אבל בסך הכל די קרובה ל-50%.

המסקנה הכללית היא שאנשים כנראה יודעים להבחין בין ציורי אמן לציורים של לא אמנים אבל שיש גם אחוז טעויות גדול. לא מומחים מושפעים יותר ממה שאומרים על הציור או מהאיכות שמיוחסת לו אבל גם עליהם לא קל לעבוד. מתברר שגם עם אמנות אבסטרקטית, אנשים כנראה קולטים ומבינים יותר ממה שהם חושבים, והם יודעים לזהות תמונה איכותית כשזו מוצגת בפניהם גם אם הם עדיין לפעמים חושבים שילד בן 4 יכל לצייר אותה.

ולבסוף, התשובה לשאלה שפתחתי בה. את הציור השמאלי צייר ילד בן 4 ואילו את הציור הימני צייר האמן האנס הופמן. בהקשר הזה אני מודה ששתיהן נראות לי קשקוש, אבל הייתי מהמר שאת התמונה הימנית צייר אמן רק בגלל שמשיחות המכחול נראות עדינות יותר. כלומר, אני לא חושב שהתמונה של האמן איכותית יותר בהכרח אבל זה לא פוגע ביכולת לזהות אותה.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • ישראל  ביום 07/03/2011 בשעה 2:43 pm

    בדוגמה ההבחנה פשוטה הרבה יותר. הימני מכיל צורות גאומטריות (צלב אדום, סליל סגול), איזה ילד יודע לצייר צורות גאומטריות??

  • גיל  ביום 07/03/2011 בשעה 2:46 pm

    אני לא יודע אם זה כל כך ברור. יש גם עיגולים בציור של הילד אם כי אין שם סליל.

  • negevskeptics  ביום 07/03/2011 בשעה 3:07 pm

    אין לי הרבה מה להגיד על אמנות. אני לא מבין בזה. אבל נראה לי שהתוצאות האלה הן לא כבוד גדול לאמנים האלה. שניתן להבדיל בין מה שהם עושים לציורים של ילדים בני 4, אבל רק לפעמים.

    תיקון קטן: "אני מודה ששניהן נראות…" – זה "שתיהן"

    עמית. מהיוזר של הבלוג.

  • גיל  ביום 07/03/2011 בשעה 3:21 pm

    כן, גם לדעתי זה לא כבוד גדול במיוחד למרות שמציירים את זה כאילו אנשים טובים באיבחון. אני אכניס את הטבלה עם האחוזים, נראה לי שזה יוסיף יותר.

  • ירון אבני  ביום 08/03/2011 בשעה 3:39 am

    למרות שהצלחתי לזהות שהציור הימני של האמן ( לפי הקו הכחול התחתון שמהוה מתאר של חגורת הכתפיים) יש משהו בעייתי בהנחה שמבוגר (גם אם הוא אמן) אמור להיות "נחשב " יותר מילד.
    לא מעט חוקרים (כולל פרויד) עמדו על כך שילדים נבונים יותר ממבוגרים.
    ההסבר הוא שאמנות טובה עושה שימוש בתהליכים משניים ותהליכים ראשוניים בצורה אינטגרטיבית וזה מה שמאפיין יצירתיות (הפסיכואנליזה של האמנות והיצירתיות – פנחס נוי). אצל ילדים באופן טבעי עדיין לא קיים פער גדול כמו אצל מבוגרים בין תהליכים משניים וראשוניים ולכן ילדים בדר"כ יותר יצירתיים ממבוגרים.
    היכולת של האמן להכניס מימד מחבר מהתהליכים המשניים (קו חגורת כתפיים) בצורה כל כך עדינה הוא שעושה אותו לאמן גדול.

  • גיל  ביום 08/03/2011 בשעה 7:56 am

    ירון, מעבר לזה שאינ לא מקבל את הנחות היסוד של פרויד, אני חושב שאתה מתעלם גם מהתפתחות קוגנטיבית ומוטורית שהיא קריטית לציור. אםפ מה שאתה אומר נכון, למה הבלבול נגרם רק בציורים אבסטרקטיים? ואיך מבדילים בין מה שנובע מתהליכים משניים או ראשונים לדבריך?

    • ירון אבני  ביום 08/03/2011 בשעה 11:28 pm

      שלום גיל,

      חבל שכפסיכולוג אינך מכיר את ההתפתחויות האחרונות בחקר המוח שדווקא מוכיחות שפרויד כנראה צדק, ראה מאמר של פרופ' יורם יובל:

      בקצרה – תהליכים ראשוניים הם תהליכים לא מודעים שבהם אין משמעות לזמן או לניגודים – נוצרים בהמיספרה הימני. תהליכים משניים הם תהליכים לוגיים וליניאריים ובדר"כ מודעים.

      • גיל  ביום 08/03/2011 בשעה 11:52 pm

        למה אתה חושב שאני לא מכיר? מכיר גם מכיר, במה הוא בדיוק צדק? בתסביך אדיפוס? בקיומו של לא מודע? ביצר המין והמוות? יורם יובל כבודו במקומו מונח אבל מן הסתם הוא לא הכי אובייקטיבי בעולם בנושא הזה.

        אני חושב שהחלוקה שלך קצת פשטנית. האמת היא שכבר לא מדברים על המוח במונחים של ימין ושמאל כי די ברור היום שזו חלוקה מאוד שרירותית שלא מתקיימת במציאות. למה שתהליך משני יהיה לוגי ומה זה בכלל תהליך משני?

  • עמית אביגור  ביום 08/03/2011 בשעה 8:51 am

    הטעות הגדולה, והילדותית מאד שלכם, היא שאתם תקועים בתפיסה לפיה אמנות היא מה שפיזית מצוייר. זה לא המצב, והעבודה הזו היא אפילו הבסיס ליצירות מודרניות רבות.
    תיאורטית, גם בין ציור של בוטיצ'לי לציור של אמן אנונימי בין התקופה אדם בלי רקע באמנות לא יצליח להבדיל. צריך לעשות את ההפרדה בין הטכניקה או מה שפיזית רואים, לבין הערך האמנותי.

    באמנות מודרנית, הרבה פעמים האמנות היא הקונספט, ההבעה או הרקע. זה שטכנית ילד בן 4 יכול לשחזר את זה, לא אומר שילד בן 4 יכול היה לפרסם ציור כזה באותן נסיבות של האמן.

    ושוב, יש בהסטוריה המון אמנים מקצועיים עם משיכות מכחול מושלמות שלא זכו לפרסום או לתהילת עולם כי אין ביצירותיהם ניואנסים או מסר מעניין.

  • גיל  ביום 08/03/2011 בשעה 8:55 am

    עמית, אתה צודק שמושלמות טכנית לא הופכת מישהו לאמן. הבעייה היא שאף אחד לא יבלבל בין יצירה של בטהובן למה שילד מנגן על הפסנתר. משום מה בציור, הטישטוש בין מה שטוב לפחות טוב הרבה פחות ברור.

    • עמית אביגור  ביום 08/03/2011 בשעה 8:58 am

      בטהובן חי סביב 1810, ואם תקח ציירים מזמנו ושתווה אותם לילדים בני 4 אכן יהיה הבדל.
      מוזיקאים מודרניים (ואני לא מדבר על בריטני ספירס, אלא על מוזיקה אמנותית מודרניסטית) השתחררו מדברים כמו מלודיה או טונאליות, ולאזניים לא משכילות חלק מהיצירות יכולות להשמע כמו משהו אקראי שמחרטט ילד בן 4.

  • גיל  ביום 08/03/2011 בשעה 9:01 am

    אני מסכים שגם במוסיקה הגבולות יותר מטושטשים. אבל גם במוסיקה הכי א-טונאלית, אם תקח את שנברג או מסייאן, עדיין יש הגיון בשיגעון וקל להבין שהושקעה הרבה מחשבה מאחורי המוסיקה. לעומת זאת הקלדה אקראית על פסנתר ששקולה לשירבוט של ילד בן 4 לא תשיג אותו אפקט.

    • עמית אביגור  ביום 08/03/2011 בשעה 9:58 am

      זה ממש לא העיקר, אבל גם מה שאתה אומר לא מדוייק. לעיניים מקצועיות יש אבחנה (ולשנברג צריך אזניים מקצועיות באותו אופן), ויש כל מיני אינדקציות חוץ סגנוניות. למשל, ציור בשכבות- זה משהו שמעט מאד ילדים עושים (ואם הם עושים את זה, הם כנראה ילדי פלא כך שזה לא 'סתם' קשקוש) לעומת אמנים שמשתמשים בזה המון. באותו אופן אפשר להבדיל בין קשקושים שנובעים מילדותיות וחוסר תפיסה ('פרא אציל') לבין קשקושים של אמן בוגר כשבוחנים את מה שהם מנסים לתאר.

      • גיל  ביום 08/03/2011 בשעה 10:55 am

        עמית, אני מדבר על עיניים או אוזניים לא מקצועיות. אתה באמת חושב שאם ניקח את המוסיקה של שנברג ומוסיקה של ילד בן 4, שרוב האנשים לא ידעו להבחין מי המקצועי ומי הילד? וזה בלי קשר להבנה של המוסיקה הזו.

  • תרצה  ביום 08/03/2011 בשעה 9:13 am

    הרשימה הגיעה בעיתוי מצויין. ביקרתי בימים האחרונים בתערוכת הציורים של משה גרשוני במוזיאון ת"א לאומנות. הייתה אתי חברה שמציירת. שאלתי אותה לגבי הציורים היותר מופשטים שלו – מה דעתה והיא השיבה "ציור יכול לרגש או לא לרגש אותנו וזה כל הסיפור". עדיין חשבתי שטוב יהיה אם אצטרף לקבוצת שיח גלרייה ואשמע איך מציגים ציור מופשט לקהל וכך היה – לקראת מועד סיום התערוכה של גרשוני קיימו שיח גלריה וקיבלנו הסבר מדויק. זה עשה את כל ההבדל. למרות זאת עלי להודות ש"הציור המופשט של גרשוני לא ריגש אותי". יש לו ציורים רבים פחות מופשטים שהוצגו בתערוכה ומהם התרגשתי יותר.

  • גיל  ביום 08/03/2011 בשעה 9:15 am

    אומרים שיצירת אמנות צריכה לעורר רגש כלשהו, אבל מה אם זה כעס? אנחנו יודעים גם שקל יחסית לתמרן אנשים להרגיש משהו, אני לא בטוח שזה המדד הכי טוב.

  • אורן  ביום 08/03/2011 בשעה 11:32 am

    לא קשור לנושא אבל עדיין צרם לי –
    הייתי בתאילנד, וראיתי את הפילים המייצרים – חשוב לדעת שזה נעשה תוך התעללות קשה בהם, ושלמעשה הפיל מתוכנת לצייר את אותו ציור מרגע שנולד (ולומר בצורה עדינה – הוא לא למד לעשות את זה דרך מורות מנומסות והתייחסות מלבבת)

  • גיל  ביום 08/03/2011 בשעה 11:35 am

    לא ידעתי, משום מה הייתי תחת הרושם שתוקעים להם איזה מכחול על הרגל והם צובעים איתו.

  • ירון אבני  ביום 09/03/2011 בשעה 12:43 am

    יורם יובל אולי לא אובייקטיבי אבל גו'זף לה-דו (המוח הריגשי) ועוד רבים אחרים אולי כן . אני לא רוצה להיכנס לויכוח הזה בפורום שאתה מארח אותי, אלה נושאים מורכבים ודרושה תשתית להתדיין עליהם.
    אני רק מציע לך לנסות לחשוב מאיפה באה ההתנגדות הגדולה לפרויד. כמי שעובד עם ד"ר לנוירופסיכולוגיה אני לא יודע מאיפה הקביעות שלך שאין הבדל בין מוח ימין שלמאל – אפילו במרצדס ניצלו את זה לפירסומת מעולה אם יצא לך לראות.

  • האנונימי  ביום 09/03/2011 בשעה 2:24 am

    אני לא חושב שגיל התכוון שאין הבדל בין ההמיספרה הימנית לזו השמאלית, הוא פשוט אומר שההבדל פחות חד ממה שמשוער בתיאוריות במסוימות, וכך גם ההבדל בין 'תהליך ראשוני' ל-'תהליך משני'.

  • ירון אבני  ביום 09/03/2011 בשעה 6:01 am

    אבל גיל ממש לא צודק – מה לעשות.
    אני לא מכיר אותו אישית ומאד נהנה מהפוסטים שלו ומקובלת עלי הגישה האבולוציונית ככלי תובנה נוסף להבנת נפש האדם, אבל זאת גישה אחת ואני לא חושב שאין וכנראה לא תהיה תיאוריה אחת שתספק הסבר מושלם לנפש האדם.
    אני בהחלט מודע לפרגמנטציה שיש בין המלומדים ושנובעת מהאקדמיזציה שדורשת התמחות ותתי התמחות ומאבדת את התמונה הכללית. ראו ביקורתו של פיאזה על כך.

  • טל  ביום 09/03/2011 בשעה 6:08 am

    ניחשתי ובקלות – בציור הימני ישנן צורות בעלות זויות ישרות כגון צלב. את זה ילד בן 4 לא היה יכול לעשות (לפחות לא ילדים רגילים).

  • גיל  ביום 09/03/2011 בשעה 9:05 am

    ירון, אין בעייה להתווכח, בשביל זה אנחנו פה. בכל מקרה, זה לא עניין של להביא חוקר זה או אחר לתמוך בפרויד. הקונצנזוס המדעי הוא שהנחות היסוד שלו שגויות, התאוריה שלו אינה מדעית, לא נותנת שום ניבויים ואינה בכלל בעלת אפשרות להפרכה. זה לא משהו שאיזה מחקר זה או אחר יכול לתקף פתאום.

    כמו שהאנונימי אמר, זה לא שאני לא חושב שאין הבדלים אלא שהם לא חד משמעיים כמו שמציגים אותם.

  • ירון אבני  ביום 09/03/2011 בשעה 12:22 pm

    גיל, אני לא ידוע על סמך מה אתה קובע מהו הקונסנזוס המדעי. בכל מקרה זה כמובן דבר שמשתנה ואכן זה היה אולי הקונצנזוס עד לפני מספר שנים אבל כיום בהחלט יש שינוי שנובע ממחקרי הדמיית המוח.
    אני בכלל לא חושב שאי פעם היה או יהיה קונצנזוס בנושא זה והיכולת האישית והאינטגריטי של כל אחד משמשים כמצפן.
    יש בקהילה הפסיכולוגית בעולם ובארץ מחקר נרחב לגבי התיאוריות הפסיכואנליטיות בין השאר ע"י פרופ' שחר גולן מאוניברסיטת בן גוריון ואחרים.

    • גיל  ביום 09/03/2011 בשעה 1:41 pm

      ירון, איך בדיוק מחקרי מוח יכולים לאושש את התאוריה של פרויד? הם יכולים לצפות באגו? בלא מודע? אני באמת שואל. מה מהנחות היסוד שלו נמצאה נכונה להבנתך? אלו ניבויים עושים בעזרתה?

      • ירון אבני  ביום 09/03/2011 בשעה 2:24 pm

        גיל, בדיוק לשאלות שלך מתייחס מאמר מדעי באחד הפירסומים החשובים בעולם של נוירוביולוגיה (Brain)- האם אפשר למצוא סימוכין נוירוביולוגיים לרעיונותיו של פרויד (התשובה שכן ) :

        http://brain.oxfordjournals.org/content/133/4/1265.short

        אפשר להוריד את כל המאמר משם.

        מהתקציר:
        This article explores the notion that Freudian constructs may have neurobiological substrates. Specifically, we propose that Freud’s descriptions of the primary and secondary processes are consistent with self-organized activity in hierarchical cortical systems and that his descriptions of the ego are consistent with the functions of the default-mode and its reciprocal exchanges with subordinate brain systems

    • ולדימיר  ביום 10/03/2011 בשעה 5:06 am

      לא כמוך, גיל הוא מדען הוא מכיר יודע והוא קובע קונצנזוס מדעי.
      לא מחקר מוזר שמצאת.

  • אורן  ביום 09/03/2011 בשעה 1:37 pm

    גם הפוסט וגם המחקר מעניינים מאוד.
    יש לי הערה על המסקנות הכלליות מהניסוי (כפי שהבנתי אותן). אני חושב שניתן לחזות מראש את סיכויי ההצלחה של כל נסיין לא מומחה ולכן הניסוי בעצם רק בודק את השכיחות שלהם באוכלוסיה הנבדקת.
    כדי להסביר אספר על ניסוי (לא מדעי! אך משעשע) שביצעתי בחדר שלי בעבודה. שאלתי שלושה אנשים בעלי אורינטציה שונה לאמנות האם הם יכולים להבדיל מי זה מי (אם הבנתי נכון – לא השאלה במחקר).
    נסיין 1 – חובב אמנות ושירה, לא מעדיף אבל בעל נכונות לקבל אמנות אבסטרקטית – ידע בקלות לזהות את הציור הנכון ונתן הסבר שקשור לזה שהציור מעניין יותר ו"עושה לך משהו".
    נסיין 2 – חובב אמנות אבל לא מבין אמנות אבסטרקטית – היה משוכנע שהוא יודע לזהות אבל טעה בבחירה מי הציור המקצועי.
    נסיין 3 – ראש בלטה שאינו מבין אמנות כלל – גם לאחר דקות לא הצליח להחליט על קריטריון איך לבחור ולכן ויתר ובדק את התשובה מבלי לענות (לצערי זה אני :-).
    יש לי הרגשה (לא מבוססת מדעית) שיכולתי לחזות את תוצאות הבדיקה שעשיתי מראש.

  • גיל  ביום 09/03/2011 בשעה 1:43 pm

    אורן, המחקר בודק האם מומחים יותר טובים בזיהוי מאשר לא מומחים וזה באמת ככה (אם כי לא באחוזים מרשימים). עם זאת, תמיד אפשר גם לטעון שזה שאתה בדעת רוב כלשהיא לא הופכת אותה לנכונה יותר, בטח בהקשר של אמנות.

  • גיל  ביום 09/03/2011 בשעה 2:47 pm

    ירון, המאמר שהבאת מאוד שנוי במחלוקת. הבעייה איתו שהוא שהוא יותר מנסה ל"הדביק" בכוח את התאוריה על הממצאים. הרי כל המושג של אגו, איד, וכו' הם בהגדרה מושגים מופשטים שלא ניתנים לבדיקה אמפירית. הממצאים שמתוארים במאמר לא מצריכים את התאוריה הפסיכואנליטית כדי להסביר אותם, וזו בדיוק הבעייה שיש עם התאוריה הזו. הרבה ממצאים יכולים להתאים לה, אבל אין לה חיזויים מסתכנים מה שנקרא בשפה הפופריאנית.

  • הָגֶשְטַלְט  ביום 11/03/2011 בשעה 1:17 pm

    פוסט מרתק. אין ספק שהועלתה פה שאלה מעניינת. לצערנו או לטובתנו, אמנות היא דבר מורכב, אבל לא מורכב רק באמצעים מדעיים אלא בכל תחום אישי שאפשר לגעת בו. יש לזכור שמעבר לניסיון למדוד יצירה באמצעות השפעה על הרגש, כמו בכל תחום יש את האספקט של המילה – קרי היחס אליו היצירה נולדה. שאלה שהייתי שואל על כל סוג של יצירה: אם במידה אין מי שידבר על האמנות, האם היא באמת אמנות? בסופו של יום אמנות לדעתי היא לא דבר הניתן למדוד באמצעים אקדמיים פרופר.

  • גיל  ביום 11/03/2011 בשעה 1:26 pm

    ברור שאי אפשר ללמוד את האמנות עצמה באמצעים מדעיים בלבד, אבל נדמה לי שכאן עלתה שאלה קצת אחרת לגבי היחס שלנו לאמנות ומה נחשב לאמנות או לא.

  • ליטל  ביום 29/03/2011 בשעה 5:09 am

    אמנות מופשטת היא ברבדים מסוימים קשקוש גמור, וטוב שכך, אבל לא תרמית. ואת זה אני אומרת כאמנית. להערכתי אם ההשוואה הייתה בין ציורים מופשטים של מבוגר-אמן לציורים מופשטים של מבוגר-לא-אמן אז היו מזהים עוד פחות מי האמן, אבל כל זה לא משנה כלום. השאלה הבוערת לגבי ציור מופשט היא לא "האם זו תרמית?" אלא "איך אמורים לחשוב על זה ומול זה ואת זה?". אם כבר יש כאן תרמית, התרמית היא של סוחרי האמנות וההיסטוריוניים, הפוליטיקה של האמנות היא פוליטיקה לכל דבר. הציור לא משקר, כי הוא לא מתיימר להיות יותר ממה שהוא, הוא מארג של צורות שמגיש את עצמו למחשבה ולרוח, לא יותר מזה ולא פחות מזה. גם לא-אמן יכול לצייר ציור מופשט טוב, זה בגלל שגם לא-אמן מסוגל לחשוב ולהרגיש ואני אטען שאדם נבון יותר ורגיש יותר יעשה ציורים מופשטים טובים יותר. ציור מופשט, וכמוהו גם וידאו ארט, דורשים פחות ידע טכני מסוגים אחרים של אמנות, ובגלל זה הם מעוררים כל כך הרבה אי-נחת וניסיונות לחשוף את התרמית, אבל אמנות ממילא לא מתקיימת בטכניקה, וגם לא בפוליטיקה, על אף שהיא מקיימת יחסים עם שתיהן.

  • ליטל  ביום 29/03/2011 בשעה 5:31 am

    עוד משהו: מענין, ופרדוקסלי בעיניי, שציור-מופשט ווידאו-מופשט נתפסים כאקדמיים, כאינטלקטואליים וכדורשים תיווך יותר מציור פיגורטיבי או מקולנוע נרטיבי.
    למה זה מענין? כי עקרונית הם דווקא מקטינים את הפער הטכני בין "אמן" לבין "לא אמן", מנסים לגעת במשהו אוניברסלי ומבצעים מעין דמוקרטיזציה של התהליך האמנותי.
    למה זה קרה? לדעתי כדי להתעמת עם ציור מופשט צריך אומץ, בין השאר גם אומץ להיות נלעג, לקחת חלק בתהליך מופרך לחלוטין, חסר נקודות אחיזה (מאותה סיבה, אני משערת, אנשים פחות ופחות מאזינים למוזיקה אינסטרומנטלית בלבד).
    למרות מה שכולם מניחים, כשלומדים אמנות לא לומדים לקרוא ציור מופשט, בחיי, שום כלים אתה לא רוכש להתמודדות עם הדבר הזה, בגלל שאין שום כלי טכני להתמודדות עם הדבר הזה, הדבר היחיד שאתה מקבל מהמסגרת הזו, בהקשר הזה, זה את האומץ להתבונן ולחשוב מול זה ואת החירות לקחת חלק במשהו מופרך כל כך (וטוב שכך).

  • עומר  ביום 29/03/2011 בשעה 6:18 am

    במקרה הזה לא היתה בעיה כלל לזהות את האמן מהילד. כל מי שהראיתי לו את התמונות זיהה.
    אני בטוח שישנם מקרים שקשה יותר לעשות את הזיהוי.
    יש ילדים מאד מוכשרים, שהכשרון שלהם התגלה בגיל צעיר. וישנם אמנים איומים, שחוסר הכשרון שלהם עוד לא התגלה להם עצמם.
    אז מה?
    אם לקחתם קורס בסיסי באוניברסיטה בתולדות האמנות אתם יודעים שהכוונה של האמן, יחד עם השפה הויזואלית הייחודית לו, הם יחד יוצרות אמנות עוצרת נשימה. ולפעמים, אמנות עוצרת נשימה נוצרת לגמרי בטעות.
    אם ציור מופשט הוא לדעתכם קשקוש, אתם יכולים לפסול כקשקוש גם מוסיקה, והרי זוהי בורות מוחלטת, או לפחות חוסר רגישות ו/או דימיון.
    הפערים בין אמנים ללא אמנים אינם נעוצים דווקא ביכולת הטכנית או בכוונה, או ביכולת מכירה. הם נעוצים בהגדרה העצמית של האמן, ובמחקר היומיומי שלו בביטוי עצמי, בשפה ויזואלית/מוסיקלית/טקסטואלית, בתגובה שלו לחברה, בתרומה שלו לאנושות כאדם יצירתי ויצרני.

  • OmerArt  ביום 29/03/2011 בשעה 7:00 am

    אני מתחום האומנות וניחשתי לא נכון.

  • גיל  ביום 29/03/2011 בשעה 8:27 am

    ליטל, אני מסכים איתך שאמנות מופשטת אינה תרמית וכל אחד יכול לצייר מה שהוא רוצה. הבעייה היא כמו שציינת עם המיסטיפיקציה שעושים לציורים מסוימים סוחרי ומבקרי אמנות. אגב, ציור מופשט אכן מקטין את הפער הטכני בין אמנים ללא אמנים אבל נראה לי שדווקא ציור פיגורטיבי מקרב הדיוטות לאמנות כי יותר קל להקשר לאלו ולא לציורים המופשטים.

  • ליטל  ביום 29/03/2011 בשעה 12:15 pm

    אני לא מסכימה שזה ייחודי לציור או בכלל לאמנות הפלסטית. בכל תחומי היצירה יש מקרים ייחודיים שמגרים את הצופה לשאול שאלות מהסוג הזה. ישנן, כמו שצוין למעלה, דוגמאות כאלה בתחום המוזיקה, כך גם בתחום השירה (הייקו, למשל), הצילום, ואפילו הקולנוע והתאטרון.

    לגבי המחקר, הוא שעשוע חביב ומגרה את המחשבה, אבל אני לא בטוחה מה באמת אפשר ללמוד ממנו לגבי ציור מופשט, במיוחד כשברור שנבחרו בכוונה תחילה ציורים שעשויים להידמות לציורים של ילד (כשאגב, אצל ציירים מסוימים קיים ניסיון מוצהר להגיע בדיוק לזה).

    לגבי פוליטיקה ומסחר של אמנות- לא כולם יוכלו להבדיל גם בין ריח של בושם יקר לבין ריח של בושם זול. ככה עובדת כלכלה. ככה עובד מיתוג. האם באמת יש הבדל בין בושם יקר לבושם זול? לפעמים.

    לגב תיאוריה וביקורת של אמנות- מהי הפונקציה של זה והאם זה נעשה בפועל כמו שצריך זה כבר דיון נפרד ומורכב מאוד.

    מעניין אם הקושי להקשר שאתה מצביע עליו הוא מה שהפך אמנות מופשטת לכזה להיט משרדים. צבעוני, אבל תואם את העיצוב הלא-אישי.

  • גיל  ביום 29/03/2011 בשעה 12:20 pm

    ליטל, כמו שכתבתי למעלה באחת התגובות, אני מסכים שזה קיים בכל אמנות. למרות זאת, בציור זה די בולט כי אחוז האנשים שלא מצליחים להבחין בין אמנות אמיתית לקשקוש הוא עצום. במוסיקה אם תתני לילד בן 4 להקיש אקראית על הקלידים, אף אחד לא יבלבל את זה עם מוסיקה מודרנית וחדשנית גם אם היא תהיה הכי צורמת.

    את צודקת שזה קיים בתחומים אחרים בחיים, אבל כמה בשמים את מכירה שנמכרים במאות אלפי אם לא מיליוני דולרים? הסכומים שנמכרים על ציורים פשוט מטורפים אבל אולי זה משקף התעניינות יתרה בתחום הזה וזו שאלה של הצע וביקוש.

  • ליטל  ביום 29/03/2011 בשעה 3:03 pm

    ציורים נמכרים בכל כך הרבה כסף בגלל שיש "מקור", שניתן להבדיל מההעתקים, וגם בגלל המיתוס שאנשים מאמינים שיש דבר כזה "אמנות אמיתית".

  • גיל  ביום 29/03/2011 בשעה 5:18 pm

    אז זו בדיוק השאלה לא? האם יש דבר כזה אמנות אמיתית או שהכל רק תוצר של כוחות שוק ומניפולציות שעורכים עלינו?

  • ליטל  ביום 29/03/2011 בשעה 6:22 pm

    לא. זו בדיוק לא השאלה. יש אמנות טובה ואמנות לא טובה והשאלה היא מהו הקריטריון. "אמת" – לא הקריטריון. "ערך שוק"- גם לא. זה עניין סמנטי, אבל הוא משמעותי, האבחנה היא בין טוב ללא טוב ולא בין אמיתי ללא אמיתי.

  • גיל  ביום 29/03/2011 בשעה 7:21 pm

    אוקיי, אז איך מבדילים בין טוב לטוב? יש קריטריונים כלליים או שהכל כראות המתבונן?

  • ליטל  ביום 29/03/2011 בשעה 7:25 pm

    לצורך העניין, הניסיון להבדיל את ה"אמיתי" מה"לא-אמיתי" הוא כמו ניסיון להבדיל בין הבושם של המותג לבין החיקוי. השאלה המשמעותית עבור הצרכן במקרה של הבושם היא איזה בושם מריח יותר טוב (ובאמנות יש גם טעם לנסות לנסח קריטריונים לאיכות שאינם אישיים בלבד) ולא איזה בושם הוא אמיתי. הוא עשוי להיות הבושם שיותר יקר, או לא, אבל המחשבה שיש בושם אמיתי שניתן להבדיל מהחיקוי היא מחשבה שקשורה בסדר של המיתוג, והיא מעמידה למבחן רק אותו ולא את הבושם.

    וגם את המבחן הזה אפשר לבדוק, להלן:

    אם הטענה כנגד המיתוג של "תעשיית האמנות" היא שאין התאמה בין איכות היצירה לבין הערך שלה בשוק, אז משום שהמחקר הזה לא שואל על איכות (תקן אותי אם אני טועה), אלא בוחן את מדד "האמת" של העבודות (כלומר את היכולת להבדיל אותן מה"חיקוי"), הוא לא יכול לאשר או לשלול את הטענה הזו.

    אם הטענה היא בפשטות שיכל לצייר את הציורים הללו גם ילד, אז אפשר להפנות אותה רק למישהו שטען אחרת. ורב המבקרים \ הפרשנים \ הסוחרים וגו' לא מתעסקים בכלל עם השאלה הזו.

    זו למשל עבודה מצוינת וחכמה בעיניי, שגם כתבתי עליה:

    אבל אין לי שום ספק שיכול ליצור אותה גם אדם שאינו אמן או ילד או מכונה. אז מה?

    אם הטענה היא שלא יתכן שמשהו שכל אחד יכול לבצע טכנית ימכר במיליונים אז השאלה היא: למה בעצם? שמרנות לשמה?

    (אני כן חושבת אגב שאין התאמה בין איכות היצירה לבין ההדים להם היא זוכה והערך שלה בשוק, אבל זו לא הטענה שעולה מהמחקר, וממילא את זה אפשר להגיד על כל תחומי התרבות).

    יכולתי האמת לתמצת את כל זה במשפט: העובדה שילד מסוגל לצייר ציור מסוים, לא קובעת שהוא לא איכותי ואפילו לא קובעת שאינו ראוי להיסחר במיליונים.

  • ליטל  ביום 29/03/2011 בשעה 7:48 pm

    לגבי הקריטריוניים, יש כל מיני קריטריונים אבל הם נמצאים בויכוח מתמיד ומן הסתם רובם עמומים בהרבה מהקריטריונים לשיפוט במדעים מדויקים. יש קריטריונים שעל פיהם אמנות מופשטת נפסלת על הסף, יש גם מי שפוסל כל יצירה שלא מנסה לשנות את פני החברה בה היא מתקיימת. אני לא מקבלת אף אחד מהנ"ל, ועם זאת ממש מתקשה לנסח קריטריונים שאני יכולה לעמוד מאחוריהם בלב שלם, וזה אגב לא מפריע לי להמשיך לאמוד את ערכן של יצירות. זה כל כך עמום ודינמי שזה מאוד מפתה להגיד ש"הכל כראות המתבונן", אבל גם זו תהיה צביעות, לפחות מבחינתי, כי אני בכל מקרה מפעילה שיפוט. אני לא באמת מסוגלת לטעון שרפש כזה או אחר (בגלריה או בטלויזיה) הוא "פשוט לא הטעם שלי".

  • גיל  ביום 30/03/2011 בשעה 9:59 am

    ליטל, אני רחוק מלהיות מומחה באמנות ואולי דווקא בגלל זה אני יותר רגיש למניפולציות שנעשות עליי כצרכן. דווקא בגלל שיש כל כך הרבה מומחים, נראה שהחוויה הפרטית נדחקת קצת לפינה ואנשים כמעט מאולצים לחשוב שיצירות מסוימות הן שגיבות ואחרות לא. כשאני מסתכל בציור לא תמיד קל להפריד בין מה שאומרים עליו לבין מה שאני אמור לחשוב עליו בצורה אובייקטיבית. אני גם מודה שיש דברים שאני אוהב בלי יכולת להסביר למה. בכל אופן תודה על ההארות והערות שלך. רציתי לשמוע מאנשי אמנות מה הם חושבים על הנושא.

  • ליטל  ביום 30/03/2011 בשעה 12:44 pm

    גיל, אל תתנצל! 🙂

    לדעתי ציור מופשט הוא חידה ואתגר (גם עבור "מומחה") ואין ספק שאחת השאלות שהוא מעורר (במיוחד עבודות מסוימות) היא שאלת ה-"WTF", היא יותר מלגיטימית, היא מתבקשת. שאלת ה"למה אני אוהב את זה ולא את זה?" היא שאלה מרתקת, לדעתי, שכבר לוקחת את מה שציור מופשט יכול לתת.

  • isrsal  ביום 01/08/2011 בשעה 1:31 pm

    תגובה לאחר זמן. בלי קשר למי האמן, התחברתי יותר לשמאלי

  • גיל  ביום 01/08/2011 בשעה 1:33 pm

    מותר לשאול מה הכוונה בהתחברת? מצאת את זה יותר יפה? מעניין?

טרקבאקים

כתוב תגובה לירון אבני לבטל