על הבעייתיות שבאיבחון הפרעות נפשיות: המקרה של הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD)

איבחון אנשים כסובלים מהפרעות או מחלות נפשיות הוא נושא מורכב למדי. בניגוד למחלות פיסיות, שם אפשר לזהות במידה רבה של וודאות גורמי מחלה או סימפטומים פיסיים, יש בעייתיות רבה בעצם הגדרת המושג נפש, וגם הגדרה של מה יחשב הפרעה או בעייה. פסיכולוגים ופסיכיאטרים משתמשים במדריך הידוע בשם DSM כמדד האולטימטבי לסיווג מחלות נפשיות. אבל חשוב לזכור שה-DSM נוצר על ידי בני אדם וככזה, הוא חשוף להטיות שונות ובעיקר מושפע מאוד מהתרבות המערבית, ומרוח התקופה. שינויים רבים עברו על ה-DSM עם השנים, חלקם הגדול נובע לא מהתקדמות מחקרית גרידא או מהבנה טובה יותר של נפש האדם, אלא משינויים חברתיים ותרבותיים. כך למשל, המהדורה השביעית של המדריך מ-1974 הייתה הראשונה שלא סיווגה הומוסקסואליות כהפרעה, ו-10 מיליון אמריקאים הבריאו ביום אחד. בנוסף, חשוב לזכור שאין נייר לקמוס לאיבחון הפרעות נפשיות. הקריטריונים לאיבחון מחלות מבוססים על מעין "רשימות מכולת" ובהם המאובחן צריך להחזיק במספר מסוים של סימפטומים מתוך הרשימה (בדרך כלל חלק מהם הכרחיים), על מנת להיות מאובחן כסובל מהמחלה. אסור כמובן לשכוח שיש מידה רבה של סובייקטיביות מצד המטפל שקובע אם האדם סובל מסימפטום מסוים או לא.

עם הזמן, ה-DSM תפח ותפח למימדים עצומים ויותר ויותר הפרעות נפשיות נכללו בו. הדבר גורם לכך שאנשים פתאום סובלים ממחלות שבכלל לא היו מוכרות בעבר, אבל גם שהפרעות מסוימות שכן היו קיימות פתאום נהפכו נפוצות הרבה יותר. קחו לדוגמא אוטיזם. פעם הקריטריונים למציאת אוטיזם היו נוקשים יותר, בעוד הם רחבים יותר וכוללים קריטריונים רבים יותר. האם זה אומר שיש היום יותר אוטיסטים ממה שהיה לפניי 20 או 50 שנה? לא בטוח. נכון שהיום יש יותר פתיחות לאוטיזם וסביר שהיו אוטיסטים שלא אובחנו בעבר מסיבות שונות. מצד שני, קל יותר להגדיר מישהו בתור אוטיסט והמספר בהכרח גדול יותר ממה שהיה על פי הקריטריונים הישנים.

או קחו את הדוגמא של הפרעות למידה. היום יש הרבה יותר אנשים שסובלים מהפרעות למידה, החל מדיסלקציה, וכלה בהפרעות קשב שונות כמו היפראקטיביות ו-ADD. כמובן שרבים מהאיבחונים מבורכים ונובעים בין השאר מכך שאין סטיגמה לסובלים מההפרעות הללו. מצד שני, נראה כאילו היד קלה על ההדק באיבחונים הללו. אסור לשכוח שלבני אדם יש מנגוני הגנה טבעיים להתמודדות עם בעיות שונות. צריך להזהר מאוד שלא לפגוע באותם מנגנוני הגנה עדינים שהם חלק בלתי נפרד מאיתנו. בדומה למקרים של החדרת זיכרונות שווא, כך עיסוק יתר בהפרעות שונות יכולה להזיק יותר מאשר להועיל בזה שהוא מנציח את הבעייה. בזה ששמים תווית על משהו כקיים, מאוד קל למוח שלנו לחשוב שזה באמת ככה, ודי בקלות אפשר למצוא אלף ואחת הצדקות והוכחות לקיום של אותה תופעה. לעומת זאת, אם נותנים לאנשים להתמודד עם בעיות בלי תיוגים מיותרים, יש סיכוי שהם יתגברו עליה ללא צורך בעזרה חיצונית, מה שגם עוזר ביצירת מנגנון הגנה בריא יותר לטווח הארוך. לקוראים הקצת יותר מבוגרים, נסו לחשוב על הילדות שלכם. לפני 20 שנה ומעלה, כאשר מעט מאוד הפרעות קשב אובחנו אצל ילדים. אני מניח שרבים יכולים לחשוב על כל מיני התנהגויות שהיו חלק בלתי נפרד מכם בגיל הילדות, ושהיום היו מאובחנות כהפרעות קשב שונות. האם חוסר האיבחון פגם בכם? אני מניח שבחלק מהמקרים התשובה שלילית. אני לא בטוח שכיום, איבחון ילדים כבעלי הפרעות למידה, עוזר להתמודד עם הבעייה טוב יותר מאשר חוסר איבחון. ילדים הם היפר אקטיביים מטבעם ולפעמים נדמה שיותר נוח לנו לסווג אותם כסובלים מבעייה כלשהיא, במקום לנסות לתת להם להם להתמודד עם האתגרים השונים לבדם. רק כשהבעיות חוזרות ונישנות ולא נראה שהם מצליחים להתמודד איתם, או אז הגיוני לפנות לעזרה מקצועית.

האם העובדה שיש יותר איבחונים היום אומרת שיש יותר בעיות היום מאשר לפני 100 שנה למשל? והאם האיבחונים הללו באמת גורמים לאנשים לחיות טוב יותר עם עצמם מאשר בעבר? אני לגמרי לא בטוח. חברות של ציידים לקטים למשל שבהן לא קיימת מערכת כל כך מסועפת של איבחונים וטיפולים נפשיים לא נחשבות לפחות בריאות נפשית מחברות מערביות. אולי יש בהם פחות בעיות מכיוון שחלק מהבעיות בחברה שלנו נובעות מחוסר אדפטציה שהיא אינהרנטית לחיים בחברה המודרנית, נושא שהרחבתי עליו בעבר, אבל לא סביר שיהיו הבדלים כל כך קיצוניים ולדעתי חלק מההבדל נעוץ בתרבות האיבחונים והטיפולים הנפשיים של החיים בחברה המערבית.

למה אני מספר לכם את כל זה? מכיוון שלא מזמן הופיעה כתבה מעניינת בסיינטיפיק אמריקן שטוענת שזה בדיוק מה שקורה היום עם הפרעת דחק פוסט טראומטית (PTSD), בעיקר כזו שמופיעה כתוצאה ממלחמה, ושאיבחון יתר שלה גורם יותר נזק מאשר תועלת לחיילים.

הפרעת דחק פוסט טראומטית בעייתית בשני מובנים. ראשית, ממש לא ברור אם האיבחון שלה שונה מזה של דיכאון או חרדה, מלבד העובדה שהיא מתרחשת רק במצבים טראומטיים ספיציפיים (ראו להלן). דבר שני, כל מה שכתבתי על איבחונים ב-DSM, קיים בצורה מוקצנת בנוגע ל-PTSD. PTSD לא הייתה קיימת למעשה כמחלה נפרדת עד סוף שנות ה-70, ונוצרה במידה רבה בגלל לובי חזק של חיילים שחזרו מוייטנאם, שלא נפגעו פיסית בקרב אבל רצו הכרה כנפגעי קרב, בעיקר לצרכי ביטוח ותשלומי פיצויים (למעשה, במקור היא נקראת Post-Vietnam Syndrome). דיווחים על מצוקה נפשית שנובעים מקרבות במלחמה נמצאים כבר בכתבי יוון העתיקה, כולל בקרב מרתון המפורסם. במלחמת העולם הראשונה חיילים רבים שחזרו מהקרבות וסבלו מבעיות נפשיות סווגו כסובלים מהלם קרב (shell shock), ולאחר מלחמת העולם השנייה קראו לתופעה עייפות קרב (battle fatigue). אבל את הדחיפה העיקרית להכרה בתופעה כמחלה קלינית, נתנה כאמור מלחמת וייטנאם שלאחריה נכנס המושג PTSD למדריך הסיווגים DSM. האירוניה היא, שיתכן שהמלחמות הנוכחיות שארה"ב מעורבת בהן בעירק ואפגניסטן, יובילו לשינוי הגדרת ה-PTSD, למרות שסביר שיהיה כמעט בלתי אפשרי לבטלו כליל כמחלה נפרדת, בגלל ההשלכות מרחיקות הלכת שיש לנושא על ביטוחים רפואיים.

הבעייה העיקרית היא עם מה שנקרא "תרבות" ה-PTSD וקיימת בצורה החזקה ביותר בארה"ב. נתחיל מהברור מאליו. חיילים רבים החוזרים משדה הקרב סובלים כדבר שבשגרה מתופעות שונות כמו נדודי שינה, או סיוטים בלילה. התופעות הללו אינן מוטלות בספק. הבעייה מתחילה מארגוני חיילים שונים שאמורים לדאוג לרווחת החיילים. אותם אירגונים דוחפים חיילים רבים לחשוב שהם סובלים מ-PTSD וקובעים בצורה גורפת שרבים מהם אכן סובלים מהמחלה על סמך זיכרונות קשים או כל סימן של מצוקה שהם מראים. הרבה פסיכולוגים ופסיכיאטרים שבודקים את אותם חיילים לא מפרידים בין מי שסובל מחרדה, דיכאון, או הלם תרבותי מהניסיון לחזור לחיים נורמליים, מאלו שבאמת סובלים מ-PTSD. רבים מהסימפטומים שקשורים ל-PTSD הם תגובות נורמליות למצב לא פשוט שבא להתמודד עם מאורעות המלחמה והחזרה הביתה. סיווג של חיילים כאלו כסובלים מ-PTSD מתברר במקרים רבים כנבואה שמגשימה את עצמה. ברגע שנכנסים לטיפול במחלה, קל מאוד למצוא סימפטומים שיצדיקו את זה שהיא קיימת, ומכאן קלה הדרך שאנשים באמת ובתמים ירגישו שיש להם הפרעת דחק פוסט טראומטית. מעבר לכך, בזה שאנשים שסובלים מהפרעות אחרות מסווגים כחולים ב-PTSD, הטיפול בהם יהיה לקוי.

הקריטריון הראשוני לקיומו של PTSD הוא קיומה של טראומה. זה נראה משהו טריוויאלי, אבל איך אפשר לדעת אם מישהו סובל מטראומה או לא? אנשים שונים שנמצאים בסיטואציה דומה יכולים לחוות את הדברים בצורה שונה מאוד, ועצם תאור הארוע לא בהכרח עוזר לנו להבחין ביניהם. על פי המהדורה האחרונה של ה-DSM, הפרעת דחק פוסט טראומטית מאופיינת בתגובה של פחד, חוסר אונים או אימה, מארוע טראומתי. טראומה מוגדרת כמצב שבו אדם נכח, חווה, ראה או השתתף בארוע שמערב מוות או פציעה חמורה (או שמוות או פציעה כזו הם אפשרות ממשית). בנוסף, חייבים להופיע סימפטומים נוספים כמו לחוות מחדש את הארוע דרך סיוטי לילה או פלאשבקים, נסיגה או חוסר תחושה, עצבנות וחוסר מנוחה, נדודי שינה, חרדה, חוסר ריכוז, תוקפנות – כל אלה למשך יותר מחודש, ובצורה שמשבשת את החיים ופוגעת ביחסים החברתיים עם אחרים ובתיפקוד היומיומי.

הבעייה עם ההגדרה הזו היא כפולה. PTSD היא הפרעה ייחודית בכך שהיא מוגדרת על ידי קיומו של ארוע חיצוני. כשה-PTSD התווסף לראשונה ל-DSM ב1980, לא הייתה קיימת מחלוקת בקשר לאמיתותם של ארועים כאלה, אבל כפי שכתבתי על זה פעמים רבות בעבר (כאן למשל), הזיכרון האנושי גמיש, מתעתע ובר עיצוב, ואי אפשר לסמוך עליו כמקור מהימן של מידע. מחקר שנעשה על חיילים אמריקאים שחזרו ממלחמת המפרץ הראשונה ב-1991, תשאל אותם לגבי החוויות הטראומטיות שלהם משדה הקרב חודש לאחר חזרתם מהמלחמה, ושוב לאחר שנתיים. לאחר שנתיים, 70% מהחיילים דיווחו על אירועים טראומתיים כמו מותו של חייל או פציעות חמורות, שלא דיווחו עליו בדיווח הראשוני. 24% מהחיילים דיווחו על שלושה אירועים כאלו ויותר. החיילים שדיווחו על "זיכרונות" חדשים הם אלו שהייתה להם נטייה גדולה יותר לדווח סימפטומים של תיסמונת דחק פוסט טראומטית. Richard McNally, אחד החוקרים הבכירים בתחום הטראומה וגם בנושא זיכרונות השווא, סבור שחיילים מייחסים סימפטומים של חרדה, דיכאון וכו', לזיכרון שמקבל משמעות חדשה ובמקרים רבים מזויף, על מנת ליצור סדר חדש והגיוני בחייהם.

בעייה נוספת היא שקשת הסימפטומים המתוארת כאן מאפיינת גם הרבה הפרעות אחרות, והן יכולות להופיע אצל אנשים שבכלל לא סבלו מטראומה. מחקרים שנעשו מצאו שקשה מאוד להבחין בין מי שסובל מטראומה למי שאובחנו כסובלים מדיכאון קליני למשל (מחקר כזה מתואר בפירוט כאן). קשה מאוד לבודד את האנשים שסבלו בוודאות מטראומה, ואם אי אפשר לאבחן אותה בוודאות כיצד ניתן לטפל בה ביעילות? על מנת לסבך אך העניינים עוד יותר, מחקרים מראים שחיילים שסבלו מפגיעות ראש כתוצאה מפיצוץ, סובלים מסימפטומים זהים כמעט לחלוטין לאלו של PTSD.

חזרה ממלחמה היא ללא ספק מאורע לא פשוט. כמעט בלתי אפשרי לחזור לחיים שהיו למנת חלקו של החייל לפני היציאה למלחמה. החוויות של המלחמה עמוקות ודורשות עיבוד, העבודה שהחיילים עבדו בה אולי לא קיימת יותר, יחסים עם בן או בת הזוג אינם כמו שהיו בעבר, וכו'. חוקרי PTSD מציעים להסתכל על החזרה לשגרה לא כניסיון להתגבר על הפרעה פוסט טראומטית אלא כחלק מחוויה נורמלית, גם אם לא פשוטה, לחזור לחיים נורמליים ולהחלמה ממאורעות המלחמה. המאבק על צימצום ההגדרה של הפרעה פוסט טראומטית נמצא כרגע במלוא עוזו מכיוון שבשנת 2012 אמורה לצאת הגירסה החדשה של ה-DSM. המאבק הוא בחלקו הגדול כלכלי, תרבותי ואפילו פוליטי. PTSD קיים ללא ספק, ומי שסובל ממנו צריך לקבל את הטיפול המתאים, אבל התרבות שרואה בטראומה חזות הכל, והאובססיה שיש לנו עם טראומות יכולות לגרום לשיבושים קשים בחיי אנשים שלא לצורך ויש לקוות שנחזיר את הטראומה למימדים קצת יותר פרופורציונליים.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • שאול  On 13/07/2009 at 6:13 pm

    הפרעות אפקטיביות
    הפרעות פסיכוטיות

    ממלחמת העולם הראשונה עלה אחוז הנחשפים לדיכאון בחצי אחוז. קובץ האבחנות הפסיכיאטרי השתנה אבל לא התחלואה. הקובץ תפח בגלל הגדרות של הפרעות אישיות בציר השני .
    גם גישות השתנו
    הפרעה דו קוטבית מיוחסת גם למי שעבר אירוע של היפומניה עקב שימוש ב SSRI

    לגבי OCD או PTSD אני לא יכול לאמר כלום

  • גיל  On 13/07/2009 at 6:22 pm

    בהחלט יש הפרעות שמאובחנות ברמת דיוק גבוהה. הבעייה היא שבשנים האחרונות נראה שיש אינפלציה בהפרעות חדשות, בעיקר חברתיות, שלא ברור אם יש להם זכות קיום בפני עצמם.

  • שאול  On 13/07/2009 at 6:50 pm

    הריטאלין התגלתה ב 1937 האנטיפסיכוטיות באמצע שנות ה 50 והליתיום נדמה לי אחרי הריטאלין. ADD או ADHD לא נכנסות לקטיגוריה של דיכאון שגורם סבל נפשי רב יש ספק אם בהפרעות קשב יש סבל נפשי. כדי לסיים לימודים צריכים ריטאלין שאהובה על נרקומנים. כדי לתת ריטאלין חיבים לשלול הפרעה דו קוטבית. זוהי דוגמא שהפסיכיאטריה לא עוסקת בהקלה על סימפטומים אלא בעניין אדמיניסטרטיבי.

    צרה צרורה שניה היא מה שנקרא "הפרעת אישיות גבולית" . כאשר המאבחן לא יודע איפה לשים את האצבע הוא אומר "הפרעת אישיות גבולית" וכאן כבר זה רישיון לפטם ולעשות ניסוי וטעיה בתרופות אנטי פסיכוטיות.

    אינפלציה באבחנות או אבחנה לא ברורה זה או לבנות את הוילה של הפסיכולוג או להיות שפן ניסיונות לתרופות מאוד לא סימפטיות

  • ירדן לוינסקי  On 13/07/2009 at 7:17 pm

    הבעיה של המאמר שלך הוא שאתה מצליח בטקסט אחד לערבב יותר מדי נושאים שהופכים את חלק מהטיעונים שלך לבעייתיים. רק לדוגמא, אתה טוען בתחילה שמומלץ לא לעסוק בטראומה כיוון שזה מחדיר זכרונות שווא (שבהחלט יכולים להיות קיימים) אולם מחקרים עדכניים מראים שחלק מהבעיה של אנשים שלא מצליחים להתגבר על הטראומה סובלים מחוסר ארגון של הזכרון, ודווקא כאשר חוזרים שוב ושוב אל הזכרון הטראומטי הוא מצליח לעבור עיבוד ולהפוך לפחות טראומטי.

    לי אין ספק שקיימת אבחנה של פוסט טראומה, ושקיימים אנשים שעברו טראומה שלא מפתחים PTSD אלא סימפטומים של חרדה או של דיכאון. זה לא נראה אותו דבר, זה לא מריח אותו דבר ובעיקר זה לא מתנהג אותו דבר.

    אבל הבעיה עם פוסט טראומה בניגוד להפרעות האחרות שקיימות היא שמכיוון שקיים גורם חיצוני, אפשר לתבוע אותו – וזה משבש את ההחלמה. יש מחקרים רבים שמראים שאדם שיש לו PTSD ומחליט לא לתבוע סיכוייו להחלים או להשתפר גבוהים מזה שהחליט לתבוע. זה לא סותר את האבחנה, אלא אומר משהו אחר לגמרי על החברה, האדם וכו'.

    השורה התחתונה, משתמע ממה שכתבת שאין דבר כזה פוסט טראומה, ואני חולק עליך לחלוטין

  • גיל  On 13/07/2009 at 7:29 pm

    טראומות, אבל הבעייה היא חוסר הגדרה מדויק שלה מה שמוביל לטעויות באיבחון ובטיפול. אני מסכים שאנשים עם טראומה סובלים מבעיות באירגון הזיכרון ושיש דרכים לטפל בזה. אבל יש את המקרים ההפוכים של אנשים שלא סובלים מטראומה אבל בגלל טיפול לקוי מחדירים להם לראש שיש להם טראומה, והם מתנהגים בהתאם (הקישורים לפוסטים קודמים שלי בנושא מראים דוגמאות לכך).

    לגבימ הפסקה האחרונה אני מסכים בהחלט וזו אולי הנקודה המרכזית שאני מנסה להעביר. במקרים רבים "חפירה" בבעייה, גם אם היא קיימת, גורמת דווקא להחרפה שלה ולעיכוב ההחלמה. יש לנו מנגנונים נפשיים טבעיים ונראה שהתרבות שלנו משועבדת לטיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים בצורה מוגזמת.

  • ירדן לוינסקי  On 13/07/2009 at 7:55 pm

    הטרמינולוגיה שאתה משתמש אינה נכונה. טיפולים רבים, ורבות מהגישות המודרניות לטיפול לא עוסקות ב'חפירה' אלא בהתמודדות עם בעיה וההשלכות שהיא גוזרת לגבי כל תחומי החיים.

    צריך להדגיש שמרבית העוסקים בטראומה לא יטפלו באדם מייד לאחר הטראומה, כיוון שאותם מנגנוני החלמה טבעיים פועלים בשלב הזה. אבל מה אתה עושה עם אשה שחוותה אונס ועברה כבר חצי שנה והיא לא מתאוששת? תגיד לה שלא כדאי 'לחפור' כי היא תחלים ספונטאנית?

    במקרה יש לי נסיון בטיפול, ספציפית בטראומה ואני אומר לך שיש היום שיטות טיפול שכוללות את מה שאתה קורא לו 'חפירה' אבל בטכניקה כזו שתוך מספר מצומצם של מפגשים, עד 12-15 מפגשים אתה משאיר את הטראומה מאחוריך.

    אנא, אל תזלזל באינטגריטי של העוסקים בתחום.

  • ירדן לוינסקי  On 13/07/2009 at 8:03 pm

    תגובות פוסט טראומטיות ממלחמות היו מוכרות כבר קודם. במלחמת העולם הראשונה קראו להן Shell shock. גם במלחת יום כיפור הכירו את הבעיה רק לא טיפלו כל כך טוב

  • גיל  On 13/07/2009 at 8:07 pm

    ואני בטח לא בא לתקוף מטפלים באופן אישי שאני בטוח שרוצים לעשות רק טוב. אני גם לא מתעסק עם מקרים ספציפיים ובוודאי שיש הרבה אנשים שזקוקים לטיפול ושטיפול עוזר להם מאוד.

    אני לא יודע אם קראת פוסטים שלי בנושא, אבל מה שאני תוקף זה הנחות יסוד מסוימות שקיימות בבסיס שיטות טיפול מסוימות, בעיקר פרודיאניות שמטפלים עדיין מתבססים עליהן לצערי. אני יוצא בעיקר נגד טיפולים שמתבססים על הנחות לא מדעיות, או שלא ניתן לבחון את איכות הטיפולים בקריטריונים מדעיים.

    אתה מדבר על טיפולים קוגנטיביים-התנהגותיים קצרי טווח שיש לי הרבה הערכה אליהם ואני בהחלט בעדם. בניגוד לטיפולים אחרים, טיפולים מסוג CBT מבוססים על מחקר מדעי אמין, וגם עובדים על פי קריטריונים אובייקטיביפ, מה שאי אפשר לומר על חלק מהטיפולים האחרים.

  • שאול  On 13/07/2009 at 8:09 pm

    האם כוונתך שילוב של SSRI או קלונקס יכול ב 12 או 15 מפגשים להביא לסיום הטיפול בבעיה ?

  • שאול  On 13/07/2009 at 8:12 pm

    אהבתי את מה שכתבת באתר שלך על bipolar
    למרות שכאשר אתה מדבר על תופעות לואי אתה מדבר על ליתיום

    כמה שאני יודע שלאנטי אפילפטיות אין תופעות לואי

  • רוני ה.  On 13/07/2009 at 8:57 pm

    שהעובדה שיש היום יותר איבחונים אומרת שאנחנו מטפלים היום ביותר בעיות מאשר בעבר. כלומר לא שהבעיות לא היו קיימות אלא שהיום אנחנו מטפלים בהם בעוד שבעבר הן הוזנחו.

    זה נראה לי מצב מקביל לטיפול בבריאות הגוף. באותה מידה היית יכול לטעון שבחברות של ציידים לקטים בריאות הגוף גם היא טובה, אבל העובדה היא שזה לא נכון וזאת תפיסה רומנטית שאינה מבוססת על הכרה של החברות האלה מקרוב. למה אתה מניח שלגבי בריאות הנפש המצב שונה?

  • גיל  On 13/07/2009 at 9:05 pm

    שוב, זה עניין של הגדרה. מבחינה פיסית, ציידים לקטים נמצאים במצב פיסי הרבה יותר טוב מהעולם המערבי. הם כמובן סובלים יותר ממחלות שאצלנו הוכחדו או שיש לנו חיסונים נגדם, אבל האם זה נחשב לבריא יותר?

    אני בהחלט מסכים שיש מחלות נפש שבעבר הוזנחו. השאלה היא, כשאת משווה את הדור שלנו לדור של ההורים והסבים והסבתות שלנו, האם אפשר לטעון שהם היו פחות בריאים נפשית מאיתנו רק בגלל שלא היו מודעים לכל אותן מחלות? עד כמה אנחנו מגלים מחלות חדשות לעומת יוצרים כאלו? אני מודה שאין לי תשובה מוחלטת לשאלה הזו, אבל אני חושב שאם תשאלי אנשים מבוגרים וזקנים, רובם לא יתלוננו שמצבם היה קשה יותר וכמה חבל שבזמנם לא הייתה קיימת חרדה חברתית.

  • ירדן לוינסקי  On 13/07/2009 at 9:26 pm

    בוא לא נפריע לדיון הזה בהכנסת דיונים לא קשורים.

    בנוגע לשאלתך, גיל התייחס נכון לדיון על טיפול התנהגותי לעומת טיפול דינאמי, למרות שגם לטיפול דינאמי יש הצלחות רבות וחשיבות רבה.

  • רוני ה.  On 13/07/2009 at 9:36 pm

    מה שמאפיין חברות של ציידים לקטים הוא שמי שלא בריא בהן פשוט מת מהר מאוד. תמותת התינוקות אצלם היא עצומה במונחים מערביים וככה כל מי שיש לו בעיה רפואית מת עד גיל שנה. בחברות כאלה אדם בגיל ארבעים נחשב זקן.

    אני חושב שאם תקרא קצת ספרות תגלה עד כמה היו נפוצות בעבר בעיות גופניות ונפשיות, בחלקן קשות ביותר. זה נכון במיוחד בעבר הרחוק, אבל אפילו בעבר הקרוב זה כך. אם תיקח לדוגמה בעיה גופנית כמו גבנון – אני חושב שספר כמו הגיבן מנוטרדם לא יכול היה להיכתב היום, ולא רק מטעמים של תקינות פוליטית. אתה יכול לומר שכל התופעות ההיסטוריות של דיכאון, נבואה, ליצנים, שוטים וכו' הן תופעות טבעיות ואינן מחלות, אבל עובדתית זה לא נכון והן היו נפוצות מאוד בעבר. זאת לא חוכמה להסתכל על השורדים ולומר שהם היו בריאים.

  • שאול  On 13/07/2009 at 9:45 pm

    האנורקסיה עולה בטור גיאומטרי
    אין לי מושג אם מדובר רק באנורקסיה או גם הפרעות אכילה אחרות

  • גיל  On 13/07/2009 at 9:49 pm

    לא יודע למה חשבתי שאתה אישה.

    מה שקורה בחברות ציידים לקטים זה שיש תמותה גבוהה מאוד של תינוקות. אבל מי ששורד את גיל 5, תוחלת החיים שלו די דומה לחברות בעולם המערבי. בניגוד למקובל לחשוב אתה מוצא די הרבה אנשים זקנים, ועוד כאלו שבכושר טוב מאוד. פשוט לא הרבה שורדים בהתחלה.

    אין לי ספק שהיו כל מיני מחלות שההתייחסות אליהן הייתה שונה בעבר. הבעייה היא שקצת קשה לקבוע עד כמה הן היו נפוצות. כלומר, העובדה שכתבו על שוטים או כל מחלה אחרת לא ממש עוזרת לנו לדעת עד כמה ייחודית או נפוצה היא הייתה.

  • גיל  On 13/07/2009 at 9:50 pm

    אבל זה כנראה תוצר של התרבות המערבית (בדיוק כמו שהשמנת יתר היא כזו).

  • רוני ה.  On 13/07/2009 at 10:26 pm

    אפשר להשוות את הדיון הזה לשאלה האם צריך לשמור על היגיינה. אז נכון, היו מחקרים שטענו שסביבה סטרילית מדי של התינוק תגרום לו לאסתמה בגיל מבוגר. אבל השמירה על היגיינה היא אולי הגורם הראשי לשיפור בבריאות ובתוחלת החיים של העולם ואין ספק שהיא דבר חשוב הרבה יותר מאשר בעיית האסתמה שאולי נוצרה בגללה.

    באותו האופן אפשר לטעון שעדיף לא לטפל בבעיות נפשיות מסוימות שהאדם יכול להתגבר עליהן בעצמו ואולי להתחשל עקב כך. אי אפשר לשלול את זה לגמרי, אבל לדעתי אנחנו מאוד רחוקים מכך והרוב המוחלט של הבעיות המטופלות הן בעיות אמיתיות ולא מדומות.

  • גיל  On 13/07/2009 at 10:41 pm

    תמותת תינוקות בחברות ציידים לקטים (אלו שעוד קיימות) יכולה להגיע עד ל40%. חלק מזה קשור כמובן להגיינה, אבל גם לחיידקים ונגיפים שונים שבהעדר רפואה מודרנית יכולים להיות מאוד מסוכנים.

    לגבי הבעיות הנפשיות, כאן אני חולק עליך. אני חושב שבמידה רבה אנשים יכולים להתגבר על בעיות נפשיות מסוימות, לפחות אלו שנחשבות קלות יחסית, בלי התערבות חיצונית. יש לנו מנגנוני הגנה טבעיים וטיפולים פסיכולוגים מתערבים יכולים לשבש אותם.

    וזה עוד בלי להתייחס לעצם המושג מחלת נפש או הפרעה נפשית. האם בכלל צריך להגדיר אותן ככאלו, או שאולי חרדה או דיכאון בעצם מאוד אדפטיביים עבורנו? אני מפנה אותך לפוסט שכתבתי על הנושא הזה:

    http://www.notes.co.il/greengross/40408.asp

  • שועי  On 13/07/2009 at 10:53 pm

    על הבעייתיות שבאבחון PTSD נכתב המון בספרות מדעי. במיוחד, הואיל והזכרון עצמו על פי רוב אינו רציף (סוג של הלם תודעתי). לכן הלוקים בתסמונת, על פי רוב, נוטים לעורר חוסר אמון מצד ועדות חקירה/בתי משפט בבואם להעיד, מצד סתירות העולות בעדויות, או בסיפור חוזר של המאורע הקשה שנחווה. נוסף על כך, העובדה לפיה הציבור מתקשה להאמין לעתים בעצמת הזוועה של טראומות של לחימה, משום שהמציאות הצבאית משווקת לו (כל שכן בישראל) כאור גדול, ניצחון, עצב גדול על השכול, גורמת לכך שהפצועים נשכחים ונעזבים, כאילו
    אם לא נצחו או נפלו בקרב, שוב אין הם חלק מסיפור הניצחון הגדול

    לקוראות/קוראים פה אני ממליץ מאוד על הספר: גודית לואיס הרמן, טראומה והחלמה, מהדורת תרגום עתליה זילבר, הוצאת עם עובד: תל-אביב 2001. ומן ההיבט הקליני ובמיוחד מן ההיבט של הטראומות הצבאיות הרבות המתוארות בו: שבתאי
    נוי, מצבי לחץ טראומטיים, הוצאת שוקן: תל אביב 2000.

  • אהוד  On 13/07/2009 at 11:04 pm

    הבעיה לטעמי (כצופה מהצד) בתחום של רפואת נפש הינו חוסר האובייקטיביות של התחום. לא ניתן לאבחן מחלות על פי תסמינים מדידים כמו לחץ דם, טמפרטורת גוף בדיקות דם וכו אלא יש צורך להסתמך על עדות הפציינט או על הגדרות חברתיות. אין מדד למהי פעילות תקינה של המערכת הנפשית לנהבדיל ממערכות אחרות של הגוף. מצב כזה הופך את הגדרת המחלה לדבר שרורתי.

  • גיל  On 13/07/2009 at 11:09 pm

    עם זאת, למרות הסובייקטיביות שבאיבחונים לא הייתי אומר שהוא שרירותי לחלוטין. מטפלים עם ניסיון יכולים לזהות תסמינים בצורה מדויקת למדי כתלות במחלה, ויש גם היום יותר ויותר אפשרות לאיבחונים שמבוססים על פיזיולוגיה או אפילו על הדמיות מגנטיות (למרות שכאן עוד רחוקה הדרך).

  • רוני ה.  On 13/07/2009 at 11:27 pm

    האחד הוא הממשות של הבעיות הנפשיות, והשני הוא האפקטיביות של הטיפול הפסיכולוגי. יכול מאוד להיות שהטיפול הפסיכולוגי הקיים היום הוא לא טוב. אבל זה לא אומר שהבעיות אינן אמיתיות או שלא היה כדאי למצוא דרך לטפל בהן.

    זה כמו שתאמר שאפשר להתגבר על שריטות בלי יוד. נכון, על רוב השריטות אפשר להתגבר בלי יוד, אבל עם יוד הן מתרפאות יותר מהר ויש פחות סיבוכים. (ואת הפוסט הקודם אקרא מחר).

  • גיל  On 14/07/2009 at 1:18 am

    אנחנו משתמשים באנטיביוטיקה הרבה יותר ממה שצריך. הרבה פעמים רופאים נותנים אותה כשבכלל לא ברורה הסיבה למחלה מסוימת, רק ליתר ביטחון. אז אולי זה מועיל לחלק מהאנשים אבל בטווח הארוך זה גורם נזק.

  • גיל  On 14/07/2009 at 1:31 am

    הבעיות הנפשיות ואם הן אכן קיימות מה הטיפול הכי יעיל להן. אי אפשר לומר שהבעיות הן אמיתיות רק בגלל שמישהו קם וחשב על הגדרה מסוימת שלהן. צריך לבחון בדקדקנות את הנחות היסוד שעומדות בפני כל סיווג כזה ואת הבסיס המדעי שיש לתופעות. אם תקרא את הכתבה תראה שיש מחלוקת גדולה מאוד בקשר ל-PTSD ואיך הוא מוגדר על ידי טובי החוקרים.

  • רוני ה.  On 14/07/2009 at 9:38 am

    לא נאמר שהבעיות הן לא אמיתיות. נאמר שיש היום נטיה להכליל בעיות כמו חרדה ודיכאון כ-PTSD.

    יכול בהחלט להיות שה-PSTD נתן לאנשים לגיטימציה להתלונן על בעיות נפשיות אחרות שקודם לכן הם נמנעו מלטפל בהם. אולי זה בזכות העובדה שנוצרה עכשיו קטגוריה חדשה שהיא חיצונית לאדם (שלכאורה הוא בריא נפשית למעט מצב טראומטי חיצוני וחולף).

    למיטב הבנתי בכתבה נאמר במפורש שמספר האנשים שמתלוננים על בעיות מדומות או שילכו לפסיכיאטר בגלל קשיי הסתגלות זמניים הוא שולי: "This has nothing to do with gaming or working the system or consciously looking for sympathy,"

  • ראובן ק  On 14/07/2009 at 10:51 am

    אני חושב (ואני ממש לא מומחה לנושא) שמה שאתה מתאר זה סימפטום של בעיה רחבה של נסיון לכפיה של קטגוריות חשיבה מתחום אחד לתחום אחר שבו הן אינן רלבנטיות. דוגמה אחת לזה היא ה"המדעה" של מדעי הרוח וחלק ממדעי החברה ושימוש בז'ארגון ומתודות חשיבה מתחום המדעים המדוייקים על מנת לנסות "להיות כמו הגדולים", כאשר אפשר להיות "גדול" אבל בדרכך שלך, הרלבנטית לתחום הספציפי שלך.
    דוגמאות נוספות מזוית שונה הן כמובן שימוש במינוחים מדעיים בכל מיני חארטות ניו אייג'יות ("תדרים", "אנרגיות", "קוואנטים") .

    במקרה של הפסיכיאטריה והפסיכולוגיה אני חושב ש(אולי בהשראת פרויד) קיים רצון להגיע למסגרת אבחונית וטיפולית אנליטית כאשר אלו אינם כלים רלבנטיים לדיסציפלינה.
    ברפואת גוף ישנם, פעמים רבות, גורמים ספציפיים וניתנים לזיהוי של מחלות (חיידקים, וירוסים, שיבוש בפעולת מנגנון גופני כלשהו), ומטרת הסיווג הקליני והתהליך הדיאגנוסטי היא לזהות את הגורם לתסמינים ובעקבות כך לבחור את הטיפול הרלבנטי שיטפל בגורם.
    בענייני הנפש פעמים רבות הדברים אינם ברורים כל כך, למרות שישנן תופעות נפשיות שניתן לבדל אותן בצורה אפקטיבית וגם פעמים רבים לייחס אותן לגורמים ספציפיים, רוב התופעות אינ כאלו. בגלל הרצון לתת לפסיכיאטריה מעמד שווה לדיסציפלינות רפואיות אחרות והתעלמות מהמורכבות והרציפות הספקטראלית של חלק גדול מהתופעות הנפשיות (בדרך כלל אין "מחלה", במובן של חידק שגרם לבעיה גופנית שלא היתה קיימת בלעדיו, או שיבוש במנגנון גנטי וכו'), יש בדרך כלל פשוט הקצנה של תכונה שקיימת אצל כולנו, כאשר ההקצנה עוברת את גבול הנסבל מבחינת הסובייקט או סביבתו. הרצון לשים תוית של "חולה", "בריא", ולהגדיר את ה"אנטיביוטיקה" או ה"כימותרפיה" לטיפול בבעיות נפשיות גורם לסיווג ומיון מיותרים ופשטניים, ולטיפולים שהם גם מיותרים פעמים רבות, כפי שאתה מציין, וגם לא אפקטיביים כי הם אינם לוקחים בחשבון את התמונה כולה, שהיא יותר "הוליסטית" וצבועה בהרבה גווני אפור ולא שחור ולבן.

  • אריאל  On 14/07/2009 at 1:59 pm

    שיש תחושה שהיום ניתנות תגיות בחופשיות רבה מדי – הפרעות ריכוז, הפרעות למידה, דיכאון וכו'. נדמה שחצי מהילדים בעולם לוקחים ריטלין וחצי מהמבוגרים פרוזק. אני גם מסכים שבחלק מהמקרים האבחון של אנשים שסובלים מאותן בעיות הרבה פעמים פוגע בהם במקום לעזור – הוא נותן להם תירוץ לבעיות שלהם במקום לנסות להתגבר עליהם בעצמם.
    מה שכן, יש לי קצת תחושה שההתיחסות לעבר או לחברות לא מפותחות היא מה שנקרא ה"פרא האציל". כלומר, מן הסתכלות נוסטלגית על העבר או על חברות פרימטיביות כאילו הם חיים את החיים הטובים ואצלנו רק רע. לדוגמא, ההתיחסות לאנטיביוטיקה – נכון, נותנים יותר מדי אנטיביוטיקה (אם כי הרבה הרבה פחות מאשר פעם) ועדיין התועלת שלה רבה בהרבה על הנזק. זה אפילו לא קרוב. אם אנטיביוטיקה היתה זמינה לציידים לקטים הם לא היו לוקחים אותה? ברור שכן.
    בקיצור, זה שלא אבחנו פעם דברים או שלא טפלו בהם זה לאו דווקא דבר טוב או רע. צריך להסתכל על כל דבר לגופו. אם ילד מסוגל לסיים היום בית ספר כי אבחנו אצלו הפרעת ריכוז וטיפלו בו אז כן הלכנו קדימה. אם אפשר לטפל באנשים שסבלו מהלם קרב, אז בהחלט הלכנו קדימה.

  • אחת מהצפון  On 14/07/2009 at 4:15 pm

    אני רוצה לשאול אותך (וגם את ירדן) משהו:
    האם הגדרת פוסט טראומה מתייחסת רק לאירוע ספציפי וחד פעמי? האם אירועי ילדות מתמשכים אשר גורמים להדחקות ו"איבוד זכרון" כמו גם לנכות רגשית אינם נחשבים ככאלה?
    אני מתכוונת, למשל, לילדות בבתי יתומים או בקיבוץ של פעם או התעללויות מנטליות ופיזיות במשפחה.
    מכירה לא מעט שבגיל מאוחר מאד התפרצו סימפטומים של דכאון או חוסר תפקוד שיש מקום לחשוד שהטריגר נמצא שם, בילדות שנשכחה.

    עוד שאלה, גיל- מה נחשב בעיניך ל"אסור לשכוח שלבני אדם יש מנגוני הגנה טבעיים להתמודדות עם בעיות שונות. צריך להזהר מאוד שלא לפגוע באותם מנגנוני הגנה עדינים שהם חלק בלתי נפרד מאיתנו."?
    מנגנון הגנה "טבעי" כזה אני מכירה אצל בוגרי הקיבוץ- חוסר יכולת להביע רגשות ויותר גרוע, חוסר יכולת להרגיש. עוד מנגנון הוא איבוד זכרונות מהילדות. חורים שחורים של דמויות מרכזיות כמו הורים, אחים או מטפלות ובני כיתה.

    אשמח להתייחסותכם.

  • אהוד  On 14/07/2009 at 5:47 pm

    ראובן (ק)
    אם אני מבין אותך נכון אתה מתכוון כי טיפול הנפש צריך להיעשות יותר בסגנון של רפואה מזרחית. הסתכלות על המכלול ולא על סימפטומים, טיפול אישי וניסיון להגיע לאיזון. בטיפול מסוג זה הבעיה והטיפול הם יותר אישיים מאשר גובלים קרי מאפיינים קבוצה גדולה של אנשים.

  • גיל  On 14/07/2009 at 6:13 pm

    מסדרת אירועים. שוב, זה לא חייב להיות טראומה, וילדות בבית יתומים יכולה להשפיע בצורות שונות על ההתפחות של ילדים.

    לגבי השאלה השנייה שלך, אין לי תשובה מוחלטת. מן הסתם במקרים קיצוניים מנגנוני ההגנה גובים מחיר כבד מהבן אדם, אבל השאלה תמיד מה האלטרנטיבה? האם באמת אפשר לעזור למישהו שלא קיבל חום אימהי או אבהי במשך שנים? הרי אף אחד לא יפצה אותו על העבר.

  • גיל  On 14/07/2009 at 6:16 pm

    אכן בני אדם הרבה יותר מורכבים מכל חומר אחר שנלמד בפיסיקה או כימיה, ומאוד קשה לפרק את המרכיבים שלנו לגורמים נפרדים או לעמוד על הקשרים המדויקים ביניהם. אני גם מסכים שלפעמים מדובר פשוט בשונות בין בני אדם, שחלק מהם נמצאים בנקודת קיצון של תכונה מסוימת. יש אפילו שיוצאים נגד ההגדרה עצם התיוג של מחלות נפש. עם זאת, בכל זאת יש התקדמות במחקרים והרבה פעמים אפשר לזהות גורמים ביולוגיים ואחרים כגורמי מחלה כך שזה לא מוחלט. פשוט צריך להיות מודעים למורכבות הזאת.

  • גיל  On 14/07/2009 at 6:18 pm

    לקטים, ואנחנו רואים שכאשר מגיעה אליהם רפואה מודרנית החיים שלהם משתפרים ברוב המקרים. עם זאת, כשהם באים במגע עם בני אדם מערביים הם גם סובלים ממגיפות חדשות, ומכיוון שהגוף שלהם לא מסוגל להתמודד איתם לפעמים אפילו מדובר במקרי מוות רבים.

  • גיל  On 14/07/2009 at 8:10 pm

    גם בעקבות מה שירדן כתב כאן (אמצע הפסקה השישית):

    דיווחים על מצוקה נפשית שנובעים מקרבות במלחמה נמצאים כבר בכתבי יוון העתיקה, כולל בקרב מרתון המפורסם. במלחמת העולם הראשונה חיילים רבים שחזרו מהקרבות וסבלו מבעיות נפשיות סווגו כסובלים מהלם קרב (shell shock), ולאחר מלחמת העולם השנייה קראו לתופעה עייפות קרב (battle fatigue). אבל את הדחיפה העיקרית להכרה בתופעה כמחלה קלינית, נתנה כאמור מלחמת וייטנאם שלאחריה נכנס המושג PTSD למדריך הסיווגים DSM.

  • yehaV  On 15/07/2009 at 2:35 am

    אם ילדים בגיל בית ספר יסודי היו הולכים פעם בשבוע, או בחודש, ליועצת כעניין שבשגרה כל זה לא היה קורה
    כשלא מלמדים ילדים מגיל צעיר להבין את רגשותיהם ולהתמודד איתם הם גדלים עם בעיות שבמקרים רבים מורכבות מהמון חוויות שליליות שבעת התרחשותן לא היו לילד הכלים להתמודד עימן
    ואין ספק שמבחינה רגשית הם מסוגלים לכך
    מעבר לבעיות רבות שייחסכו מהם, תיחסך הסיטוצאיה בה אדם חיצוני צריך להגדיר את הבעיה

    והבעיה שהעלת כאן היא קשה מאד.. אני בטוחה שדברים רבים שנחשבים טריוויאלים היום יבררו בעוד מאה שנים כמקרי היולדות שקשרו וסיממו אותן כדי שלא יחושו בכאבי הלידה

  • זיוה דינה  On 17/07/2009 at 10:20 am

    הידע הגדל והולך על הפרעות קשב, לקויות למידה והפרעות פסיכיאטריות צריך לעזור ליותר אנשים לבחור באופן חופשי את המסגרת החברתית, לימודית ותעסוקתית המתאימה להם, ולהקטין את מספר האנשים הנבעטים ממסגרות אלה בעל כורחם.

    תמיד יהיו אנשים אשר ישתמשו לרעה באבחונים, בגז מזגנים, במזון ובשרותים אחרים. האם בגללם נעצור את פיתוח הידע והכלים? עדיף לעדכן את ההגדרות כך שיאפשרו פחות שימוש לרעה בהן.

  • חיים  On 17/07/2009 at 11:47 pm

    איבחונים, אשר רק הולכים ומקבליפ תאוצה כככל
    שהמידע זורם בכפר הגלובאלי.
    נסיון לסווג הוא אנטי מוסרי ובזוי- הנאצים כבר ניסו בתחום הגזע ונכשלו.
    ריבוי האיבחונים נובע מהפלורליזם האנושי האין סופי.
    איבחון בכלל, ומערבי בפרט-
    חסר אונים לחלוטין….

  • יעל שכנאי  On 18/07/2009 at 11:29 pm

    קראתי בעניין רב את כל מה שכתבתם כאן ואת הדיאלוג המעניין.
    בתור מישהי שמכירה מקרוב את הDSM לפחות בכל הנוגע להפרעות קשב וריכוז ולהפרעות תקשורת על רצף ה ASD, אני רוצה רק להגיד שמניסיון עם מטפלים בתחומים האלה ומאבחנים שהם גם רופאים התפתחותיים וגם רופאים נוירולוגים ופסיכיאטרים, מסתבר שכל כך הרבה פארמטרים עדיין יכולים להטעות אבחנה ברורה. אנחנו יודעים היום שיש אוטיזם פסיכוגני שבא על רקע פוסט-טראומה ולפעמים גם עובר לאחר טיפול אינטנסיבי במשך השנים ואז נוטים לחשוב שבעצם הייתה טעות באבחון של האוטיזם. יש גם טעויות באבחונים בין אספרגר ל NVLD שדומות מאוד מאוד אבל בתכלס, NVLD אינה נמצאת על רצף האוטיזם. בקיצור, מאוד קשה היום לאבחן במדויק גם משום שיש ריבוי שמי (מלשון שֵם) להפרעות שונות ויש בלבול וגבוליות בין הרבה לקויות.

    החשוב ביותר הוא שכל אבחון, מה שלא יהיה, אם הוא לא מובהק, חייב להותיר תקווה בקרב המאובחן או הוריו, שיש תקווה שהאבחון אינו אבסולוטי ומצב המטופל, יכול בהחלט, עם מטפלים נכונים, להשתנות.

    אני עדיין מאמינה שמצב פוסט-טראומטי הוא אחד המצבים הכי מתעתעים באבחון הפרעות נוספות כי הוא מגדיר בתוכו אינספור סימפטומים שקשה לפעמים להכניס אותם תחת גג מטרייתי אחד של הגדרה ספציפית.

    הורים רבים לילדים על רצף הASD, מאמינים מאוד שהשם של ההפרעה או הלקות, תלוי איך קוראים לזה, לא מעניין והחשיבות היא לטיפול עצמו. לא חשוב עם קוראים לזה אספרגר, PDD או יענקל'ה רבינוביץ', מה שחשוב הוא לקדם, לקדם ועוד פעם לקדם את הילד לשילוב בחברה באופן שיוכל לתפקד עצמאית לגמרי לכשיגדל.

    מקווה שלא סטיתי קצת מהנושא אבל היה לי חשוב להכניס לכאן גם את הפן הזה.

    תודה על פוסט מקיף ועל דיון מעניין.

  • גיל  On 18/07/2009 at 11:41 pm

    כלל וכלל לא סטית ולמעשה כיוונת למה שכתבתי קצת במובלע. אחת המטרות של העלאת הפוסט הזה היא הגברת המודעות לעובדה שאיבחונים רחוקים מלהיות חד משמעיים כמו שהיינו רוצים לחשוב, או כמו שהם לגבי מחלות פיסיות (למרות שגם שם יש בעיות).

    נדמה שנדבקנו באובססיית הנתינת שם לכל דבר כי זה נשמע ממש טוב וחדשני, ופחות שמים לב למהות של המחלה עצמה.

  • יעל שכנאי  On 19/07/2009 at 10:45 am

    וסליחה שם על איזו שגיאת כתיב כתוצאה מהקלדה מהירה ומחשיבה מהירה עוד יותר… 🙂
    יש שם "עם" אחד, שצריך להיות כמובן "אם".

  • חנה בית הלחמי  On 20/07/2009 at 7:12 am

    כתבתי על כך בעבר בנוגע לאבחון (המאוחר – בגיל 43) שלי כמופרעת קשב. בלי הגדרת הבעיה אין פתרון. וכבת לאב שרק בדיעבד ואחרי מותו ו- life time של סבל הסתבר לנו שלקה במה שהיום מאובחן כפוסט טראומה ספציפית מסוג "הלם שבי", אני יכולה להעיד שהגישות המעמעמות את האבחנה גורמות לנזק ישיר ובלתי הפיך לחולים. עדיף אבחנה מקורבת מאשר היעדרה. ללא אבחנה כלשהי, גם אין אבחנה הניתנת לשינוי. אין כלום. רק סבל אנושי. אבחון פוסט טראומה הוא תוצאתי – תפקודי. הכניסה לרזולוציה מעמעמת מרוב אפשרויות, אין הרבה מדי בינה לבין ריפוי או רצון לרפא.
    במקרה זה אני עם אסכולת מציאת הכותרות, לא עם הטרנד הניו אייג'י שאתה מציג.
    כמו כן זו אמירה שטחית ופופוליסטית (והצלחה יחצ"נית קולסאלית של הסיינטולוטגיה והממבו-ג'מבו האלטרנטיבי) לומר שהיד היום קלה על ההדק ושיש הרבה יותר אנשים שלוקים ב- ADD ונגזרותיו. השיעור לא השתנה, שיעור האבחונים ודיוקם גדל, בדיוק בזכות ההגדרה שאתה יוצא נגדה. יש אף עבודה (לא עמוקה וחברתית בגישתה) של ד"ר תמר כהן אלדר על תת אבחון המוני של בנות ונשים, שהיום כן מאובחנות.

  • גיל  On 20/07/2009 at 7:26 am

    או ניו אייג'יות. אם תקראי את הכתבה בסיינטיפיק אמריקן תראי מיטב המומחים לפוסט טראומה חושבים שיש בעייתיות רבה בהגדרה הנוכחית שלה ושהיא רחבה מדי. אבחנה עוזרת ויכולה לשחרר כאשר היא מדויקת, אבל לצערנו זה רחוק מלהיות ברור וחד משמעי, ויש הרבה עדויות לאיבחונים יתר של הפרעות, כולל הפרעות קשב. ברגע שמגדירים משהו כבעייה זו יכולה בקלות להפוך לחרב פיפיות במקרה שזו לא בעייה בכלל או איבחון שגוי.

  • SilentMike  On 25/07/2009 at 12:18 am

    ראשית חוכמה תיקון: "על מנת להיות מאובחן כסובל מהמלחה"

    אני דווקא נהנה מהמלחה.

    העניין הזה של דיבור על "אבחון יתר" הוא חרב פיפיות. אני לא מבין PTSD ולא הייתי באף מלחמה חוץ מתפקיד של לחכות בבית שיפלו טילים, אבל אני כן קשור לעניין של לקויות למידה. לי יש לקות למידה שאובחנה בגיל מאוד צעיר ואני נגרר מאז במבחנים בע"פ ותוספות זמן. מאוד עצבן אותי בתיכון כשחצי מחזור שלי פיתח פתאום "קשיי ריכוז" וקיבל בתור בונוס את ההקלות שאני הייתי פשוט חייב אותן אחרת לא הייתי עובר מבחן אחד. אבל מהצד השני של המשוואה יש סכנה מאוד אמיתית שהדיבורים על אבחון יתר יתדרדרו לדיבורים על "אין דבר כזה דיסלקציה" או אפילו "אין דבר כזה אוטיזם", כאשר בבירור יש דברים כאלה.

    אנשים שסובלים מבעיות כאלה תמיד חוטפים האשמות שהם מתחזים או עצלנים או סתם טיפשים, ומי שמתייחס לאבחון יתר צריך להיות מאוד זהיר ולזכור שמסביב מחכים הרבה אנשים שרוצים לשמוע שכל מי שמקבלים הקלות הם מתחזים. יש לא מעט מורים שרק מחכים שמישהו יאשר להם שאין דבר כזה דיסלקציה או דיסגרפיה או דיסקלקוליה, ולא אכפת להם שזה לא מה שהתכוונת להגיד. אסור במקרה הזה לשפוך את המים עם התינוק. צריך להתקיף את שני הצדדים במידה שווה. גם את מאבחני היתר שמנפחים תופעות ומייצרים נכויות שלא היו שם קודם, וגם את המכחישנים שחושבים שמשאלות ליבם משקפות את האמת.

    בפרפראזה על משפט מוכר: כאשר שתי עמדות מנוגדות מוצבות האחת מול השניה אין זה הכרחי שאחת מהן נכונה. יכול להיות שהאמת לא נמצאת אצל אף אחד מהצדדים.

  • גיל  On 25/07/2009 at 1:07 am

    אם כל הילדים בכיתה סובלים מלקות למידה כלשהיא והם מקבלים יותר זמן במבחן, אולי פשוט המבחן ארוך מדי?

    אני לא חושב שילדים ישקרו בהקשר הזה, הבעייה היא שלי יש תחושה שנוטים להדביק את התווית של המחלה לילד כי זה פשוט קל וכי יש לך סט של הוראות מוכנות מהבית מה לעשות במקרה כזה. אני חושב שהבעייה נעוצה באיבחונים שהם לא תמיד חד משמעיים. רצוי אולי לקבוע מדרג מסוים. לא לאבחן הפרעות בצורה מוחלטת אלא לבדוק קודם היטב שלא מדובר במשהו אחר, קל יותר לפתרון.

  • SilentMike  On 25/07/2009 at 2:05 am

    אז קודם כל הם ישקרו. תבנה על זה שהם ישקרו. לפחות חלקם.

    אבל נכון שיש אבחון יתר שלא נובע משקרים מודעים. מצד שני יש הבדל בין אנשים שפשוט לא יודעים טוב את החומר, לבין כאלה שלוקח להם יותר זמן לקרוא (פשוט לקרוא) את השאלה, או לכתוב את התשובה. זה לא שהם צריכים לחשוב על זה יותר או להתלבט בניסוחים. זה שיכולת הקריאה/כתיבה הטכנית שלהם נחותה יחסית לשאר הכיתה באופן משמעותי והיתה כך מאז ומתמיד, בזמן שהיכולת המנטלית והידע, מה שמנסים לבדוק, אינם ברמה הזו. למה הדבר דומה? לילד יש לו יד ימין שבורה והוא נאלץ לכתוב ביד שמאל, או שהוא לא רואה טוב. אני ישבתי באינספור כיתות כאלה במבחנים ביחד עם אנשים פצועים ואנשים עם בעיות ראיה. זה שדיסלקציה היא לא דבר שנראה לעין כמו גבס, זה שדיסגרפים לא חובשים משקפיים, לא אומר שאין כאן קושי אובייקטיבי. כתבתי על זה גם פעם:

    http://www.tapuz.co.il/blog/ViewEntry.asp?EntryId=945023

  • גיל  On 25/07/2009 at 2:36 am

    זה בדיוק מה שאמרתי. קודם צריך לשלול בעיות הרבה יותר פשוטות לפני שמאבחנים דיסלקציה. השאלה היא אם יש מדדים טובים ומבחינים לדיסלקציה והנגזרות שלה שמפרידים אותם מההפרעות האחרות.

  • דני  On 23/01/2011 at 7:44 am

    גיל שלום,
    עבר זמן רב אמנם מאז שפרסמת את הכתבה אך הייתי מעוניין לדעת אם יש לך קישור למאמר של הסיינטיפיק אמריקאן שהתבססת עליו בטיעוניך?
    תודה

  • גיל  On 23/01/2011 at 8:14 am

    דני, הכתבה המקורית מופיעה בקישור למעלה שמספר עליה.

%d בלוגרים אהבו את זה: