החשיבות האבולוציונית של הסבתא

אחת החידות הגדולות ביותר באבולוציה של בני אדם היא מדוע נשים מפסיקות לקבל ווסת זמן רב לפני שהן מתות? נשים חיות עשרות שנים אחרי הווסת האחרונה, בלי יכולת להתרבות, בעוד גברים יכולים עקרונית להוליד ילדים עד מותם. לחוסר הפוריות הזה אצל נשים לא נמצא עד היום הסבר מניח את הדעת. מבחינה אבולוציונית, נראה שאם נשים היו פוריות למשך זמן ארוך יותר, הדבר היה נותן להן יתרון אבולוציוני כי הן יכלו להביא צאצאים רבים יותר לעולם שיש סיכוי גדול שיעמדו בפני עצמם ויולידו ילדים משלהם. רוב נקבות היונקים האחרות פוריות ומולידות צאצאים עד מותן ובני אדם מאוד ייחודים בנושא הזה (כמו גם לתקופה הארוכה שבני אדם צריכים לגדל את הילדים עד שהם יכולים להסתדר לבד). במשך השנים הוצעו תאוריות שונות להפסקת הווסת האנושית ואת חלקן סקרתי בפוסט הזה.

אין שום ספק שלידת ילדים נושאת מחיר כבד לנשים וכוללת סיכונים לא מעטים. בחברות ציידים לקטים שמהן התפתחנו, אחוז גבוה של נשים מת במהלך הלידה וככל שגיל האישה עולה, מערכות הגוף חלשות יותר ויש סבירות גבוהה יותר לסיבוכים שונים. ככל שמספר הילדים עולה, כך גם מתגברים הסיכונים והסיבוכים עד כדי קיצור תוחלת החיים של האם (נושא שכתבתי עליו כאן). הדבר נכון במיוחד בלידה של בנים שמכבידים יותר על האישה (בעיקר בגלל משקל גבוה יותר של בן זכר וגם בגלל רמות גבוהות יותר של טסטוסטרון ברחם, נושא שהרחבתי עליו פה). ועדיין, הולדת בן או בת נושאת בקרבה יתרונות אבולוציוניים עצומים ונראה שהמחיר האפשרי או ההשלכות של לידה לא מספיק גבוה כדי למנוע את זה (מודלים שונים של ביולוגים מתמטיים מראה את זה).

ישנה גם הגישה ההפוכה לנושא הפסקת הווסת. יתכן שלא מדובר בנזק מהלידות עצמן, אלא ביתרון שיש לחיים בתקופה פוסט ווסתית. אחת ההשערות הפופולאריות בנושא בעשור האחרון הייתה "השערת הסבתא". ההשערה גורסת שיש יתרון אבולוציוני לתקופה ארוכה של חוסר פוריות פוסט ווסתית, תקופה שמנוצלת לעזרה לילדים ובעיקר לנכדים. אם סבתות יכולות לעזור להשרדות ולרבייה של הנכדים והנכדות שלהן ובכך לסייע בצורה ישירה לגנים שלהן עצמם, יש בכך יתרון אבולוציוני גדול. השאלה המרכזית היא, כמה עזרה כזו הכרחית וכמה עזרה כזו באמת משמעותית כך שהיא תקזז ותבטל את היתרונות של רבייה ישירה של הסבתא עצמה. אחרי הכל, צאצא ישיר של הסבתא ישא מחצית מהגנים שלה בממוצע בעוד נכד נושא רק רבע מהגנים.

האנתרופולוגית קריסטין הוקס מאוניברסיטת יוטה היא זו שניסחה את "השערת הסבתא" המקורית לפני כעשור ובמשך שנים התנהלו ויכוחים מרים על תקפותה. כאמור, אחת הבעיות המרכזיות הייתה שמודלים אבולוציוניים שונים מצאו שעדיין היתרונות של רבייה ישירה עדיפים על תמיכה בנכדים. בעייה נוספת נבעה מכך שהמדגם המקורי של הוקס, שעל פיו היא ביססה את ההשערה שלה, כלל 12 סבתות בלבד. הסבתות שהוקס חקרה הגיעו משבט ההאזדה, חברת ציידים לקטים בטנזניה שהוקס ואחרים חקרו במשך שנים. על פי המחקר שלה, סבתות בשבט ההאזדה עזרו לבנותיהן לאסוף פקעות (מזון חשוב בהיסטוריה האבולוציונית שלנו) בעוד הבנות מניקות את התינוקות שלהן. העדויות הללו הובילו את הוקס לחשוב שלהיות סבתא חשוב לפעמים לא פחות מלהיות אמא.

בשנים שלאחר העלאת ההשערה נעשו מחקרים שונים שניסו לאשש או להפריך אותה. הממצאים שהתקבלו לא היו חד משמעיים והיו במקרים רבים עקיפים (למשל המחקר שמתואר פה שמצא שסבים וסבתות מצד האם מעורבים יותר בחיי נכדיהם). מחקר חדש שניתן לקרוא אותו כאן מנסה לענות על השאלה בצורה מקיפה ובדרך חדשנית.

המחקר שהונחה על ידי קבוצה בראשות הביולוגית האנתרופולוגית לסלי נאפ מאוניברסיטת קיימבריג', בדק את הקשרים הגנטיים בין סבתות לנכדיהם. באופן ספציפי, בחנו החוקרים את הקשר הגנטי דרך כרומוזום המין X. לכל אישה יש שני כרומוזומי X. סבתא מצד האב (כלומר, סבתא שהבן שלהן הביא ילדים לעולם) חולקות 50% מהגן הזה עם נכדותיהן, מכיוון שהם מעבירות את כרומוזום הX לבניהן, שמעבירים אותם בתורן לנכדות. מצד שני, סבתות מצד הבן אינן חולקות את כרומוזום הX עם הנכדים הבנים, שמקבלים את הכרומוזום מצד האם שאינה הבת של הסבתא. מהצד השני, נכדים שנולדים מצד הבת חולקים 25% מהגנים שלהן עם הסבתא בלי קשר למינם מכיוון שלכל נכד יש סיכוי של 25% לקבל את הכרומוזום X מהסב או הסבתא מצד האם. הדבר מודגם באיור הבא מתוך המאמר:

 

כעת, נאפ וצוותה בחנו את שיעורי ההשרדות של נכדים ב-7 חברות שונות שלגביהן יש נתונים גנאולוגיים טובים שמאפשרים בניית עץ משפחה שלם. החברות הללו כללו כפרים חקלאיים ביפן, אתיופיה, גמביה, מלאווי, כמו גם כפרים באנגליה, גרמניה וקנדה שיש לגביהם נתונים משפחתיים עד המאה ה-16. כשחיברו את כל עצי המשפחה הללו למאגר מידע גדול אחד, נמצא קשר מובהק בין דרגת הקירבה של הסבתות שגרו בסמיכות לנכדים ולהשרדות של אותם נכדים. סבתות מצד האב הועילו הכי הרבה לשרידת הנכדות שלהן, ולעומת זאת סבתות מצד האב הועילו הכי פחות להשרדות הנכדים. הנכדים מצד האם היו בדרגת השרדות בינונית, תוצאות החופפות לחלוטין לדרגת הקירבה הביולוגית (לפחות כפי שהיא נמדדת על ידי כרומוזום X).

תוצאות המחקר תומכות ב"השערת הסבתא" ומצביעות על היתרון של סבתות להשרדות הנכדים שהכי קרובים להן גנטית. עם זאת נשארים עדיין כמה דברים לא ברורים. המנגנון שדרכו התהליך מתרחש לא ברור עדיין. אין שום עדות שסבתות מעדיפות בצורה גלויה או מודעת נכדות מצד האב. יתכן שהנכדות הללו מרגישות קרובות יותר לסבתות מסיבה כלשהיא (אולי דרך מנגנוני ריח לא מודעים), דבר הגורם לסבתות להתייחס אליהן בצורה שונה. כמו כן לא ברור עדיין האם ליתרון ההשרדותי של הנכדות מצד האב יש ערך רב יותר מבחינה אבולוציונית בהשוואה ליתרון שהיו הסבתות משיגות מהעלאת גיל הפסקת הווסת.

הערה מאוחרת כי אני שם לב שהרבה מתייחסים לנושא: אין שום קשר בין תוחלת החיים הקצרה יחסית של חברות ציידים לקטים להשערת הסבתא. רבים טוענים בטעות שבגלל שלאורך ההיסטוריה האבולוציונית שלנו אורך החיים היה קצר יחסית אז היו מעט סבתות ולכן אין כאן שום בעייה. זה לא ממש מדויק. נכון שתוחלת החיים הממוצעת הייתה קצרה משמעותית מזו שהיא היום, אבל היא בעיקר נובעת מתמותת תינוקות גדולה. תינוקות שמגיעים לגיל 5 ישרדו עד בגרות ברוב המקרים, ואנשים שהגיעו לגיל 40 יכולים לצפות לעוד 25 שנות חיים בממוצע, זמן שאמור להספיק להולדת ילדים נוספים. סקירה נרחבת של הנושא אפשר למצוא פה.