נניח שמנהל חברה מסוימת צריך להחליט האם לאמץ תוכנית מסוימת לחברה שלו. התוכנית החדשה תניב רווחים רבים לחברה שלו וגם תהיה ידידותית לסביבה. המנהל עצמו אומר: "לי לא אכפת מהסביבה. כל מה שמעניין אותי זה לגרוף כמה שיותר רווחים לחברה שלי, בואו ניישם את התוכנית החדשה". האם במקרה כזה תאמרו שהמנהל התכוון לעזור לסביבה?
עכשיו, מקרה עם נסיבות דומות אלא שהפעם התוכנית החדשה תהיה הרסנית לסביבה. שוב למנהל לא איכפת מהסביבה, והוא מאשר את התוכנית הרווחית שפוגעת בסביבה. האם במקרה כזה תאמרו שהמנהל התכוון להזיק לסביבה?
מחקר שבדק מה אנשים חושבים לכל אחת מהסיטואציות הנ"ל הגיע למסקנות מפתיעות. במקרה הראשון רק 23% מהאנשים הסכימו שהמנהל התכוון לעזור לסביבה. לעומת זאת, 82% מאלו ששמעו את תאור המקרה השני חשבו שהמנהל הזיק לסביבה בכוונה.
המחקר המתואר הידוע גם בכינויו "אפקט קנובה", על שם החוקר שביצע את המחקר Joshua Knobe מאוניברסיטת צפון קרולינה, הוא חלק מתחום מדעי חדש שנקרא פילוסופיה ניסויית. זהו התחום שמנסה לענות על שאלות פילוסופיות בצורה מדעית, והוא חלק ממגמה גוברת והולכת לשלב תחומים אקדמיים שעד לא מזמן נראו רחוקים זה מזה כרחוק מזרח ממערב (בין שאר התחומים ממדעי הרוח שמדענים מגלים בהם עניין לאחרונה: בלשנות, ספרות, אמנות, תאולוגיה ואפילו היסטוריה). מה שעוד מעניין בהקשר של המחקר המדובר הוא שג'וש קנובה הוא פילוסוף ונועד לפתור בעייה פילוסופית: איך אנחנו קובעים את דעתנו לגבי טיב הכוונות של אדם אחר. כפי שהמחקר הזה מעיד, במקרים רבים אנחנו קובעים למה התכוון האדם על סמך התוצאה הסופית של מעשיו, האם היא טובה או רעה, משהו שנראה מאוד מוזר על פניו (למי שמעוניין להשתתף בניסויים נוספים דומים מוזמן לאתר הזה).
אז מהי פילוסופיה ניסויית? באופן כללי מדובר בניסיון לערוך, לפחות בחלקו, מחקר כמותי הנוגע לשאלות פילוסופיות שונות, ודרך תוצאות המחקר לנסות להבין סוגיות פילוסופיות שונות. כל מי שמכיר פילוסופים יודע עד כמה קשה לרבים מהם עם כל הנושא של מחקרים כמותיים. לערוך ניסוי, למדוד תופעה בצורה אמפירת זה דבר שהם לחלוטין לא רגילים לעשותו, לא כל שכן בקיאים ברזיו. למעשה, פילוסופים רבים מתריסים כנגד אותם מחקרים מדעיים כמותיים ומתגאים בכך שכל מה שדרוש להם כדי לבצע את מחקריהם הוא כוח המחשבה בלבד, רק תנו להם איזה ניסוי מחשבתי מעניין והם יהיו מאושרים.
אחת הדחיפות הגדולות לתחום הגיע בזכות פיתוח טכנולוגיות חדשות ובראשן ה-fMRI. בטכנולוגיה זו של הדמייה מגנטית ניתן לבחון את המוח בזמן פעולה, מה שמאפשר, לפחות בחלקו, לבודד איזורים מסוימים שבהם עוברות כביכול המחשבות, או ליתר דיוק מתבצעים עיבודים במוח. רואים היום יותר ויותר פילוסופים שתוהים על תפקידה של האמיגדלה, האחראית בין השאר על הרגש, בקבלת החלטות. הדבר מוביל לסוגים חדשים של מחקר שעד לא מזמן חוקרים לא חשבו שהוא אפשרי. אם עד עתה פילוסופים התלבטו בינם לבין עצמם על האתיקה של שימוש בהדמיות מגנטיות שסוגלות, לפחות בצורה מוגבלת, לחשוף את המחשבות הכמוסות ביותר שלנו, כיום אנחנו יכולים דרך אותן הדמיות מגנטיות לנסות ולהבין את שורשי האתיקה עצמה, באלו חלקים של המוח הדילמות המוסריות הכרוכות בה מעובדות.
הנה דוגמא לניסוי נוסף בתחום של פילוסופיה ניסויית, שמהווה מחקר המשך לזה שתואר למעלה. זהו מחקר שנעשה על ידי פילוסוף המדע Edouard Machery (וזה הבלוג שלו). נניח שאדם מסוים הולך לפאב ומעוניין לשתות את המשקה הכי גדול שיש לפאב להציע. הברמן מודיע לו שהמשקה הזה מגיע עם כוס מיוחדת, כזו שהוא יכול לשמור לעצמו. האם האדם קיבל את הכוס בכוונה? רוב האנשים יאמרו שלא. עכשיו תארו לכם שאותו אדם הולך לפאב, מבקש את המשקה הכי גדול והברמן מודיע לו שהמשקה הזה עלה במחיר והוא צריך להוסיף דולר אחד. לבחור זה לא משנה והוא מוכן להוסיף דולר אחד כדי לקבל את המשקה המשכר. האם במקרה הזה הוא שילם את הדולר הנוסף בכוונה? רוב האנשים יאמרו שכן. המסקנה של מאקרי היא שתופעות לוואי צפויות של מעשינו נחשבות למכוונות כאשר אנחנו תופסים אותן כמחיר מסוים שמביא לתועלת. כלומר, אם נחזור לדוגמא הראשונה של מנהל החברה שמזיק לסביבה, הוא נתפס כאחראי לנזק מכיוון שהיה מדובר במחיר לסביבה שהביא לרווח לחברה שלו.
כמו שאתם בוודאי יכולים לתאר התחום החדש מעורר די הרבה עניין וגם הרבה מחלוקות. למי שמתעניין עוד בנושא מוזמן להציץ באתר שמוקדש כולו לתחום. מה אתם יודעים, אפילו יש להם המנון חדש שיוצא כנגד הסטיגמה של פילוסוף הכורסא.
הומו סאפיינס 
תגובות
לא ברור לי איך המחקר הכמותי שתיארת עוזר לפתור בעיה פילוסופית.
השאלה באיזו מידה המנהל התכוון לעזור לסביבה היא אכן שאלה פילוסופית רבת משקל. היא קשורה למהות המושג כוונה – מושג מורכב לכשעצמו. היא קשורה לקשר האפשרי בין כוונת מעשים לבין תוצאותיהם, ואפילו, במקרה שתיארת, קשורה לשאלה בין כוונה מוצהרת לכוונה אמיתית (שהרי המנהל הצהיר שלא אכפת לו מהסביב – אז מי אנחנו שנבוא ונגיד לו שהוא בעצם כן התכוון או לא התכוון לעזור).
שאלות הרות גורל וברומו של עולם
אבל אלה לא השאלות איתם המחקר מתמודד. המחקר מתמודד עם השאלה מה אנשים חושבים על המעשה ועל הכוונות. זה שהם חושבים כך או אחרת, לא אומר שהם צודקים, וגם לא תורם הרבה לדיון המרתק בשאלות הפילוסופיות. רק מוסיף סוג של פיקנטריה מאין "דרך אגב אדון דקארט, דע לך ש 40% חושבים שהם אינם קיימים",
המחקר כן יכול לתרום למחקר סוציולוגי/תרבותי, על תפיסה של מושגים, האם היא קשורה בתהליכים סוציולוגיים, או פסיכולוגיים ועוד כהנה וכהנה. אבל להגיד משהו על מהות מושג הכוונה? נראה לי far fetched.
במקדונלד'ס גילו שאם תציע לאנשים המבורגר שני בחצי מחיר הם יירתעו, כי הם יאמרו לעצמם: אנחנו לא חזירים, גם המבורגר אחד ישביע אותנו, לא נתפתה להזמין עוד אחד רק בגלל שהוא במחיר מוזל.
לעומת זאת, אם תציע לאנשים להוסיף דולר תשעים ולהגדיל את המנה הם ייענו ברצון, כי הם יאמרו לעצמם: הנה דפקתי את השיטה – הוספתי מעט וקיבלתי המון.
ברגע שבמקדונלד'ס פיצחו את דפוס החשיבה הזה, המכירות שלהם עלו פלאים.
לאחרונה קראתי בבלוג על מחקר שמערער על התקפות של הפרשנות של ניסויי fMRI.
ראה עוד כאן:
http://scienceblogs.com/notrocketscience/2009/01/pre-emptive_blood_flow_raises_big_questions_about_fmri.php
כבר שנים מעסיקה אותי הסוגייה מה קובע, הכוונות או התוצאות?
נניח, מישהו שמאוד קמצן במהותו, אבל מאחר שקמצנות נחשבת מידה מגונה מבחינה חברתית, אז הוא מסווה את העניין. למעשה, כדי שלא יחשדו בו שהוא כזה, הוא נוהג בנדיבות כספית רבה, ובעצם יש לו תדמית (מוצדקת, שאכן מתבססת על מעשיו בפועל) של אדם נדיב ביותר.
אז מה הוא? קמצן (הוא ממש מתקשה פיזית להיפרד מכל אגורה ואגורה)? או נדבן? מה קובע? מה שבחוץ או מה שבפנים?
נהוג להכריע לפי מבחן התוצאה. ונחמד שסוף סוף יש לגיטימציה מדעית גם לכוונות.
עמית, במובן מסוים כל השאלות הן שאלות פילוסופיות. מה שחשוב במקרים הללו שהמחקרים הללו נעשו על ידי פילוסופים. השאלה הפילוסופית היא לא אם המנהל התכוון או לא להרע לסביבה אלא איך אנשים מייחסים לו את הכוונות הללו.
אריאל, אין ספק שמחקרי הדמיית מוח שנויים במחלוקת. הסיבה המרכזית היא פחות המחקרים עצמם שהם לרוב זהירים, אלא הפרשנות מרחיקת הלכת שאנשים נותנים להם.
תימורה, זו דוגמא טובה. הייתי אומר שבמידה רבה אנחנו שופטים לפי התוצאות ולא איכפת לנו מהכוונות. כלומר יש מקרים שאנחנו מודים בינינו לבין עצמנו שהכוונות של מאן דהו היו הפוכות אבל לא איכפת לנו מזה. זה כמובן מחייב אותנו להיות זהירים עם אותו אדם בעתיד.
אלא פסיכולוגיה של הפילוסופיה. זה שהחוקרים הם פילוסופים לא משנה. השאלה שהם שואלים היא על תבניות התנהגות של אנשים, ולכן התשובה אינה פילוסופית במיוחד אלא פסיכולוגית.
קח את הדוגמה הבאה. נניח שמדינה מסויימת הנמצאת תחת מתקפת הפגזה יומיומית מחליטה להפציץ מדינה שכנה ובמלך ההפצצה נהרגים מאות נשים וילדים. האם זה מוסרי? אפשר לתקוף את מכל מני זוויות שאינן פילוסופיות. אפשר למשל לערוך סקר ולבדוק מה אנשים חושבים על זה. למרות שהשאלה היא פילוסופית בעיקרה (האם זה מוסרי) הסקר ייתן תשובה נורמטיבית.
סתם בחרתי בדוגמה טעונה, אבל מה משאני מנסה להגיד כאן הוא שיש מעבר מעניין בין ההנחה שישנה אמת פילוסופית אותה אפשר לגלות על ידי מחקר מושגי, להנחה שאין אמת כזו ולכן משמעות המושגים תתגלה באמצעות שאלונים וסקרים ששואלים אנשים מה הם חושבים.
הניתוח הקטן שעשיתי הוא בעצמו תרגיל בפילוסופיה ישנה. אבל אולי בכלל אני טועה? איך נדע? אפשר למשל לנסח שאלון מתאים ולראות מה אנשים חושבים על זה.
נקודה למחשבה.
אין ספק שנעשו כאן ניסויים פסיכולוגיים, אבל בסופו של דבר כל מחקר שמנסה להבין את פעילות המוח הוא פילוסופי בחלקו הגדול. אז אם יקראו לזה פסיכולוגיה פילוסופית או פילוסופיה פסיכולוגית זה היינו הך. המונח ניסוי קצת מטעה כי הכוונה באמת לפסיכולוגי. המילה האנגלית experimental נועדה בעיקר להבחין בים הפסיכולוגיה הניסויית לפסיכולוגיה הלא ניסויית שעדיין יש לה אחיזה מסוימת באקדמיה.
כל מי שמתמצא בהיסטוריה של הפסיכולוגיה יודע ש: פילוסופיה ניסויית (אמפירית) = פסיכולוגיה. אין פה שום "שדה חדש" אלא נסיון, נואל משהו, של אנשים למצוא לעצמם נישה. הפילוסופיה הקלאסית משתמשת בטענות לוגיות כדי לחפש ידע שאינו זמני ומותנה זמן ומקום כמו הידע המדעי.
דקארט וקאנט מתהפכים בקברם
אריזה מחדש של מחקרים שכבר נעשו בעבר. אבל הדבר החשוב כאן הוא שפילוסופים יוזמים את המחקרים הללו וזה לא משהו טריוויאלי לכל מי שיודע עד כמה פילוסופים נרתעים ממחקרים אמפיריים.
ניתן לתאר את המוח (בהפשטה גסה) כמערכת לומדת שתפקידה הבסיסי הוא לקבל החלטות במהירות במצבי אי-וודאות. כמעט כל פעולה יומיומית שאנו מבצעים היא החלטה הסתברותית שאת תוצאותיה איננו יכולים לצפות בוודאות, אבל למדנו בעבר שקיימת קורלציה בין הפעולה לתוצאתה. ולהפך, במקרים בהם אנו עומדים בפני מצבים שלא הכרנו נוצר היסוס. היסוס היא דרכו של המוח לנסות ללמוד את המצב החדש (דרך הקבלתו למצבים שנלמדו למשל).
ישנו מחקר מעניין (מתמטי בעיקרו), שאינני מוצא את הקישור אליו, שעושה רדוקציה של המוח למערכת היזון חוזר שמנסה להקטין את השגיאה בין החוויה האמפירית לבין המצב הנלמד (כפי שהוא משתקף במוח באותו רגע).
אם מקבלים את הרדוקציה הנ"ל התוצאות המצוטטות נראות סבירות לגמרי. יותר מכך הם סוג של side-effect של הצורה בה המוח תופש את העולם.
כמו שכתבו כאן דקארט וקאנט אכן מתהפכים בקברם וגם סוקרטס ואפלטון שלא התיחסו לדעת "המרובים" אלא לטענות ההיגיון (שלהם כמובן) אך אריסטו נהג כך מזמן. הוא הלך ובודק מה אנשים חושבים וניסה לנתח את דעותיהם ומזה הגיע למסקנותיו. למעשה דעותיו במידה רבה מבוססות על מחקר דומה. כמובן פחות מתוחכם ללא קבוצות סטטיסטיות וללא fMRI ומכשירים דומים אבל כן בכיוון דומה.
אם הבנתי נכון מהדוגמאות שהובאו כאן, הענף החדש בודק פופלריות של תפיסות עולם, לא את הנכונות שלהן או הלגיטימיות שלהן.
היה ניסוי כזה ב-1932 בו מצע נציונל-סוציאליסטי קיבל שליש מקולות הבוחרים באיזו מדינה אירופאית מתקדמת.