הבדלים בין המינים בשאיפה למין מזדמן – מחקרים קלאסיים בפסיכולוגיה אבולוציונית

היה לי פעם מרצה שאמר שמחקר קלאסי זה מחקר שכולם מצטטים אותו אבל אף אחד לא טרח לקרוא. המשפט הזה נחרת אצלי בזיכרון ויותר מפעם אחת מצאתי אותו נכון. סטודנטים שמתוודעים לתחום חדש לומדים אותו לרוב בצורה “מסוננת” דרך המרצה או ספרי מבוא של התחום. סטודנטים מתחילים לא קוראים כמות גדולה של מאמרים מקוריים ולכן נשארים עם מה שאחרים כתבו על הנושא, או מה שהם שמעו בהרצאות. זה כמובן לא דבר רע ואפילו הכרחי. יש יתרונות לא מעטים ללימוד נושא ממקורות משניים, בעיקר יכולת להתמודד עם כמויות גדולות של חומר בזמן קצר, הפשטה של נושאים מורכבים לשפה פשוטה, וחוסר יכולת להתמודד עם טקסטים אקדמיים מורכבים (חישבו למשל כמה אנשים קראו על פרויד לעומת הכמות שקראה את פרויד). זה נכון אגב, לא רק לגבי סטודנטים אלא פעמים רבות לחוקרים בכירים שלא תמיד קוראים טקסטים מכוננים בתחום שלהם אלא מקבלים אותם כמובנים מאליהם. יש סיבות רבות למה כדאי לטרוח לקרוא מאמרים קלאסיים, ואני שמח שזה הרגל שאימצתי לי במשך השנים. מעבר לעובדה שתמיד טוב לדעת את היסודות של תחום מסוים ממקור ראשון, שווה גם לבדוק האם ההבנה שלנו השתנתה עם השנים ומה בדיוק נאמר שם באותו מחקר ראשוני ופורץ דרך. קריאת מחקרים ממרחק השנים יכולה להיות שיעור טוב בהיסטוריה של התחום, שיעור שרבים לצערי לא לומדים. לכן, אני פותח כאן מעין “מדור” חדש שינסה לבחון מדי פעם כמה מאמרים קלאסיים בראי השנים. אני אתחיל עם כמה מאמרים שנוגעים לתחום שלי של פסיכולוגיה אבולוציונית, ואולי בהמשך גם אגע במאמרים קלאסיים מתחומים אחרים.

המאמר הקלאסי שאני רוצה לפתוח איתו עוסק באחת האמיתות שהן אבני היסוד של התחום, שגברים מעוניינים במין מזדמן הרבה יותר מנשים. מטרת המחקר הייתה לבדוק השערה בסיסית שנובעת מתאוריית הברירה המינית. אם גידול צאצא נושא בחובו עלויות שונה לזכר או לנקבה, המין שמשקיע יותר או שיש לו יותר מה להפסיד הוא זה שיהיה בררן יותר. אצל בני אדם כמו אצל רוב היונקים הנשים הן אלו שנושאות בעלויות גדולות יותר שכוללות הריון והנקה, ולכן סביר שהן תהיינה בררניות יותר כשהן בוחרות פרטנר מיני. אצל גברים, ההשערה תהיה שהם ייטו הרבה יותר ליחסי מין מזדמנים מכיוון שיחסים כאלו טומנים בחובם רווח פוטנציאלי עצום במעט השקעה בדמות הריון של האישה (כמובן שזה נכון לחברות שאין בהן אמצעי מניעה, אבל המוח האבולוציוני שלנו לא מתוכנת לחשיבה כזו). ההשערה הזו נשמעת די טריוויאלית היום, אבל היא לא הייתה כזו ברורה לפני 30 שנה. לא הייתה שום עדות ניסויית שיש הבדלים בנושא בין גברים ונשים ולא היה ידוע גם גודל הפערים בין גברים ונשים. כאן נכנסו בארט והאטפילד לתמונה והחליטו לערוך ניסוי שבוחן את הסוגייה.

לפני שאגש לתאור המחקר, חשוב לשים אותו בפרספקטיבה ההיסטורית המתאימה, ולהכיר את הרקע שעל פניו הוא נעשה. הרעיון למחקר נבע מפרוייקט משותף של ראס קלארק והסטודנטים שלו בקורס “פסיכולוגיה חברתית” שדן בין השאר בספרו  הקלאסי (כן, גם הוא) של דונאלד סימונס The Evolution of Human Sexuality (מאוד מומלץ לקריאה גם היום). הנסיינים במחקר היו סטודנטים מאותו הקורס. הניסוי נערך ממש בראשית ימיה של הפסיכולוגיה האבולוציונית כשהיא עוד נקראה סוציוביולוגיה, והקונוטאציות השליליות בנוגע אליה היו בשיאן. באותה תקופה היה מאוד לא מקובל בקרב פסיכולוגים להציע שקיימים הבדלים בין המינים, לא כל שכן הבדלים מולדים. הניסוי המקורי שעליו מתבסס המאמר נעשה באביב 1978, אבל נדרש ניסוי נוסף ו-11 שנים נוספות עד שהמחקר עצמו פורסם לבסוף (עוד על כך בהמשך).

הניסויים של בארט והאטפילד לא רק שהיו פורץ דרך מבחינת הממצאים שלהם אלא גם יוצאי דופן מבחינת איך שהם התנהלו, אפילו בסטנדרטים של המחקרים היום. רוב המחקרים שנערכים על מיניות ובחירות בני זוג נערכים במעבדה. לרוב מדובר בשאלונים למילוי עצמי, אבל גם אם מדובר בניסוי, הנבדקים מודעים לכך שהם משתתפים במחקר (גם אם הם לא תמיד מודעים למטרת המחקר). לא כך בניסויים שמתוארים במאמר. הניסויים שנעשו בקמפוס של אוניברסיטת פלורידה סטייט הם ניסויים נטורליסטיים שחיקו מציאות אמיתית והשתתפו בהם סטודנטים אקראיים שהתהלכו בקמפוס ולא היו מודעים לכך שהם משתתפים בניסוי.

מה בדיוק נעשה במחקרים הללו? תשעה נסיינים משתפי פעולה (4 גברים ו-5 נשים), גיל ממוצע 22, ואטרקטיביות ממוצעת, נעמדו ברחבה בקמפוס ופנו לסטודנטים בני המין השני (בסך הכל השתתפו 96 סטודנטים, מחולקים שווה ושווה בין גברים ונשים בשני הניסויים). הנסיינים הודרכו לפנות אך ורק לסטודנטים שהם מוצאים אטרקטיביים והיו מוכנים לקיים עימם יחסי מין אילו מבחינה תאורטית לו לא היה מדובר בניסוי. בסקאלה של 1-9 ממוצע האטרקטיביות של המשתתפים הייתה 7.5. אחרי שנבדק נבחר (אני מתאר את הניסוי מנקודת המבט הנשית וכל הניסוחים בהתאם), הנסיינית פנתה אליו במילים אלו: “ראיתי אותך מסתובב בקמפוס ואני מוצאת אותך מאוד מושך”. כעת, הם שאלו בצורה אקראית אחת משלוש השאלות הבאות:

1) האם תרצה לצאת איתי הלילה?

2) האם תרצה לבוא אליי לדירה הלילה?

3) האם תרצה לשכב איתי הלילה?

במחקר הראשון, 65% מהגברים אמרו כן לפחות לאחת הבקשות, בעוד רק 21% מהנשים ענו בחיוב. מבט מעמיק יותר מראה שהחלוקה בין השאלות לא הייתה שווה. בעוד ש-56% מהנשים נענו לבקשה לדייט לעומת 50% מהגברים, רק 6% מהנשים הסכימו לבוא לדירה של הגבר לעומת 69% מהגברים. השאלה לגבי הסקס גררה 75% תשובות חיוביות מהגברים ו-0% הסכמה מצד הנשים. המחקר השני שנערך מספר שנים מאוחר יותר מצא תוצאות כמעט זהות ( 50% – 50% בשאלה הראשונה, 69% לעומת 0% בשאלה השנייה, ו-69% לעומת 0% בשאלה השלישית).

יש כמה דברים מעניין מהמחקר הזה. ראשית, המגמות של גברים ונשים היו הפוכות. מחצית מהנשים הסכימו באופן כללי לדייט, אבל האחוזים שהסכימו לפגישה בבית או לסקס היו אפסיים. גברים לעומת זאת הסכימו פחות לדייט ויותר למפגש אינטימי בדירה (עם או בלי סקס). זה ממצא שנראה מעט פרדוקסלי, כי היינו חושבים שגברים יקפצו על ההזדמנות לדייט באותה מידה לפחות כמו לסקס כי הסיכוי שדייט יוביל לסקס גבוה למדי (לא בהכרח בדייט הראשון כמובן). נראה כאילו גברים פחות מעוניינים בדייט בגלל שם מעריכים שהסיכוי שהוא יוביל לסקס נמוך יחסית, או אולי בגלל שהוא כרוך בהשקעה גדולה יותר מצידם.

שנית, בניגוד למיתוס שנוצר בעקבות הניסויים הללו, אכן היו גברים שסירבו לסקס (4 ו-5 מתוך ה16 בקבוצת הניסוי שנשאלה את השאלה הזו). עם זאת, מעניין לראות את הנימוקים שאותם גברים השתמשו בהם לדחיית הסקס. אחד הנבדקים התנצל שהוא נשוי, נבדק אחר אמר שהוא יוצא עם מישהי, ונבדק שלישי לא יכל להפגש באותו הלילה והציע להפגש למחרת. לעומת זאת מספר נבדקים שכן הסכימו לסקס שאלו למה צריך לחכות עד הערב? באופן כללי, גברים הרגישו מאוד בנוח עם השאלות הללו. מהצד השני, התגובה של נשים לבקשת הסקס הייתה זועמת ואגרסיבית במקרים רבים. אחת הנבדקות חשבה שהנסיין מתבדח איתה, ונבדקת אחרת תהתה מה לא בסדר עם הנסיין וביקשה שיניח לה לנפשה (לא מסופר איך הגיבו הגברים שהסכימו לסקס כשנאמר להם שמדובר בניסוי).

זהו המחקר. פשוט ואלגנטי, חד וברור בתוצאותיו אבל עדיין פתוח לפרשנויות. הפירוש המרכזי הוא כמובן על פי תאוריית הברירה המינית, אבל היו ניסיונות לפרש אותו כך שגברים ונשים עונים על פי ציפיות החברה מהם ולפי תפקידי המגדר המצופים מהם. כלומר, על פי ההסבר הזה גברים ונשים דומים בהעדפות שלהם אלא שמנשים מצופה להתנהג בצורה חסודה יותר. לדעתי הסבר תרבותי לא יכול להסביר את הפערים הברורים שנתגלו בין המינים, במיוחד אם לוקחים בחשבון שהמחקר נעשה בתקופה שלאחרי המהפיכה המינית ועם אוכלוסיית סטודנטים שמסורתית מתנהגת בצורה ליברלית למין. בנוסף, הצורה שבה גברים ונשים ענו על השאלות אומרת הרבה מאוד. אם נשים היו מעוניינות בסקס כמו הגברים לא סביר שהן היו מסרבות בצורה בוטה ואגרסיבית כל כך.

המאבק על פירסום המחקר

הסיפור שעומד מאחורי פירסום המחקר מעניין כמעט כמו המחקר עצמו. כאמור, המחקר הראשוני נעשה ב-1978 ואילו המאמר עצמו פורסם רק ב-1989. מה בדיוק התרחש בכל אותן שנים? מתברר שלאחר ביצוע הניסוי המקורי (שהחל כאמור מפרוייקט כיתתי של קלארק עם הסטודנטים שלו), כתב קלארק מאמר בין חמישה עמודים שהיה מוכן לפירסום כבר בשנת 1978. קלארק שלח את המאמר לפירסום למספר כתבי עת ונדחה מכולם (בצורה מפתיעה, הוא אפילו נדחה מכתב העת אתולוגיה וסוציוביולוגיה, האב הקדמון של כתב העת המודרני אבולוציה והתנהגות בני אדם). כך מצטטים קלארק והאטפילד תגובה טיפוסית נזעמת של שופט של המאמר:

Apart from the rather comical nature situations of the study and the debriefing which are regrettably not discussed for they should be hilarious, there is no value to this study. The propositions (no pun) on which it is based are incredibly naive, the conclusions unwarranted, etc. This paper should be rejected without possibility of being submitted to any scholarly journal. If Cosmopolitan won’t print it, then Penthouse might like it.

אאוץ’. אחרי שנתיים של מאמצים עקרים לפרסם את המאמר טמן קלארק את המאמר במגירה והתכוון לגנוז אותו לגמרי. אלא שאז הוא פגש את אליין האטפילד בכנס ומצא בה שותפה לתאוריות הסוציוביולוגיות שלו. האטפילד הייתה חוקרת של אהבה רומנטית ולוהטת והיא לא רק חשבה שראוי שהמאמר יפורסם אלא התעקשה שזה פשוט הכרחי. היא ישבה על המדוכה וערכה את המאמר בקפידה כך שיהיה איזון בין התאוריה האבולוציונית לתאוריות חברתיות שונות שעשויות להסביר את התוצאות. נראה היה שכעת, הדרך לפירסום המאמר תהיה סלולה.

לא כל כך מהר מסתבר, הציפיות היו אופטימיות מדי. עוד דחיות (למרות שהפעם היו דיעות קצת יותר חיוביות על המחקר) ושוב מפח נפש. שופטים שונים גם ציינו: הזמנים השתנו והמחקר מיושן. הבדלים בין המינים היו אולי מהותיים ב-1978 אבל הם לא כך היום. היום כבר לא תמצאו הבדלים בין המינים, כך טענו המבקרים. בנוסף, המודעות למחלות מין והעלייה במקרי האיידס הפכו את האנשים לזהירים יותר לגבי יחסי מין, וגברים לא ישושו כל כך לקיים יחסי מין מה שעשוי לשנות את תוצאות המחקר. בגלל הביקורות הללו החליט קלארק יחד עם הסטודנטים שלו לשחזר את המחקר באביב 1982. אותו מקום, אותו פרוטוקול בדיוק, וגם התוצאות היו זהות כמעט לחלוטין. שוב נכתב המאמר מחדש.

כעת הציעה האטפילד לשלוח את המאמר לכתבי עת של לימודי נשים או לאלו שעוסקים ביחסים קרובים. במשך שלוש שנים המאמר נשלח לכתבי עת שונים, שוב ושוב הוא נדחה. ביקורות נעו מבקשה למחקר נוסף, עד הטלת ספק באמינות של הסטודנטים כשחקנים. עורך אחד כתב להם: “המחקר עצמו חסר ערך, מוזר וחסר ערך מכדי שיהיה מעניין. למי איכפת מהתוצאות לשאלות כל כך טיפשיות בין אנשים זרים? כלומר, למי איכפת חוץ מירחוני נשים שונים שיעוטו על מחקר כזה. המחקר חסר ערך חברתי”. לא אלאה אתכם בפרטים, אבל אחרי 4 שנים נוספות התקבל המאמר סוף סוף לכתב העת לפסיכולוגיה ומיניות האדם (למרות שגם כאן השופטים לא התלהבו מהמחקר אבל הם אישרו אותו לבסוף).

אחרית דבר

עם פירסום המחקר הוא הפך לסנסציה מיידית. קלארק הוזמן להרצות על המחקר באוניברסיטאות היוקרתיות ביותר בעולם למשל בהרווארד, והמחקר זכה לפירסום רב בעיתונות הפופולארית בארה”ב ובעולם כולו. מספר אירגונים פמיניסטיים תקף את המחקר בטענה שהוא נותן הצדקה להתנהגות שוביניסטית, אבל בסך הכל התגובות אליו בקהילה המדעית ומחוצה לה היו חיוביות.

מאז פירסום המחקר עברו יותר מ-20 שנה. בשנים הללו נעשו לו שיחזורים רבים במקומות שונים בעולם. השיחזורים הללו מצאו ממצאים דומים ברובם למחקר המקורי אבל גם הוסיפו משתנים שונים שלא היו כלולים בו. כך למשל, מחקר שנעשה בדנמרק ושפורסם זה עתה מצא שהאטרקטיביות החיצונית של הגברים הנסיינים השפיעה על התשובה של הנשים (זאת אחרי בקרה של גיל, מצב משפחתי, וטיב ההצעה). לא הייתה כל השפעה דומה על הגברים במחקר. סיבה אבולוציונית אפשרית לממצא היא שיופי חיצוני מהווה אינדיקציה לגנים טובים (אנשים יפים הם לרוב סימטריים, דבר המעיד על בריאות טובה). במערכת יחסית קצרת טווח שהתנאים במחקר מדמים (דייט, פגישה לילית בבית של הבחור, או סקס) יש חשיבות מועטה למאפיינים כמו סטטוס או נאמנות, דברים שרלוונטיים לאישה במערכת יחסית ארוכת טווח (יופי חיצוני הוא גם אחד הגורמים הראשיים לבגידה של אישה שנמצאת במערכת יחסית יציבה, שוב, בניסיון להשיג גנים טובים לילד פוטנציאלי). גברים לעומת זאת לא בררניים במיוחד באופן כללי, ובמיוחד במערכות יחסית מיניות בלבד מכיוון שאם יוולד ילד ממערכות יחסים כאלו, זה רווח נקי עבורם (עם או בלי השקעה הורית מצידם).

מחקר אחר שכלל נבדקים מגרמניה, איטליה וארה”ב לא שאל את הנבדקים ישירות דרך נסיינים משתפי פעולה, אלא דימה את הסיטואציות בניסוי המקורית דרך זה שביקש מהנבדקים לדמיין מישהו מהמין השני שפונה אליהם. הנבדקים התבקשו לדמיין שהשואל הוא בעל אטרקטיביות חיצונית גבוהה, בינונית או מתחת לממוצע. המחקר מצא השפעה דומה של האטרקטיביות הגברית על הנכונות להענות להצעות השונות מצד הנשים  אבל היו יותר גברים שסירבו להצעות מנשים עם אטרקטיביות חיצונית מתחת לממוצע. ממצא מעניין נוסף היה שכאשר הנשים נדרשו לדמיין גבר אטרקטיבי במיוחד, 50% הסכימו ללכת איתו לדירה וקרוב ל-25% הסכימו לסקס. סביר שהמספרים הללו מעט מנופחים מכיוון שמדובר בתסריט היפותטי ולא מציאותי מבחינת הנשאלות, מה שמקל על מתן תשובה חיובית.