מיתוסים הקשורים למוות, אבל וטרגדיות אחרות בחיים

מותו של אדם אהוב לעולם אינו דבר קל ולא כל שכן החיים בצל הידיעה שזמנכם קצוב. אין ספק שאנשים שנאלצים להפרד מאדם כזה בטרם עת או יודעים שהם עצמם סובלים ממחלה סופנית חווים רגשות עזים. הרבה פעמים קשה מאוד להסביר לעצמנו מה אנחנו מרגישים או איך צריך להתמודד עם הבלתי נמנע. בשנת 1969 פירסמה הפסיכיאטרית אליזבת קובלר-רוס ספר שנחשב לאחד המשפיעים ביותר בפסיכיאטריה המודרנית. הספר, שנקרא "On Death and Dying" תיאר בפרוטרוט את האכזריות שבה אנשים בזמנו התייחסו לחולים סופניים. אבל יותר מכל, הספר מפורסם בגלל הצגת מה שמאז נחשב למודל הקלאסי שמתאר את השלבים שבהם בני אדם מתמודדים עם הידיעה שהם חולנים סופניים או מתאבלים על מות קרוב, מודל קובלר-רוס. המודל ידוע גם בשם DABDA על שם 5 השלבים שמרכיבים אותו: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון וקבלה (Denial, Anger, Bargaining, Depression, Acceptance).

במקור, קובלר-רוס החילה את המודל שלה על כל שינוי לרעה בחייו של אדם. למשל, פיטורין מעבודה, גירושין, התמכרות לסמים וכו'. בפועל, המודל נודע בעיקר כמודל שאמור לתאר את השלבים שעוברים על אדם מתאבל. לטענתה של קובלר-רוס, כל אדם עובר לפחות שני שלבים מהמודל (למרות שהם לא חייבים להגיע בסדר קבוע).

כבר עם פירסום המודל היייתה עליו ביקורת רבה. ראשית, אם אנשים לא עוברים בהכרח את כל השלבים שהמודל מצביע עליהם או לא עוברים אותם בסדר קבוע, האם אפשר בכלל לקרוא לו מודל? המודל אמור לספק כלים להתמודד עם המוות, אבל אם השלבים בו שרירותיים למדי איך ניתן להשתמש בו בפועל? שנית, אחת הטענות המרכזיות נגד המודל הייתה שהוא כוללני מדי, ושהרבה אירועים בחיי בני אדם יגרמו לתחושות השונות, כולל אירועים חיוביים. כל מה שצריך כדי לחוות את אחת התחושות המתוארות במודל הוא שהאירוע יהיה משמעותי מספיק. למשל, אנשים שמקודמים בעבודה או שמוצאים עבודה חדשה טובה יותר (שינוי חיובי ללא ספק) יכולים להרגיש כל אחת מהתחושות בגלל שהם עוזבים מקום מוכר והולכים למקום חדש.

למרות זאת, המודל הזה נחשב עד היום כמודל המקובל לתיאור שלבי האבל, הוא מוזכר שוב ושוב כשעוסקים בנושא ובציבור הרחב אנשים אינם מפקפקים לגבי נכונותו. לאחרונה, כתב העת המצוין Skeptic פירסם מאמר שתוקף את המודל ומתייחס בעיקר לשלבי האבל השונים שאנשים אמורים לחוות. כותבי המאמר Russell Friedman ו- John James, מנהלים מכון להתאוששות מאבל ויש להם ניסיון של יותר מ-30 שנה עם אנשים המתאבלים בעקבות מות אהוב, גירושין ואובדנים אחרים (אפשר למצוא מידע לאיך מתמודדים נכון עם אבל באתר המצוין שלהם).

הבעייה עם המודל מתחילה למעשה בעובדה הפשוטה שאין שום בסיס מדעי שתמך בקיומו מלכתחילה. קובלר-רוס המציאה את המודל (שיש להודות, נשמע מאוד הגיוני במבט שטחי) אבל לא ביססה אותו על מחקרים בתחום. בעייה נוספת היא עצם החלוקה לשלבים מופרדים ובלתי תלויים. רבים מהמחקרים המודרניים בתחום מתחילים מנקודת הנחה שהשלבים הללו קיימים ואז הם מנסים להוכיח את קיומם. זוהי שגיאה לוגית קלאסית שבה מנסים להוכיח את מה שמניחים מלכתחילה. המחקר המדעי המודרני לא הצליח להוכיח קיומם של שלבים מובחנים לאבל, וגם לא למצוא איזו נקודת ציון סופית שמסמלת את סיומו של האבל וההתאוששות. במילים אחרות, אנשים חווים שלבים שונים אבל לא אחרים, הם יכולים לחוות אותם בכל סדר שהוא, ביחד או בנפרד, והאבל עצמו אינו בהכרח תהליך שמוביל למקום כלשהוא.

אבל גם אם מניחים את קיומם של השלבים עולות כל מיני בעיות שעלולות דווקא להזיק לאדם המתאבל. הנה פירוט של חלק מהבעיות שצצות מהחלוקה השרירותית לשלבי האבל השונים.

1. הכחשה (ידוע גם כשלב חוסר האמון, הלם וקהות החושים). פרידמן וג'יימס מדווחים על סמך ניסיונם הקליני שמעולם, וזה כולל אלפי מקרים, לא קרה מצב שבו מטופל היה בהכחשה שהאבדן אכן קרה. אם תשאלו מישהו שמתאבל "מה קרה?" הם יגידו לכם בדיוק שקרוב אליהם מת. בכמה מקרים אנשים מודים שמישהו מת אבל מייד אחרי זה מוסיפים שהם בהכחשה. כששואלים אותם למה הם אומרים את זה והאם הם לא חושבים שהוא מת, הם עונים שהם עדיין חושבים שהוא מת אבל הם שמעו שהשלב הראשון של האבל הוא הכחשה.

יש כאלו שיטענו שההכחשה היא יותר במובן הסמלי ולא הממשי. אם כך, למה להתייחס אליו כאילו זה שלב באבל? באותה מידה כשאנשים אומרים שהם לא מאמינים שמישהו מת, זה לא שהם לא מודעים למוות אלא הם מבטאים בעיקר כאב ושברון לב. גם מצב של הלם או שוק כשאנשים מקבלים את החדשות בדבר מותו של אהוב הוא מצב נדיר יחסית. במצב כזה החושים של אותו אדם מתקהים ומטשטשים,  מצב שאורך זמן קצר למדי ובכל מקרה נדיר למדי. אחרי הכל, מקרים של מוות פתאומי נדירים יחסית ורוב האנשים יודעים שאדם מסוים עומד למות (ממחלה או מזקנה).

הנזקים הפוטנציאליים של השלב הם שבגלל שאנשים חושבים שמדובר כביכול ב"שלב" אנשים תופשים אותו בטעות כמשהו זמני שהזמן משפר. המחשבה שאנשים נמצאים בשלב הכחשה יכולה לגרום להם לקפוא. הם עלולים לחשוב שעם הזמן הם יצאו ממנו ואז יתחילו בתהליך ההחלמה, וכשהם לא יוצאים מזה הם יאובחנו ככאלו שתקועים בשלב, אולי אפילו יציעו להם תרופות להתגבר עליו, מה שיכול לגרום לנזק יותר מאשר תועלת מכיוון שהם לא מתמודדים עם הרגשות האמיתיים שלהם. בעייה אחרת וחמורה לא פחות היא פסיכולוגים המציעים בשיטות סוגסטיביות למי שמתקשה להתמודד עם האבדן שהם עדיין בשלב ההכחשה בעוד מה שהם בעצם מתכוונים אליו זה שהם פשוט כואבים את האבדן.

2. כעס. כשאדם מת אחרי מחלה ממושכת אין כמעט אף פעם כעס. למעשה, פעמים רבות יש תחושה של הקלה שסבלו של האדם תם. אנשים בהחלט יכולים לכעוס במקרים ספציפיים. הם יכולים לכעוס על המחלה שגרמה למוות, על אלוהים, על הנהג שגרם למותו של קרוב, על הרופאים שלא יכלו לעזור או אפילו על המת שלא דאג היטב לבריאותו. עם זאת, הכעס אינו אוניברסלי ולכן לא יכול להיחשב כשלב.

נזקים אפשריים: אם ההנחה שזה שלב הכרחי באבל, אנשים שכן חשים כעס עלולים לחשוב שהזמן יפחית את אותו בלי לטפל בו, וזה לא תמיד קורה. כעס כזה עלול להימשך במשך שנים, להרוס את החיים של הכועס, כמו גם של הסובבים אותו, ולכן מסוכן להזניחו. כמו במקרה של הכחשה גם במקרה של כעס מטפלים רבים משתילים במוחם של המטופלים את הרעיון שהם חייבים לחוש כעס, גם אם הם לא.

3. מיקוח. הרעיון מאחורי מיקוח פשוט. פעמים רבות אנשים מנסים לעשות "דיל" עם אלוהים או כל ישות אחרת שהם מאמינים בה. "אם רק תרפא אותי אני מבטיח לעשות כך וכך", "אם אקבל עוד הזדמנות אני מבטיח לטפל בעצמי טוב יותר". זהו שלב שעובר על אנשים החולים במחלה קשה אבל לא רלוונטי לאנשים שמתאבלים על מת.

חלק מהחוקרים מחליפים את השלב הזה בגעגועים או ערגה למת. געגועים למי שזה עתה מת טבעיים ביותר אבל הם בשום אופן לא מהווים שלב חולף. הרבה אנשים מתגעגעים למי שמת במשך שארית חייהם. אין בזה שום דבר חריג והוא בוודאי לא שלב הכרחי בהתאוששות ממותו של אהוב.

4. דיכאון. זה אולי השלב החשוב ביותר על פי המודל של  קובלר-רוס ואחד השנויים ביותר במחלוקת. הנה רשימה של דברים שאבלים חווים שמשותפת גם לכאלו שמאובחנים כבעלי דיכאון קליני:

  • חוסר יכולת להתרכז.
  • הפרעות שינה.
  • התפרצויות אכילה מצד אחד וחוסר רעב מצד שני.
  • שינויים רגשיים תכופים.
  • מחסור כללי באנרגיה.

רשימה אחת שמתאימה להכל ופה בדיוק הבעייה. על פי ההגדרה רוב האבלים מדוכאים קלינית. למעשה, מעט מאוד מהם באמת מדוכאים ורובם ככולם היו כאלו עוד לפני מות האהוב. התאבלות אחרי מוות של מישהו אהוב היא הנורמה, דיכאון קליני לא, וזה ההבדל המהותי. כיום הקו בין אבל לדיכאון קליני טושטש כמעט לחלוטין, בין השאר בגלל אימוץ השלבים הלא קיימים של האבל על יד מטפלים.

הנזק המרכזי מהמחשבה שקיים דיכאון כשלב מעבר דומה לנזקים של שלבים אחרים שאינם קיימים באמת. אנשים שחשים את כל התחושות שתוארו לעיל, שהן תחושות טבעיות לגמרי בזמן האבל, יחשבו שהן יחלפו מעצמן בגלל שזה רק "שלב". כשזה לא קורה הם פונים לעזרה ומגדירים את עצמם כסובלים מדכאון, דבר שמאושרר על ידי המטפלים ושגורר טיפול שגוי. גם לחברות התרופות יש אינטרס שיותר אנשים יוגדרו כסובלים מדיכאון קליני כך שיוכלו למכור את התרופות שלהם למחלה.

5. קבלה. המושג של קבלת האבדן הוא מושג מאוד שנוי במחלוקת מכיוון שהוא אמורפי מדי. מכיוון שאין אף פעם הכחשה שהמוות אכן התקיים אין למעשה שום צורך בקבלה שלו כשלב האחרון.

שלב נוסף, שלא קיים במודל של קובלר-רוס אבל שהרבה אנשים מאמינים שהוא קיים זה שלב האשמה. הרבה מאוד ספרים ומאמרים נכתבו על הנושא, שמוגדר כתחושה שהיינו רוצים שדברים יהיו שונים או טובים יותר לפני שהאהוב מת. התחושה שיש דברים שיכלנו לומר להם או לעשות איתם ולא עשינו.

הבעייה מתחילה בזה שהרבה אנשים אומרים לאבלים שאין הם צריכים לחוש אשמה. אם הורים איבדו ילד שהתאבד למרות שהיה בטיפול שומעים ש"אתם לא אשמים ועשיתם הכל כדי לעזור לו", יש בזה משום ההנחה שהם כן מרגישים אשמים למרות שהיא לגמרי לא מבוססת. עצם הזכרת המילה אשמה, כמו כל שלב אחר שהוזכר כאן, שותלת במוחם של אנשים את הרעיון שהשלב אכן קיים והכרחי ושהם בעצם צריכים להרגיש אותו למרות שהם לא.

לסיכום, האבדן הוא חוויה ייחודית וטבעית לחלוטין וכל הנסיונות לתחום אותה בגבולות מעמיד את המתאבלים בקונפליקט עם התגובות הרגשיות שלהם, קונפליקט מזיק ומיותר לגמרי. אנשים צריכים לקבל את החופש להתאבל בדרכם. הניסיון להכניס אנשים למסגרות מסוימות שתחומות בזמן מסוים עלולה להזיק מכיוון שכאשר הזמן הזה עובר ושום דבר לא השתנה הם חשים שיש כאן בעייה, למרות שהיא לא בהכרח קיימת. 

אין זה אומר כמובן שאם האבל קשה להתמודדות אין שום צורך בעזרה חיצונית. הנקודה החשובה היא שאבדן של אדם מעוררת תחושות רבות בקרב הקרובים לו. כל אדם מתמודד בצורה אחרת עם האבל, חווה חוויות שונות שלפעמים כן ולפעמים לא חופפות לחוויות של אחרים. החוויות הללו יכולות להימשך זמן קצר, זמן ארוך, להיות בסדר מסוים לאדם אחד אבל שונה לאדם אחר. אין שום דפוס קבוע ולא צריך לחשוב שיש דפוס כזה.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • שרון רז  On 27/08/2008 at 7:24 am

    מרתק. לא יכולה להיות מסגרת קבועה ומוגדרת כזו. אנשים הם יצורים שונים גם אם אבל הוא דבר "דומה" מעט כל פעם ובאופן כללי. מסכים שיש להיזהר מלנתח כל מצב אבל לפי המסגרת הזו של חמשת השלבים.

  • נינה  On 27/08/2008 at 10:00 am

    אני חושבת שהחמצת כאן את העיקר.
    קובלר-רוס פיתחה את 5 השלבים קודם כל מתוך עבודתה עם חולי סרטן סופניים. ובהתנהגותם לאורך המחלה היא גילתה את השלבים האלה.
    היא גם אומרת במפורש שלא כל החולים עוברים אותם, או שעוברים אותם לפי הסדר.
    והשלבים האלה אצל אדם שלקה במחלה סופנית קיימים!!! רובם בכל אופן!!!
    אז לקחת את המודל הזה ולהחיל אותו על אבל של אדם על מות יקירו – זו טעות והטעייה.

    נכון שקובלר-רוס דיברה אח"כ על שלבים אלה או חלקם גם לגבי מצבים אחרים בחיים – אבל קודם כל היא פיתחה אותם לגבי חולי סרטן סופניים.
    המודל נודע קודם כל כמודל שנועד לעזור למטפלים לטפל בחולים סופניים, ולא כמודל כללי לטיפול באבל על מי ש-מת, ומתוך היכרות עמוקה עם התחום המודל הזה רלבנטי ועוזר גם היום, וגם כיום משתמשים בו בהצלחה כעזרה לטיפול בחולים סופניים.

    אני גם לא מבינה את הערתך שקובלר-רוס לא פיתחה את השלבים ע"י מחקרים בתחום. הרי היא פיתחה אותם על סמך עבודה עם חולי סרטן. איז המחקרים היה עליה לעשות פרט לכך?

  • אלכס  On 27/08/2008 at 10:22 am

    אחד המאמרים היותר מעניינים וגורמים לחשוב שקראתי בזמן האחרון.
    תודה לך גיל!

  • איתי ערן  On 27/08/2008 at 10:54 am

    אני לגמרי מסכים עם הכל. ובכלל, תיאוריות פסיכולוגיות רבות, ובעיקר אלו שהתפרסמו מספיק כדי לזכות לביטויים בתרבות הפופולרית, כך שהן מוכרות ומטמעות בבני האדם הפכו למעין נבואה המגשימה את עצמה ולמעשה גורמות נזק יותר משהן מועילות. כך כל אדם הופך "מומחה" לנפשו ומאפשר לעצמו לשקוע בדכאון, לכעוס, להאשים וכיו"ב כל אימת שהוא מפוטר מהעבודה, נפרד מבן הזוג או חווה כל חוויה קשה אחרת וזאת כתחליף להתמודדות אמיתית עם הבעיות שמעוררת אותה חוויה, תוך שהוא פוטר עצמו מהתמודדות זו באמירה ש"אלו השלבים הטבעיים שצריך לעבור והם יעברו מאליהם כבר, רק צריך זמן…".

    מכיר זאת מקרוב והזמן לכשעצמו אינו מטפל בדבר, ולרוב אף להיפך, הזמן רק מעמיק את הפצעים.

  • דובי  On 27/08/2008 at 4:44 pm

    מעניין מאוד.

    הערה לשונית קטנה: החלוקה אינה ל"שלבים דיכוטומיים". דיכוטומיה, כפי שמרמזת התחילית "די" מתייחסת לחלוקה לשניים. אתה מדבר על חלוקה לשלבים דיסקרטיים (בדידים, או בשפה פחות טכנית, תחומים).

  • גיל  On 27/08/2008 at 6:56 pm

    נינה אני מסכים עם רוב הדברים שכתבת. הנקודה הפחות חשובה היא מה התכוונה קובלר-רוס במודל שלה אלא איך הוא מיושם היום. על פני ההבנה שלי הוא נתפס כאורים ותומים בכל הנוגע לעיבוד שלבי האבל וגם להתמודדות עם המוות.

    את צודקת שהיא אמרה שלא כולם עוברים את השלבים או לא באותו סדר, כתבתי על זה. אבל הצורה שבה היא הגיעה אל הממצאים שלה היו על סמך התרשמויות כלליות שלה ושל סטודנטית שלה מהחולים, כלומר מחקר איכותני ולא כמותי. גם קשה לומר שבעקבות מחקר אחד יש לכל הנושא בסיס מדעי מוצק וכמו שהחוקרים אומרים במאמר, ניסיון של 30 שנות מחקר מראה שאין לזה בסיס בצורה שהיא הציגה אותו.

    דובי, צודק, תיקנתי.

  • michaly  On 27/08/2008 at 8:03 pm

    שם בהחלט יש שלב של הכחשה ("זה לא באמת. זה יעבור. הרופא מדבר שטויות"), כעס ("אבל למה דווקא אני?"), מיקוח ("אני מבטיח להפסיק לעשן"), דכאון וקבלה, וכן בסדר הזה.

  • michaly  On 27/08/2008 at 8:04 pm

    ככה זה כשמשאירים חלון פתוח ולא מרופרש.

  • תימורה  On 28/08/2008 at 1:35 pm

    מוכרחה, אבל, לומר שחוויתי את המודל הזה על בשרי, ממש כמו שהוא מנוסח, אפילו לפי הסדר.

    אומנם די בשלבים הראשונים של ההתרחשות הטרגית (אבא שלי, שלפני שעיכלנו את העובדה שהוא חולה, הוא כבר נפטר), הייתי מודעת לקיומו של המודל. אבל התחושה דווקא היתה מנחמת. בתוך כאוס עצום, הרגיע אותי מעט לדעת שאני "נורמלית" ושיש סדר, שמשותף לאנשים נוספים בסיטואציה הזו, בתוך כל הבלגן הכואב.

  • גיל  On 28/08/2008 at 6:13 pm

    בידיעה שיש שלבים כלשהם. הנקודה היא שאנשים מלבישים את התחושות שלהם על המודל פשוט כי הם יודעים על קיומו. בשבילך זה עבד, אבל סביר שיש אנשים שזה לא ואז הם עלולים לשאול את עצמם מה לא בסדר איתם.

  • Drazick  On 30/08/2008 at 11:59 am

    חסרה לי קצת התייחסות למשהו מעניין שהוזכר רק בהתחלה.
    התמודדות של אדם עם ידיעה על מותו הקרוב שלו עצמו.

    את כל השלבים ניתחת אל מול אדם מתאבל.
    למשל את נושא הכעס ניתן לשייך לדוגמא לאדם שמספרים לו כי גוסס מסרטן ריאות והוא כועס על שלא הפסיק לעשן וכו'…

  • אסנת  On 08/09/2008 at 1:19 pm

    "לא קרה מצב שבו מטופל היה בהכחשה שהאבדן אכן קרה"

    אולי להגדיר את השלב הזה כחוסר הפנמה יהיה יותר נכון

  • רחל  On 19/09/2011 at 8:10 am

    כאשר מדובר במנגנון ההגנה הכחשה הכוונה היא שמכחישים את המשמעות של האירוע לא את עצם התרחשותו כדוגמת להמשיך לצפות לראות את האדם שנפטר יושב על הכורסה שלו. כמו כן, על פי ה DSM דיכאון יהיה דיכאון קליני רק אם הוא לא קשור למוות של אדם יקר או שעברו יותר משישים יום כך ששלב הדיכאון אינו שלב של דיכאון קליני על פי הגדרת ה DSM. ניראה כאילו מי שכתב את המסמך הזה לא מסתמך על ידע מדעי ולא קובלר רוס.

  • גיל  On 19/09/2011 at 9:34 am

    רחל, חבל שאת לא קוראת את הפוסט בפירוט לפני שאת מגיבה אליו. מה שאת יוצאת נגדו אלו הדברים שקובלר-רוס טענה ושהם באמת לא ממש הגיוניים ומבוססים. אם כי, צריך לזכור שלפחות ההגדרות לדיכאון קליני השתנו מאוד ב-40 השנה מאז שהמודל יצא לאור ולכן לא הוגן להשוות אותם לDSM העכשווי כהDSM שהיה קיים בזמן שהיא המציאה את המודל היה DSM II. בנוסף, לא כל הדיכאונות הם בהכרח קליניים.

Trackbacks

%d בלוגרים אהבו את זה: