מיתוסים הקשורים לאובדן, אבל, שכול ומוות

התמודדות עם מוות היא נושא שמעסיק כל אדם בשלב זה או אחר של חייו, אבל רבים מהאנשים מעדיפים לא לדבר על הנושא או להתעסק איתו בצורה ישירה. אני לא לגמרי בטוח למה זה קורה, אולי בגלל שזה עניין פרטי מאוד, משהו שנתפס כחולשה אנושית שלא רוצים לחשוף בפומבי, משהו שאין באפשרותינו לתפוס עד הסוף, או שמא זה הפחד הטריוויאלי מהמוות שרבים פשוט מנסים להדחיק. כך או כך יש מיתוסים רבים שאנשים מחזיקים בהם בקשר למוות, ובעיקר ההתמודדות עם האבל שבא בעקבות אובדן של אדם קרוב.

אחד המודלים הידועים ביותר להתמודד עם אובדן (לא רק מוות אגב) הוא המודל שהציגה הפסיכיאטרית קובלר-רוס לפני יותר מ-40 שנה ומתאר חמישה שלבים של אבל: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה. המודל הזה מהווה את אבן הרוזטה שהנחה ועדיין מנחה פסיכולוגים ופסיכיאטרים במשך עשרות שנים בבואם לנסות לעזור לאנשים המתמודדים עם מוות. למעשה, המודל הזה כל כך מקובע ונפוץ בתרבות שלנו שהוא הגיע למעמד פולחני כמעט, והוא נתפס כדרך היחידה והנכונה שבה צריך להתגבר על אובדן כלשהו ועל שכול. עם זאת, כפי שכבר כתבתי בעבר, המודל הזה אינו נתמך במחקרים אמפיריים וישנן ביקורות שונות שהצטברו עם השנים כנגדו, ובעיקר העובדה שאין עדויות שתומכות בקיומם בהכרח של שלבים שונים של אבל, או שאנשים חייבים לעבור שלבים בסדר מסוים על מנת להתגבר על אובדן, ובכלל, לא ברור שכל אחד מהשלבים הללו הכרחי או אפילו קיים כפי שהציגה אותם קובלר-רוס (יש גם ביקורת רבה על העובדה שהיא יצרה את המודל על בסיס שיחות עם חולים סופניים בלי בכלל לשאול אותם לגבי השלבים השונים).

אחת הביקורות המרכזיות כנגד המודל, לא רק באשמתה של קובלר-רוס אלא של מטפלים שבאו בעקבותיה, היא שתהליך האבל כשמו כן הוא, הפך להיות תהליך או מסע שחייבים לעבור. אין קיצורי דרך, יש שלבים שצריך לעבור (ואנשים שונים שמו דגש שונה על השלבים ההכרחיים). בכלל, אבל גם הפך למשהו שיכול לשמש כמקפצה לצמיחה אישית ולחיים טובים יותר, לא פחות. זהו מאפיין מאוד מובהק של תרבות המערב, בעיקר זו האמריקאית, שכמובן מערבת בתוכה הרבה מאוד כסף לתעשיית הבריאות והמטפלים. הרי בסך הכל אנשים התאבלו לאורך כל ההיסטוריה האנושית, ודי בהצלחה יש לומר. זה מסוג הדברים שפתאום נוצר איזה צורך עבורם שלא היה קיים קודם, ועוד כזה עם מתווה מאוד ברור ומדויק שאנשים התבקשו לעבור כמו היה זה טקס חניכה. אם כבר, מחקרים בין תרבותיים והיסטוריים מראים מגוון רחב מאוד של דרכים להתמודד עם אובדן של אדם קרוב, ואחת הדרכים הנפוצות בקרב חלק מחברות מסורתיות יותר היא טאבו מוחלט של המת. שורפים או קוברים כל דבר שקשור למת, אסור לדבר עליו או להזכיר לשמו ופשוטו כמשמעו ממשיכים הלאה עם החיים. מחקרים של אנתרופולוגים פסיכולוגיים מראים שעבור אותם אנשים זו צורת התמודדות טובה ואין ראיות שהם סובלים יותר מאנשים שכן מחצינים את מותו של אדם אהוב (החובה להוציא את זה החוצה ולדבר על זה היא אבן יסוד של הטיפולים המערביים המודרניים).

המגזין טיים סקר בשבוע שעבר בעקבות הירי באריזונה מחקרים חדשים שמפריכים כמה מהמיתוסים הקשורים לתורת השלבים של קובלר-רוס כמו גם מיתוסים אחרים הקשורים לאבל. הם שופכים אור חדש על איך באמת אנשים מתמודדים עם אובדן, אבל או צער עמוק והנה הם לפניכם.

מיתוס מספר 1: אנחנו מתאבלים בשלבים

לכאורה, מאוד הגיוני לחשוב שאנשים עוברים שלבים שונים של אבל אבל מתברר שזה לא כל כך פשוט כפי שהתברר ממחקר שנעשה באוניברסיטת ייל ועקב למשך מספר חודשים אחרי 233 אנשים שחוו צער עמוק. על פי המודל של קובלר-רוס, קבלה הוא השלב האחרון שבו אנשים מקבלים את מותו של האהוב. בפועל, אנשים מקבלים את המוות מהשלב הראשון והם יותר חווים כמיהה למת מאשר חוסר קבלה של מותו. הכמיהה הזו אפילו חזקה יותר בהשוואה לכעס או דיכאון למשל, שהם שלבים אחרים של המודל.

מיתוס מספר 2: דברו על זה, אל תדחיקו

כאמור, מחקרים בתרבויות אחרות מראים שיש דרכים מקובלות אחרות להתמודד עם מוות שלא בהכרח כוללות דיבורים או איזכור של המת. האלטרנטיבה היא בוודאי לא הדחקה (כאילו יש דיכוטומיה בין הדברים). המיתוס שאנשים צריכים לכעוס על העולם ולהוציא את כל הרגשות השליליים על מנת להטהר מתברר כלא מדויק. בפועל, מתברר שכל ההוצאה של הרגשות השליליים הללו לא כל כך יעילים ויכולים אפילו לפגום בתהליך האבל. מחקרים שנעשו עם אנשים שאיבדו בן זוג או ילד מצאו שמספר חודשים לאחר האובדן, אלו שלא הביעו רגשות שליליים חוו פחות דכאונות וחרדה והיו להם פחות בעיות בריאותיות שנה אחרי האובדן, בהשוואה לאלו שכן הביעו רגשות שליליים. כלומר, דיכוי מחשבות שליליות דווקא יכול להוות משהו חיובי.

מיתוס קרוב לזה הוא המחשבה שתהליך האבל הוא משהו שחייבים להתייחס אליו או לטפל בו ואסור להמנע ממנו. אבל מחקרים מראים באופן עקבי, אנשים שלא מתייחסים למוות בצורה ישירה, לא מתמודדים איתו בהכרח בצורה פחות טובה מאחרים שכן מדברים או מתייחסים אליו. אנשים שכותבים למת, או כותבים יומנים שמנסים לעכל את האבל לא מראים התמודדות טובה יותר מאלו שלא הביעו את עצמם. במחקר שנעשה לאחר התקפות הטרור ב-2001, אנשים התבקשו להתייחס לאירועים מייד לאחר התרחשותם, לדבר עליהם ובאופן כללי לנסות להתמודד עם הכאב. לאחר שנתיים הם דווקא חוו מצוקה גדולה יותר מקבוצת ביקורת שלא התבקשה לעשות זאת.

מיתוס מספר 3: נשים מתקשות יותר להתמודד עם אובדן

יכול להיות שהמיתוס הזה קשור לתפיסה שעדיין רווחת שנשים חלשות יותר באיזו שהיא צורה, או שאולי הן רגשניות, רגישות, או אמפתיות יותר מגברים, אבל בכל מקרה, אין למיתוס הזה בסיס במציאות. מעניין לציין אגב, שהמיתוס הזה מונע במידה רבה על ידי מטפלות שסבורות שנשים מתקשות יותר להתמודד עם אובדן יותר מגברים וזקוקות ליותר זמן בהתמודדות עם השכול. אצל גברים מטפלים לא נמצאה הטייה כזו אבל מכיוון שיש יותר נשים במקצועות טיפוליים המיתוס הזה כנראה השתרש. אחת הבעיות המתודולוגיות במחקרים על המיתוס הזה נובעת מהעובדה שנשים באופן ממוצע חוות יותר דיכאונות מגברים ולכן זה נראה כאילו הן סובלות מבעיות רבות יותר בזמן אבל. מחקר מבוקר יותר שלקח בחשבון את שיעורי הדיכאון של גברים ונשים לפני תקופת האבל מצא שדווקא גברים הם אלו שסובלים יותר מדיכאון בעקבות האובדן בהשוואה לנשים.

מיתוס מספר 4: האבל לעולם לא מסתיים

מקובל מאוד בחברה שלנו לשקוע באבל לתקופה ארוכה מבלי להתאושש ממנו. קובלר-רוס קבעה אמנם שהשלב החמישי של הקבלה הוא השלב האחרון של האבל, אבל היא הודתה שהאבל אף פעם לא מסתיים למעשה. מחקרים שנעשו לאחרונה מוצאים דווקא שעוצמת האבל ומשכו יכולים להיות מוגבלים בזמן ולמעשה זה מה שקורה לעיתים קרובות. במחקר על מותו של בן או בת זוג (שנחשב לאבל הקשה ביותר) תקופת האבל הקשה ביותר מתרחשת במשך ששת החודשים הראשונים שלאחריהם כמחצית האבלים לא הראו שום סימנים של דיכאון, חרדה או מחשבות כפייתיות על המת כמו גם סימפטומים של הפרעות אחרות. זה לא אומר כמובן שהם לא התגעגעו לבן הזוג או שלא חשבו עליו, אלא רק שהם חזרו לתפקוד תקין ונורמלי שהיה קיים לפני המוות. הבעייה במקרים רבים היא שכאשר אנשים מביעים חוזק נפשי אחרי אובדן, רבים בסביבתם מפרשים את זה כאילו הם מדחיקים את המוות ודוחים את ההתמודדות איתו. בפועל, רק 15% מהאבלים סבלו מסימפטומים חמורים גם שנה וחצי לאחר המוות, במה שנראה כסוג של הפרעת אבל שלא הייתה ידועה קודם.

מיתוס מספר 5: טיפול נפשי עוזר

כתבתי על הנושא לא מעט (בעיקר כאן), והנושא הזה מאוד שנוי במחלוקת בשנים האחרונות בלשון המעטה. הנקודה המרכזית היא שלא תמיד צריך ללכת לטיפול גם אם קיימת בעייה מסוימת ולפעמים המנגנונים הטבעיים של הגוף עושים את העבודה כמו שצריך או שהזמן עושה את שלו. זו בדיוק המסקנה של מחקר מטא אנליזה שכלל 60 מחקרים שונים שבחנו התערבויות קליניות בעקבות אובדן. המחקר לא מצא שום עדות לכך שטיפולים תרמו להתמודדות טובה יותר עם האבל או להתאוששות מהירה יותר לגבי רוב החולים, בהשוואה לאנשים שלא עברו טיפול. באופן כללי, רוב האנשים פשוט מרגישים יותר טוב אחרי זמן מסוים בלי או עם קשר לטיפול. זה כמובן לא אומר שלמספר מסוים של אנשים טיפול לא יכול להיות יעיל, אבל מספרם מועט יחסית, ולרוב האנשים טיפול לא מחיש את ההתמודדות עם האבל.

אחת הבעיות המרכזיות שיוצרים כל המיתוסים הללו היא חוסר הגמישות שאנחנו מצפים מהתמודדות עם אבל, בין אם מדובר בנו או באחרים סביבנו. במקום זה צריך לאפשר לאנשים להתמודד בדרכם שלהם על פי רצונם ולא לכפות עליהם כל מיני מוסכמות שנראות לנו נכונות. בסך הכל, רוב האנשים יתמודדו עם אבל בצורה טובה והזמן במקרה הזה כן עושה את שלו ברוב המקרים. צריך באמת להתרכז במיעוט האנשים שכן מתקשים להתמודד עם האבל ולנסות לאתר אותם, משהו שהמדע מנסה לעשות כיום.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • Keren Fite  On 22/01/2011 at 10:57 pm

    מעניין. אפשר לקבל רפרנס או לינק למאמר במגזין טיים?

  • גיל  On 22/01/2011 at 11:22 pm

    לצערי המאמר לא אונליין אבל הנה ההתחלה שלו: http://www.time.com/time/magazine/article/0,9171,2042372,00.html

  • ניר  On 23/01/2011 at 12:41 am

    המיתוסים שהצגת ברובם נשמעים נכונים, לכל מיתוס שורש אחד (מתוך מיני רבים) של אמת. האם אתה לא חוטא לפרשנות שאתה קורא לטיפול נפשי מיטוס. ברור שהתמודדות לא סתגלנית לאבל אפשר לראות רק לאחר תקופה ארוכה מזמן המוות, ובמידה ואין הסתגלות מספקת של האדם אז רק הטיפול יכול להיות מתאים. האם זה עדיין מיתוס שזה מוצג כך?

  • גיל  On 23/01/2011 at 12:45 am

    בהקשר הספציפי הזה לא נמצא ברוב המקרים שטיפול בעקבות מוות עוזר יותר מאם רק היית נותן לזמן לעבור.

  • גורו יאיא  On 23/01/2011 at 12:50 am

    כבר הרבה זמן חיכיתי למאמר שאפשר להצמיד לו את זה

  • תרצה  On 23/01/2011 at 2:56 am

    גיל, אכן יש מיתוסים ומודלים מקובלים הקשורים למוות בכלל ולאבל בפרט. אני חושבת שיש בזה הוכחה לכך שהמוות אכן מעסיק אותנו מאוד ולו רק משום שהוא למעשה אירוע בלתי צפוי יחסית בחיינו. אירוע שמציין סוף מוחלט של החיים הספציפיים ובעיקר אירוע שאין ממנו דרך חזרה. זאת בניגוד לכל מה שהחיים מאפשרים לנו בדרך כלל.
    תודה על הציטוט מהטיימס.

  • תרצה  On 23/01/2011 at 2:57 am

    תיקון טעות: האירוע צפוי אבל התזמון שלו בלתי צפוי.

  • צור  On 23/01/2011 at 6:23 am

    אם יש דבר אחד שיפה כל כך במדע, הוא היכולת שלו לערער על הנחות יסוד בצורה כל כך מובנית. מעניין, אני מודה שנפלתי בכמה מיתוסים כאלו.
    אני מאוד סקרן לגבי המחקרים בנוגע למיתוס מספר 2, סביב הבעת רגשות שליליים בתהליך האבל. אולי יש קישור שתוכל להוסיף כאן?

  • גיל  On 23/01/2011 at 8:14 am

    צור, יש על זה די הרבה מחקרים שלא בהכרח קשורים לאבל. חלק מהם נסקרים בספר שיצא לאחרונה שנקרא 50 מיתוסים בפסיכולוגיה שמראים שלדבר על משהו שלילי לא בהכרח עוזר להתמודד איתו.

  • razel  On 23/01/2011 at 11:45 am

    בפילוסופיה הקונטיננטלית יש עיסוק רב בשאלת דאגת המוות. השיא הוא אצל היידגר שב"היות וזמן" רואה את ה"היות-לקראת-המוות" כמצב האותנטי ביותר של האדם, ואת הבריחה מהמחשבה על המוות, שהערת עליה בתחילה ותהית על סיבתה, הוא רואה כבריחה מהאותנטיות המטרידה אל השטחיות, מהדאגה – zorg – אל הפחד. זו גם הסיבה שהפילוסופיה העתיקה מסוקרטס והלאה, וכך גם הדתות, מבטיחות נצחיות הנפש – כדי לברוח מהקיום האותנטי והמטריד הזה.

    תמת המוות נבחנה גם אצלו וגם אצל הוגים אחרים – רוזנצווייג, לוינס, קריטסבה ועוד – ואי אפשר כאן אפילו לטעום מכולם. אבל מעניין לנתח את המיתוסים ואת שלילתם, כפי שהוצגו ב"טיימס", לאור תובנותיה של פילוסופיה זו, הרואה את האימה שבמפגש עם מותו של הזולת לא רק כצער של אובדן וגעגוע, אלא בעיקר כפי שהיה אצל גילגמש: המפגש עם תנאטוס מפגיש אותנו פנים אל פנים עם מותנו שלנו.

    יש עוד נקודות שתמיד נקשרות למוות: אשמת השורד שמעניין איך שאצל כל אחד היא מתנחלת ונתפסת באירועים שכביכול קושרים את מותו של הקרוב באחריותו של החי, ועוד.

  • pnina katz  On 23/01/2011 at 11:54 am

    אני מוצאת הבדל בריאקציה שלי כלפי מתים, אם אני מתייחסת להורי.
    שדווקא תהליכים עמוקים שעברתי עם אימי לפני מותה, כנראה קיצרו לי תהליכים או שלבים. מעבר לגעגועים אליה, אני לא עברתי דבר מתוך השלבים המוזכרים. מותו של אבי שהגיע בצעירותי היחסית ובצעירותו יחסית, גרמו לי הרבה שנים לחזור מחדש על תהליכי האבל. אני חושבת שלפחות אצלי יכולתי לראות שהמשוואה של תהליך האבל שונה.
    כרגיל הכתבות מרתקות.

  • shlomix  On 23/01/2011 at 1:47 pm

    אני קורא חדש יחסית בבלוג הזה וזה ממש מהנה לראות שיש מי שעושה סדר בכל המוסכמות וההנחות הבלתי מוסברות שאנחנו רגילים לשמוע ביומיום.

  • גיל  On 23/01/2011 at 2:31 pm

    פנינה, זה כנראה נכון. כשהמוות פתאומי יש הרבה שאלות שיכולות לצוץ בזמן מאוחר יותר, כשהמוות ידוע זמן מסוים קל יותר לעכלו כנראה.

    רייזל, אני חושב שזה גם קשור במידה רבה לעליבות של המוות לעומת החיים.

  • הלה, סידני, אוסטרליה  On 23/01/2011 at 3:30 pm

    שלושה דברים למדתי במהלך הבי.איי שלי בפסיכולוגיה:
    1. ככה זו כן תשובה
    2. לברוח זה כן פתרון
    3. הדחקה היא מנגנון ההגנה היעיל ביותר.

    או בקיצור: לא צריך לדבר על כל דבר.

    נ"ב ליהודים יש מנגנון (רשמי) אחד של אבל. לנוצרים אחד אחר לגמרי. נו, ו? וזהו. לא צריך להרחיק לתרבויות זרות, מספיק להשוות בין שתיים קרובות אך שונות.

  • גיל  On 23/01/2011 at 4:04 pm

    הלה, אני לא יודע איפה למדת פסיכולוגיה אבל במקומות רבים מלמדים שהדחקה זה דבר לא טוב ושיום אחד היא תצוץ ותפגע בך. אני גם חושב שלא צריך להתעסק עם המנגנונים הטבעיים של הגוף, וכל הניסיונות להוציא בכוח הדחקות (גם בלי קשר לבעייתיות הפסיכואנליטית שלהם) מיותרים.

    • ירון אבני  On 25/01/2011 at 11:54 pm

      הילה דווקא צודקת אבל לא מדייקת לגבי הדחקה.
      פרויד טען (וכרגיל גם מי שמלמדים אותו וגם המקטרגים לא טרחו לקרוא את מה שכתב בעצמו אלא פרשנויות על דבריו) שלהדחקה תפקיד חשוב בבריאות הנפשית ואם ההדחקה של אירועים טראומטיים שהאדם – בדר"כ ילד – אינו יכול להתמודד איתם מצליחה אז לא צריך מנגנוני הגנה – כלומר מנגנוני הגנה (לא אדפטיביים) נוצרים דווקא כאשר ההדחקה לא מצליחה.

      • גיל  On 26/01/2011 at 8:02 am

        זה נכון חלקית, אבל פרויד מדבר על הדחקה של עונג שחס ושלום אסור שימומש. זה והבסיס הפסיכואנליטי של אגו, סופר אגו וכו' שהוא חסר בסיס לא הופך את ההדחקה הפרוידיאנית לנכונה.

      • ירון אבני  On 28/01/2011 at 2:11 am

        לא שמעתי את פרויד מדבר אבל הוא כותב וכדאי להתייחס לדברים שכתב ולא מה נדמה לנו שהוא אמר:
        במאמר על ההדחקה משנת 1915 (מופיע בספר "מעבר לעקרון העונג") כותב פרויד: "אנו נזכרים כי המניע להדחקה וכוונתה לא היו לא למנוע צער. ..כשההדחקה אינה מצליחה למנוע התהוותם של רגשי צער וחרדה, אפשר לפסוק עליה שלא עלתה פה…אין צריך לומר כי ההדחקה שנכשלה,תעורר את התעניינותנו יותר מן ההדחקה המוצלחת, שברוב המקרים תהיה מחוץ לגדר ענייננו".

      • ירון אבני  On 28/01/2011 at 2:14 am

        תיקנתי לא במקום ולא נכון :

        "אנו נזכרים כי המניע להדחקה וכוונתה לא היו אלא למנוע צער.

  • אורי  On 24/01/2011 at 8:38 am

    לגבי המיתוס האחרון – יש מחקרים שמראים שטיפול נפשי עוזר בכלל במשהו? לא מפתיע אותי שהוא לא עוזר גם בהתמודדות עם אבל… זה סתם פסאודו-מדע.

  • גיל  On 24/01/2011 at 10:34 am

    אורי, תקרא את הפוסט על הפסיכולוגיה הקלינית. כתבתי די הרבה ביקורת על טיפולים קליניים בעבר אבל לא צריך לשפוך את התינוק עם המים. יש בהחלט טיפולים שעוזרים להרבה אנשים.

  • ymoran00  On 25/01/2011 at 2:52 am

    קצת מבלבלת אותי האמירה שידוע שדיבור על רגשות שליליים לא באמת עוזרת (כמו שמצוטט מהספר "50 מיתוסים בפסיכולוגיה").
    מצד שני – אני קורא מאמרים כאלה:
    http://www.wired.com/wiredscience/2009/02/talkitout/
    ואני יכול לומר באופן אישי שעברתי כמה דברים קשים במיוחד שחוויתי בחיי על-ידי דיבור עליהם – ובאמת כל פעם שדיברתי על אותם אירועים הרגשתי שהכוח שלהם מוחלש יותר ויותר. אז נכון שזה אנקדוטלי, אבל עדיין איך האמירה מתיישבת עם מחקרים כמו אלה שהבאתי בלינק?

  • ראובן  On 25/01/2011 at 5:49 am

    עוד סיכה משמחת בבלון הפסיכולוגיה הקלינית.

    אחרי שיתפוצצו הבלונים המופרכים אפשר יהיה לעשות שימוש נכון ומושכל בכלי הטיפולי, ולהפוך את התחום למועיל יותר למטופלים (ואולי פחות מועיל למטפלים ולהררי השרלטנים, מתלמידי פרויד [והוא עצמו גם] ואילך)

  • גיל  On 25/01/2011 at 7:51 am

    ymoran, הכוונה היא שהבעת רגשות שליליים לשם הבעתם לא עוזרת ואפילו מזיקה. אם מישהו סובל מבעייה מסוימת אז צריך לטפל בה ישירות.

  • ירון אבני  On 28/01/2011 at 2:13 am

    תיקון קטן של כתיבה מהירה מידי :
    צ"ל : "אנו נזכרים כי המניע להדחקה וכוונתה אלא היו לא למנוע צער.

  • גיל  On 28/01/2011 at 9:09 am

    ירון, אצל פרויד אפשר לקרוא כמעט הכל. אני לא יודע מה הרקע שלך בפסיכואנליזה אבל כל הבסיס של התאוריה של פרויד הוא להעלות רגשות מודחקים למודעות. כל הנושא של אסוציאציות חופשיות, חלומות ופליטות פה פרוידיאניות נועד על מנת שתהיה לנו גישה ללא מודע. תסביך אדיפוס הוא משהו שאנשים מדחיקים כי אלו מחשבות אסורות. אז נכון שהדחקה מגינה על האגו אבל צריך לחשוף אותה ולא לתת לה לעשות את שלה. הוא זה שהיה הראשון שחשב שאנשים מדחיקים זכרונות טראומתיים של פגיעה מינית (אחרי זה הוא שינה את דעתו), זה בטח לא משהו חיובי לא?

    • ירון אבני  On 29/01/2011 at 1:53 am

      גיל, לא התכוונתי לפתוח דיון על פרויד ומקומו בהתפתחות החשיבה על נפש האדם. רק רציתי להעמיד דברים על דיוקם.

      אני מעריך ומוצא עניין בדברים שאתה כותב באתר, אבל כמי שלומד פסיכולוגיה ופסיכואנליזה וקורא את פרויד ואחרים, אני חושב שכדאי להתייחס למקור כפי שמקובל בעבודה מדעית רצינית. יותר מדי פעמים נתקלתי בחומר אקדמי שאינו מדייק בלשון המעטה בהתייחסות לפרויד וכתביו משום הצורך לפשט נושאים מורכבים. העובדה שפרויד שינה ותיקן והרחיב חלקים נרחבים בתיאוריה שלו מדגישה בעיני את עוצמת החשיבה שלו ואת האינטגריטי שלו.

      • גיל  On 29/01/2011 at 8:37 am

        ירון, אני מסכים, לכן צריך להסתכל על ההדחקה כחלק מהתאוריה הפסיכואנליטית שלו ולא במנותק ממנה. הנקודה היא שהדחקה למרות שהיא משרת פונקציה הגנתית אינה דבר טוב וצריך לחשוף את המנגנונים שלה ולא להשאיר אותם כמו שהם.

      • ירון אבני  On 29/01/2011 at 1:26 pm

        אני חושב שמיתוס מספר 2 הוא דוגמא לחוסר הבנה של הדברים שכתב פרויד – כי לפי מה שציטטתי ממנו ולפי מה שמוכיחים המחקרים שאתה מביא – הדחקה היא דבר טוב וטוב שהוא עובד כך. אנשים מתבלבלים בין הדחקה שהיא תהליך לא מודע לבין הכחשה שבה התכנים היו המודע אבל מוכחשים ומועברים ללא מודע. בהדחקה לעומת זאת התכנים הקשים לא מגיעים למודעות וכנראה טוב שכך ולכן הדחקה היא (כפי שמציין פרויד) היא הצלחה של המכשיר הנפשי שלנו ואילו הכחשה היא מנגנון הגנה ואת התכנים שעליהם מגן מנגנון הגנה (נוקשה בדר"כ) יש לחשוף ולא דברים מודחקים.

  • גיל  On 29/01/2011 at 2:40 pm

    האמת היא שהמיתוס השני לא בהכרח מתייחס לפרויד. הפרקטיקה לאורך זמן גרסה שלא טוב להחזיק דברים בבטן. מן הסתם האדם מודע למוות רק שהוא בוחר לא לדבר על זה. יכול להיות שהמילה הדחקה לא טובה בהקשר הזה ופשוט צריך לדבר על לשמור דברים בבטן.

  • נעם לבנת  On 30/10/2011 at 4:46 am

    איזה יופי!
    ככלל, אני בעד חשיבה אנטי דוגמתית, בוחנת, מההתחלה, שאיננה מקבלת כל מוסכמה בהסכמה אלא מניחה שעובדת היותה פופולרית יכולה לנבוע משלל גורמים, שהנכונות שלה איננה מן הדומיננטיים שבהם.
    וספציפית, המאמר הזה כלכך יושב טוב על צורת הראיה שלי על הנושא, שממש התמוגגתי.
    שאפו.

  • גיל  On 30/10/2011 at 8:51 am

    תודה, נועם. צריך לזכור שבמקרה הזו כמו במקרים אחרים האשמה לא תמיד על מי שניסח את התאוריה, אלא כל אלו שבאו בעקבותיה וקיבלו אותה בלי חשיבה ביקורתית.

    • נעם לבנת  On 30/10/2011 at 10:02 am

      'אשמה' איננה רלוונטית כלל. הבנת הנושא עצמו, אל נכון, היא החשובה.

      • גיל  On 30/10/2011 at 12:00 pm

        ברור, הכוונה היא שיש כאלו שממשיכים לתקוף את המודל של קובלר רוס כאילו היא אחראית למה שנעשה או לא נעשה בנושא ב40 השנה האחרונות.

%d בלוגרים אהבו את זה: