הפחד שיצחקו עליך

כמו שרבים מכם יודעים, תחום המחקר המרכזי שלי הוא האבולוציה של ההומור. כמו בכל תחום מחקר, חוקרים שונים עוסקים בנושא מהיבטים שונים. חקר ההומור לא שונה בזה. למעשה, במובנים רבים המחקר בהומור אפילו יותר אינטרדיסיפלינרי מפסיכולוגיה אבולוציונית ומשלב בתוכו חוקרים מכל תחום שאתם רק יכולים להעלות על הדעת (מדעי ולא מדעי). בפוסט הזה, אני מעוניין להתייחס לנושא ספציפי בחקר ההומור שמקבל תשומת לב רבה בשנתיים האחרונות. הנושא הזה לא קשור ישירות לפסיכולוגיה אבולוציונית, למרות שבקרוב אכתוב פוסט נפרד בנוגע למחקרים אחרונים בתחום האבולוציה של ההומור. התחום שאני מעוניין להתייחס אליו נקרא Gelotophobia והוא עוסק בפחד שיצחקו עליכם.

רוב האנשים נתקלו במצבים שבהם הם חשבו שאחרים צוחקים עליהם. זה יכול לקרות כשהולכים ברחוב וחבורה של אנשים מתחילה לצחוק כשעוברים לידם, או כשנכנסים לחדר ופתאום אנשים מתחילים לצחוק בלי שום סיבה נראית לעין. לאחרונה כאמור מווקדשת תשומת לב מחקרית רבה לנושא המסקרן הזה. מה השורשים של הפחד הזה? האם יש מאפיינים אישיותיים שגורמים לאנשים מסוימים לפחד יותר שיצחקו עליהם מאחרים? האם התופעה הזו מהווה הפרעה פסיכולוגית או שהיא תופעה טבעית לחלוטין? האם יש מדינות שבהן הפחד הזה נפוץ יותר מאחרות?

החוקר הראשון שהתייחס לתופעת הגלוטופביה (גלו משמעו צחוק ביוונית, ופוביה היא פחד) היה מייקל טיטסה (Titze) ובתחילה הוא כינה אותה סינדרום פינוקיו. בתפיסתו הראשונית, גלוטופוביה הייתה הפרעה פסיכולוגית, שקשורה לחרדות חברתיות אחרות, בעיקר כאלו שמערבות בושה. חשוב לזכור עם זאת, שיש נטייה היום לסווג כמעט כל דבר כפוביה (אתם יכולים לראות בעצמכם את הרשימה האינסופית הזו) אבל אין זה אומר שמדובר בהכרח בהפרעה קלינית. וכיום מקובל להתייחס לגלוטופוביה כחלק מרפרטואר ההתנהגויות האנושיות, ולא במובן הצר הפתולוגי שלה. כמו כל התנהגות אחרת היא יכולה כמובן להוות בעייה חמורה לאנשים מסוימים ואף להוביל למעשי יאוש קיצוניים. לא מזמן היה מקרה של נער בגרמניה שפתח בירי ללא אבחנה על חבריו לכיתה בגלל שצחקו עליו. רוב מקרי הגלוטופביה אינם קיצוניים כמו המקרה הזו כמובן ובכל מקרה, גם אם אין היא מזיקה במיוחד, הפחד מפני מישהו שיצחק עליכם יכול להעיק למדי ולהוביל לכל מיני תופעות לא רצויות כמו נסיגה חברתית, דימוי עצמי נמוך, פחד משתק לשוחח עם אנשים אחרים וכו'. כמו כן, יש שונות די גדולה בצורה שבה בני אדם חווים את הפחד הזה, אם בכלל.

ככל הידוע, בני אדם הם בעלי החיים היחידים שסובלים מהפחד הזה. אין שום עדויות לגלוטופוביה אצל פרימאטים אחרים, למרות ששורשי ההומור והצחוק נטועים עמוק בעבר האבולוציוני שלנו. גלוטופובים הם אנשים שמנסים להשאר רגועים בנסיבות חברתיות, אבל למעשה הם מתוחים מאוד, רציניים וחוששים מאוד שמישהו יעיר הערה שתתפרש כאילו צוחקים עליהם ולכן מעדיפים להקטין את האינטרקציות עם אחרים, לא לדבר באופן פומבי וכו'. אנשים שסובלים מגלוטופוביה נוטים לפרש צחוק שנשמע במצבים דו משמעיים כאילו הוא מכוון אליהם. גלוטופובים נוטים אמנם לצחוק ולחייך פחות כשהם בחברת אנשים אחרים, אבל חשוב להדגיש שאין הדבר מעיד בהכרח על זה שהם חסרי חוש הומור. מה שכן, יש קשר בין גלוטופוביה לבין מצב רוח רע, וגלוטופובים נוטים להיות מרוחקים ולא להיות בעלי הומור עצמי.

לפני שניגש לממצאים בנושא, אסביר כיצד מודדים גלוטופוביה. ישנם מספר כלים שפותחו בשנים האחרונות להערכת גלוטופוביה, כלים בעלי מהימנות ותוקף גבוהים. האתר הזה מוקדש למחקר בנושא, ומפנה גם לפירסומים מדעיים בתחום. אנשים המעוניינים לעבור הערכת גלוטופוביה מוזמנים להשתתף במחקרים באתר (אני לא בטוח שהם מקבלים משוב לגבי הציון האישי שלהם). ישנם מספר שאלונים בסיסיים שנפוצים מאוד כיום שבהם הנבדקים מתבקשים לדרג משפטים שונים הנוגעים לסיטואציות שונות שבהן הפחד הזה בא לידי ביטוי. בנוסף, יש גם טכניקות מדידה השלכתיות שבהן מוצגת בפני הנבדק סדרה של קריקטורות, והוא נדרש לכתוב מה אדם מסוים יחשוב בסיטואציה המתוארת. הנה דוגמא לשתיים מהן:

לאחר מכן, שופטים בלתי תלויים מעריכים עד כמה התגובה של הנבדק מבטאת פחד שיצחקו עליו בסולם מדידה מסוים וההערכות שלהם נבדקות כך שהם בהסכמה גבוהה. גלוטופובים ייטו לחשוב שהאנשים שצוחקים, צוחקים על האדם השלישי (בקריקטורה הראשונה) או על האדם שמעד (קריקטורה שנייה). באופן כללי, המדידות ההשלכתיות הללו נמצאו כמהימנות ובמתאם גבוה עם השאלונים, אבל השימוש בהם יחסית מועט בגלל שהם דורשים עבודת קידוד גדולה יותר ושיפוט חיצוני, מה שגוזל זמן רב.

אז מה המחקר הגלוטופובי חושף בפנינו? ישנן מספר תגליות מעניינות בנושא. ראשית, לא נתגלו שום הבדלים ממשיים בין המינים. גברים ונשים חווים גלוטופוביה בשיעורים דומים. שנית, לא נמצאה נטייה גבוהה או נמוכה יותר לפחד הזה כתלות בגיל. שלישית, אנשים שאובחנו כדיכאוניים, כסובלים מחרדה, בעלי הפרעות אכילה, אובססיביים קומפלסיביים, בעלי הפרעות אישיות, או כאלו שסובלים מחרדות חברתיות נוטים לסבול יותר מאחרים משיעורים גבוהים של גלוטופוביה. מחקרים שנעשו ממש לאחרונה מראים שגלוטופובים המעוניינים להתגבר על הבעייה יכולים לעשות כן בטיפול פסיכולוגי התנהגותי. גלוטופובים לא שונים מאחרים באינטליגנציה שלהם אבל מעריכים את עצמם כפחות אינטליגנטיים מאחרים. זה כנראה קשור לנטייה של גלוטופובים להיות בעלי הערכה עצמית נמוכה באופן כללי, כמו גם חשש כללי שהם אינם מוערכים דיים על ידי אחרים. מבחינה אישיותית, גלוטופובים נוטים להיות בעלי אישיות מופנמת ונוירוטית.

עדיין לא ממש ברור למה אנשים מסוימים מפחדים יותר שיצחקו עליהם יותר מאחרים. בניסיון ללמוד מהם הגורמים לגלוטופביה התמקדו החוקרים באם הפחד שיצחקו עליכם קשור לחוויה קשה של לעג מהעבר. המחקרים בנושא הזה חצויים.  יש כנראה קשר כזה אבל התמונה מורכבת יותר. אנשים שסבלו מהצקות בעבר, בעיקר בילדות, חווים רמות גבוהות יותר של גלוטופוביה. במחקר אחד, התבקשו הנבדקים לחשוב על האירוע המשפיל ביותר שבו מישהו צחק עליהם וכמה אינטנסיבי היה הלעג כלפיהם. ככל שהאינטנסיביות של התחושה הסובייקטיבית של הלעג הייתה גבוהה יותר, כך אנשים פחדו יותר שיצחקו עליהם. מתברר שככל שתחושת הבושה והגועל מהארוע היו גדולים יותר, כך הפחד מזה שיצחקו עליהם היה גבוה יותר. עם זאת, הקשרים הללו נמצאו במתאמים בינוניים ואינם מספרים את כל הסיפור. כמו כן, לא מצאו קשר בין תחושות פחד, כעס או עצב מהארוע שבו צחקו עליהם, לכמות הפחד מזה שיצחקו עליהם שחווים אנשים. עם זאת, אלו שלקח להם זמן רב יותר להתאושש מהארוע הזה סבלו יותר מגלוטופוביה.

מחקר רחב הקף שכלל 76 מדינות מכל היבשות, החל מפיג'י וכלה בארגנטינה, חשף כמה ממצאים מעניינים. ראשית, אנשים חווים גלוטופוביה בכל מקום בעולם, בלי קשר לגילם או מינם. תושבי המדינות הסקנדינביות, שידועים ברמת החיים הגבוהה שלהם ומדורגים תדיר גם בצמרת רמת האושר העולמית, חווים רמות נמוכות של גלוטופוביה. מדינות כמו ארגנטינה, מלזיה וגאנה מובילות את הרשימה ותושביהן פוחדים הכי הרבה שיצחקו עליהם. באופן כללי, מדינות אסיה חוות רמות גבוהות של גלוטופוביה בהשוואה למדינות המערב. יתכן שהדבר קשור לנורמות וערכים תרבותיים השונים במדינות הללו, אם כי לא ברור איך זה מתקשר לגלוטופוביה.

לגלוטופוביה יש שתי תופעות "אחיות" שגם הן מקבלות לאחרונה תשומת לב מחקרית. אלו הן גלוטופיליה (Gelotophilia) – ההנאה מזה שאחרים צוחקים עליכם, וקטגלסטיזם (Katagelasticism) – ההנאה מלצחוק על אחרים. גלוטופילים הם כל אותם אנשים שאין להם בעייה להשתטות בפומבי, ואפילו להפך, הם שואבים הנאה רבה מתשומת הלב הציבורית ומחפשים דרכים שונות לעשות צחוק מעצמם. תחשבו על כל אותם אנשים שמעלים קליפים ליוטיוב שבהם הם עושים שטויות, נתפסו במצבים מביכים, או סתם בעלי התנהגות גמלונית (לפני יוטיוב היו תוכניות טלביזיה רבות כגון פיספוסים). אנשים שסובלים מגלוטופוביה נוטים להיות במתאם הפוך עם גלוטופיליה. במילים אחרות, טבעי שאנשים שפוחדים שיצחקו עליהם לא ישאבו הנאה מזה שצוחקים עליהם, אם כי המתאם רחוק מלהיות מושלם והוא בסביבות 0.5. זה אומר שהתופעות הללו קשורות אחת לשנייה אבל אחת היא לא ההפך מהשנייה. לעומת זאת, אין שום מתאם בין גלוטופוביה לבין קטגלסטיזם. זה ממצא מעניין, כי אפשר היה לחשוב שאנשים שמפחדים שיצחקו עליהם ייטו לא לעשות את זה לאחרים אבל נראה שאין זה כך. יש אנשים שפוחדים מאחרים שיצחקו עליהם אבל אין להם בעייה לצחוק על אחרים. בנוסף, יש מתאם חיובי בין גלוטופיליה לקטגלסטיזם. אנשים שנהנים שצוחקים עליהם נהנים גם לצחוק על אחרים והדבר כנראה קשור לאישיות מוחצנת ולפתיחות לחוויות חדשות.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • דובי  On 13/08/2009 at 8:30 pm

    אני כבר אם בכלל הייתי מניח קשר ישר בין פחד שיצחקו עלי לבין הנאה מלצחוק על אחרים – השני מזין את הראשון (מכיוון שאני נהנה לצחוק על אחרים, כנראה שאחרים נהנים לצחוק עלי). ואולי המתאם יהיה קשור לסוג הצחוק. אם הצחוק שלי על אחרים הוא מרושע, אני ארתע מהרעיון שיצחקו עלי. אם כשאני צוחק על אחרים אני לא רואה בכך פגיעה או עלבון עבורם, אני גם לא אחשוב שאני צריך להעלב כשצוחקים עלי, ואני אהנה מזה.

  • גיל  On 13/08/2009 at 9:06 pm

    המחקרים בנושא לא מבדילים כמעט בין סוגים שונים של הומור וז משהו שעוד דורש מחקר.

  • אורח קבוע  On 14/08/2009 at 2:10 am

    כמו בהרבה באבחונים אחרים גם אנשים שלא "סובלים" מהתופעה מאבחנים את עצמם כאילו הם כן – כמו שאני עשיתי, או שזה שאכן הזדהתי עם האבחון מעיד על זה שאני "סובל" מזה ברסה יחסית גבוהה.

    ואגב, כידוע ההגנה הטובה ביותר היא מתקפה, וצריך להקדים מכה לתרופה, ולכן אני תמיד מעדיף לצחוק על אחרים (וגם עושה את זה בפועל)..

  • גניה  On 15/08/2009 at 3:10 am

    יש לי ביקורת נוקבת על הפוסט הזה,
    אבל אני פוחד שאם אפרסם אותה תצחקו עלי

  • אורח קבוע  On 15/08/2009 at 1:27 pm

    כנראה שנצחק עליך בכל מקרה, עדיף שתפרסם את הביקורת ונראה מה היא שווה לפחות

  • יובל  On 31/08/2009 at 11:46 am

    זה נשמע אינטואטיבית כאילו יש קשר גדול בין הסביבה שבה האדם גדל ומתבגר לבין כך שיפתח גלטופוביה\פיליה…

    יש המון משפחות שההורים והאחים נוהגים ללעוג ולצחוק על הילד במשך כל השנים המעצבות, ומהצד השני יש את אותן משפחות בהן נזהרים שכל מילה שיוצאת כלפי הילד תהיה מחזקת ובונה.

    מעניין אם הקשר בין הדברים האלה קיים, ואם כן האם בסוג הראשון של המשפחות הדבר מחזק גלטופוביה או אולי מחסן דווקא מפניה..

  • גיל  On 31/08/2009 at 6:35 pm

    או לפחות קשר חזק כזה. כמו שציינת זה יכול לעבוד תאורטית בשני הכיוונים ולא ברור איך זה באמת עובד עדיין.

%d בלוגרים אהבו את זה: