מה כל כך מצחיק? האבולוציה של הצחוק וחוש ההומור

במאמרים שפירסמתי עד עתה בבלוג עסקתי אמנם בצורה נרחבת בפסיכולוגיה אבולוציונית אבל לא הזכרתי את תחום המחקר שלי. כעת הגיע הזמן לספר עליו ונקרתה בפניי הזדמנות מצוינת לעשות כך, מכיוון שמאמר שכתבתי מתפרסם בגיליון חודש מרץ של כתב העת המדעי גליליאו.המאמר הבא עוסק בצחוק והומור מבחינה היסטורית ומדעית, ומרחיב בעיקר בכל הנוגע להיבטים אבולוציוניים של ההומור. הגירסה בבלוג מעט נרחבת יותר מזו המתפרסמת בגלילאו, בעיקר בכל הנוגע להיסטוריה של המושג הומור. כמובן שאין במאמר הזה (שהוא הארוך ביותר שפירסמתי כאן) להקיף את כל התחום, אלא רק לתת הצצה לנושא המרתק בעיניי. אני מקווה בעתיד לכתוב עוד על הנושא מהיבטים שונים.

 

הומור וצחוק סובבים אותנו כל העת, גם מבלי שנקדיש להם תשומת לב מיוחדת. אנו צוחקים בעקבות אינטראקציות עם אנשים אחרים, צפייה בקומדיות, קריאת ספרים ועוד. בנסיבות רגילות, לא עובר יום בלי שנצחק לפחות פעם אחת, ובדרך כלל – פעמים רבות. אנשים אוהבים הומור ונהנים לשהות בחברת אנשים בעלי חוש הומור. התאווה לצחוק היא כה גדולה, שאנשים מוכנים להוציא כסף כדי לצפות במופעי סטנד אפ או בסרטים מצחיקים. לא לחינם טבע המסאי האמריקני פרנק מור קולבי (Frank Moore Colby) את האמרה המפורסמת: "אנשיםיודו בבגידה, ברצח, בהצתה, בשיניים תותבות או בפאה נוכרית, אבל כמה יודו שהם חסרי חוש הומור?". (התשובה היא: 3%.)

והנה, אף שהומור וצחוק מהווים חלק כה נכבד מחיינו, רק מעטים עוצרים לתהות על משמעות ההומור. מהו בעצם חוש הומור? למה הוא כל כך חשוב לנו? איך חוקרים הומור? האם הומור נחווה בצורה דומה בכל מקום בעולם, או שהוא תלוי תרבות? האם בני-אדם הם בעלי-החיים היחידים שחווים הומור? אילו היבטים שליליים יש להומור? במשך שנים, שאלות אלו ואחרות נותרו בלא מענה.

חקר הומור נחשב לתחום "מוקצה" באקדמיה. הומור נלמד בעיקר בהקשריו הספרותיים, במחלקות לספרות ולקולנוע, אך אין לו כמעט זכר כמושא לחקירה מדעית בתחומי מדעי החברה. חוקרים שחקרו הומור נתפשו כלא רציניים, כעוסקים בזוטות במקום במחקרים רציניים יותר. חוקרים במדעי החברה נטו להתמקד ברגשות שליליים, כמו דיכאון או כעס, מתוך שאיפה לשפר את איכות חייהם של בני-אדם על-ידי התייחסות להיבטים הפוגמים בבריאותם הנפשית. רק לאחרונה, עם עלייתה של דיסציפלינה חדשה, פסיכולוגיה חיובית (Positive Psychology) מפנים יותר ויותר חוקרים את תשומת לבם לרגשות ולהתנהגויות חיוביים ולתחומים העשויים לתרום לבריאות נפשית חיובית, כמו הומור, אושר, אהבה ועוד.

למה בכלל צריך לחקור הומור? הומור הוא תופעה אוניברסלית, הקיימת בכל חברה בעולם. אדם ממוצע צוחק עשרים פעם ביום (וכל צחוק שורף ארבע קלוריות). אנו משתמשים בהומור כדי לשפר את יחסינו עם אנשים אחרים; הוא שובר מחסומים בין-אישיים; הוא יכול להועיל ביחסים עסקיים, בשיפור הזיכרון, ביצירתיות, בהוראה, במשיכת בני-זוג ועוד. הומור הוא אמצעי תקשורת, כלי פסיכולוגי ותכונה אטרקטיבית מאוד בעיני אנשים אחרים, המהווה חלק מהותי מעצם היותנו בני-אדם. הבנת ההומור עשויה לתרום להבנה שלנו את עצמנו, את הסביבה שלנו ואת תרבותנו. חוקרי הומור מגיעים מתחומים שונים, ובהם פסיכולוגיה, אנתרופולוגיה, ביולוגיה, סוציולוגיה, ספרות, פילוסופיה, רפואה, מדעי המוח, בלשנות, תקשורת, מדעי הדתות ואפילו מתמטיקה ומדעי המחשב.

אנשים מחוץ לאקדמיה מצפים שמאמרים אקדמיים על הומור יהיו מצחיקים. אנשים מופתעים לקרוא מאמרים כבדי ראש על נושא שדומה שעליו לגרום לקוראים לצחוק. אין שום סיבה שמאמרים על הומור יהיו מצחיקים, בדיוק כשם שלא נצפה שמאמרים על דיכאון יגרמו לדיכאון או שמאמרים על מיניות יגרו מינית את הקוראים. סביר, אם כך, שלא תמצאו את המאמר שלפניכם מצחיק במיוחד, אך אני מקווה שאף על פי כן הוא יהיה מעניין ואינפורמטיבי, ויעורר את סקרנותכם.

היסטוריה של ההומור

בחברה המודרנית חוש הומור נחשב כדבר רצוי וטוב. הסברה היא שאנשים בעלי חוש הומור חיים חיים מהנים יותר, בריאים יותר וטובים יותר באופן כללי. עם זאת, חוש הומור לא נתפשׂ תמיד בצורה חיובית, והאסוציאציות החיוביות להומור נוצרו מבחינה היסטורית רק לאחרונה. זכור היטב "שם הוורד" של אומברטו אקו, בו הניסיון להדביר כל אזכור של הומור ולהצמית כל צחוק הוא הכוח המניע רצח.

מקור המילה "הומור" במילה הלטינית humorem, שפירושה "נוזל". היפוקרטס, הנחשב לאבי הרפואה, האמין, במאה ה-4 לפני הספירה, שבריאות טובה תלויה באיזון של ארבעה נוזלים (הומורים) של הגוף (דם, ליחה, מרה שחורה ומרה צהובה). מאוחר יותר יוחסו לנוזלים הללו תכונות פסיכולוגיות, והיחס בין הנוזלים השונים קבע את אופיו של האדם ואת הטמפרמנט שלו. עודף דם, למשל, הוביל לאישיות אופטימית ושמחה, עודף במרה שחורה יצר אישיות מלנכולית ודיכאונית וכו'. בד בבד, המושג "הומור" הורחב כך שיכלול לא רק מאפייני אישיות קבועים, אלא גם מצבי רוח מתחלפים. התפישה הזו עדיין שרירה וקיימת היום, למשל, כשאנחנו מדברים על בדיחה שהייתה "בטעם רע" או שמעשה מסוים נעשה "ברוח טובה". ואולם, עד למאה ה-16 למילה "הומור" לא היה קשר להצחקה או לצחוק.

במאה ה-16 התפתחה המילה "הומור" (humor) מהמילה הצרפתית humeur, והחלה לסטות מהמשמעויות המקוריות שלה. המילה החלה לשמש לתיאור כל התנהגות הסוטה מהנורמה החברתית המקובלת. מכיוון שאנשים שהתנהגו בצורה כזו נתפשו כמוזרים וככאלו שאחרים שמו ללעג וקלס, התחיל להיבנות הקשר בין המילה הומור לצחוק, והמילה החלה לתפוס את מקומה בקומדיות. האנשים המוזרים, שאחרים נהנו לצחוק עליהם, נקראו הומוריסטנים (humorists), ואנשים בעלי חוש הומור נחשבו כאלו שחיקו את התנהגויות ההומוריסטנים. כך, חוש הומור נחשב ליכולת לגרום לאחרים לצחוק. רק לקראת סוף המאה ה-19, המונח "הומוריסטן" קיבל את משמעותו המודרנית – אדם היוצר הומור על מנת להצחיק אחרים. מקובל לחשוב שמארק טוויין היה אחד מראשוני ההומוריסטנים בעת המודרנית.

תוך כדי התפתחות המילה "הומור" באנגלית, השתנו מושג הצחוק ומושא הצחוק. עד המאה ה-17, נתפש צחוק במידה רבה כמשהו שלילי. צחוק נחשב כצורה מסוימת של תוקפנות, ראייה שמקורה עוד בימיו של אריסטו. מאוחר יותר, תומס הוֹבּס (Hobbes) גרס שהצחוק מציין עליונות על אנשים נחותים יותר, ומבחינה חברתית היה מקובל מאוד לצחוק על אנשים מוגבלים מבחינה פיזית ונפשית. במאה ה-18, בהשפעת ההומניזם, בדיחות על חשבונם של אחרים נתפשו בצורה שונה עד שנחשבו ללא מקובלות חברתית. על מנת להפריד צורות מקובלות של צחוק מצורות אחרות, שאינן רצויות, קיבלה המילה "הומור" משמעות צרה למדי. היא הוגבלה לתיאור צחוק מקובל חברתית, בניגוד לצחוק עוקצני וארסי הנובע מלעג לזולת.  "הומור" היתה ההפך הגמור מאירוניה, סרקזם, סאטירה ודומיהם, שנחשבו לאכזריים ופוגעניים.  בעל חוש הומור נחשב לאדם שלא לקח את עצמו ברצינות, ויכול לצחוק על עצמו או על חולשות העולם בכלל והמין האנושי בפרט. בתקופה הוויקטוריאנית נחשב ההומור למידה טובה, בדיוק כמו היגיון בריא, סובלנות ופשרנות. את ההבחנה הזאת בין הומור בריא ללא בריא אימץ זיגמונד פרויד במאמר שכותרתו "הומור", שפורסם ב-1928. הוא ראה בהומור אחד ממנגנוני ההגנה הבריאים ביותר, בניגוד לבדיחות, שבהן ראה אמצעי להבעת דחפים מיניים ואלימים לא רצויים.

כיום נפרצו כל הגבולות, וההבחנות שהיו נחלת העבר אינן תקפות עוד, לא בעיני חוקרי הומור ולא בעיני הדיוטות. היום משמשת המילה הומור כמטרייה לכל תופעה המובילה לצחוק. הומור כולל בדיחות, מופעי סטנד אפ, אירוניה, סאטירה פוליטית וכו'. הומור יכול להיות עוין ואגרסיבי או לחלופין פילוסופי וסובלני. חוש הומור הפך במאה ה-20 לתכונת אישיות רצויה מאוד אך בד בבד מעורפלת יותר ויותר, והגדרתו הפכה למסובכת מאוד.  במידה רבה חוש הומור מוגדר על פי החסר, לאמור –  מה פירוש הדבר לא להיות בעל חוש הומור. אנשים חסרי הומור נתפשים כאנשים רציניים מדי, אנוכיים, לא גמישים, בעלי מזג קיצוני וכו'. במקרים רבים, אנחנו מייחסים לאנשים חסרי חוש הומור צורות מסוימות של מחלות נפש, כמו סכיזופרניה ופרנויה.

הסקירה ההיסטורית של המושג באה ללמד אותנו שתפישת ההומור, שכל אחד מאיתנו מכיר ומקבל היום כמובנת מאליה, היתה שונה לאורך ההיסטוריה. תובנה זו מסייעת לנו למקם את הנחותינו והטיותינו לגבי המושג בהקשר רחב יותר. אף שהומור קיים בכל תרבות אנושית והוא כנראה תוצר של ברירה טבעית, עדיין ייתכנו הבדלים גדולים בהתייחסות אליו בתרבויות שונות בעולם ולאורך ההיסטוריה. העובדה שהומור נחשב, לאורך היסטוריה קצרה יחסית, גם כמושג שלילי ומבזה וגם כמשהו חיובי ומבוקש אצל אחרים, מראה שבשני הקצוות הללו יש אולי גרעין של אמת.

הגדרת חוש הומור

 

מה הופך את חוש ההומור למאתגר כל כך מבחינה מדעית? אחת הסיבות המרכזיות לכך היא, שהומור הוא מושג שמסובך להגדירו. מדעי החברה עתירים במושגים שלכולנו יש תחושה אינטואיטיבית מה משמעותם – דוגמת אהבה, דיכאון או כעס – אך ברגע שנידרש להגדירם, ניתקל בקשיים. על מנת לאפשר חקירה מדוקדקת של נושא מסוים, נדרשים המדענים להגדירו בצורה שתהיה מוסכמת על כולם. בשלב זה אין הגדרה מוסכמת להומור, ולא נראה שהדבר ישתנה בעתיד הנראה לעין. הנה כמה סיבות לקושי להגדיר הומור:

• הומור יכול להיות מילולי או לא מילולי. אנו יכולים לצחוק מבדיחה טובה שסיפר לנו חבר, אך גם למראהו של אדם זר מחליק על קליפת בננה ברחוב. אין גבול ליכולתנו למצוא דברים שמצחיקים אותנו.
• דברים שמצחיקים אדם אחד לא בהכרח יצחיקו אדם אחר, ולכל דבר מצחיק יש ממד סובייקטיבי. האחד נהנה מהומור סלפסטיקי בנוסח ”מיסטר בין“, והאחר נהנה מהומור נוסח "סיינפלד", שהוא מתוחכם יותר.
• הקשר בין הומור לצחוק הוא מורכב, ולא תמיד ישיר. הומור אכן גורם לצחוק במקרים רבים, אבל גם אם אנו תופשים דבר מה כהומוריסטי ואפילו מצחיק, לא בהכרח נגיב עליו בצחוק. כאשר אנשים נמצאים בגפם, הם נוטים לצחוק הרבה פחות מאשר בהיותם בחברה. רק 20% מהאנשים יצחקו במהלך צפייה בקומדיות בטלוויזיה כאשר הם לבדם בחדר, אך השיעור עולה ל-80% כאשר נוכח בחדר לפחות אדם אחד נוסף שצוחק. צחוק מידבק, וזו הסיבה המרכזית לכך שבקומדיות רבות בטלוויזיה נעשה שימוש בפרצי צחוק "מודבקים". מחקרים הראו שקיומו של צחוק ”מודבק“ לא רק הגביר את פרצי הצחוק של הקהל שצפה בתכנית, אלא גם גרם לו להעריך את התכנית כמצחיקה יותר, בהשוואה לקהל שצפה בתכנית בלא הצחוק ה"מודבק".
• כל צחוק הוא גילוי של הומור. האם צחוק מעיד בהכרח שהתרחש דבר מה מצחיק? התשובה היא לא. אנשים צוחקים גם בתגובה לאירועים שאינם מצחיקים. אנשים צוחקים ממבוכה, כשמדגדגים אותם, או אפילו כאשר הם עצובים. אפשר לגרום לצחוק על ידי שימוש ב“גז צחוק“, וישנה אפילו תופעה נוירולוגית נדירה הגורמת לאנשים לפרצי צחוק בלתי נשלטים במצבים בלתי מתאימים לחלוטין. אנשים הסובלים ממנה עלולים, למשל, לצחוק צחוק היסטרי בלוויה. האם נוכל לומר שכל המצבים המתוארים הם גילויים של הומור?
• הומור מושפע מאוד ממצבי רוח. כשאנחנו שמחים, כמעט כל דבר יכול לגרום לנו לצחוק. מאידך גיסא, כשאנחנו עצובים, כעוסים או חרדים, ניטה לצחוק הרבה פחות. בדיחות או סרטים שהצחיקו אותנו כאשר היינו במצב רוח אחד לא יצחיקו אותנו שוב כשנחווה מצב רוח אחר, ולהפך.
• יש שאנו שומעים בדיחה שאמנם אינה מצחיקה אותנו, אך אנחנו יכולים "לראות" את ההומור שבה, או את הסיבה שהיא עשויה להצחיק אנשים אחרים. האם במקרה כזה תיחשב הבדיחה, או התגובה לה, לגילוי של הומור?
• הומור הוא פעמים רבות יחסי או תלוי תרבות. אותה בדיחה יכולה להיחשב כבדיחה גזענית במקום אחד, אבל מקובלת לחלוטין במקום אחר. בדיחות על יהודים יכולות להיחשב כאנטישמיות אם סיפר אותן דובר לא יהודי, אך לא אם יספר אותן דובר יהודי.

 

נקודות אלו ואחרות ממחישות את מורכבותה של תופעת ההומור ואת הקושי למצוא הגדרה אחת שתתאים לכל המצבים שבהם הומור וצחוק באים לידי ביטוי (לחוד וביחד). לכן, כשאנשים שונים מדברים על חוש הומור, חשוב לברר למה בדיוק הם מתכוונים וכיצד הם מגדירים אותו, מכיוון שתפישות שונות של המושג עשויות להוביל למסקנות שונות בקשר אליו. למשל, אדם אחד יכול לחשוב שהומור מתבטא רק בסיפור בדיחות, בעוד אחר יתפוש הומור כדרך חיים (השקפת עולם הומוריסטית).

תיאוריות המסבירות הומור

 

יותר ממאה תיאוריות שונות של הומור הוצעו במהלך השנים. ישנן תיאוריות מקיפות ביותר, בעוד אחרות מתמקדות בסוגים מסוימים של הומור. נתמקד כאן בקצרה בשלוש תיאוריות מרכזיות.

תיאוריית העליונות (Superiority Theory)

 

זוהי התיאוריה הוותיקה ביותר, ששורשיה מקורם עוד בימיהם של אריסטו ואפלטון. כזכור, תפישת ההומור לאורך השנים הדגישה את המרכיב האגרסיבי המעורב ביצירת הומור. תומס הובס (Hobbes) הוא שראה בהומור מעשה ניצחון, המבטא תחושת עליונות על פני אדם אחר. על פי הגישה הזאת, בכל בדיחה יש מרכיב תוקפני המשפיל צד אחר. במקרים רבים מדובר באדם, אך הצד המושפל יכול להיות גם חיה או רעיון. בדיחות על בלונדיניות הן דוגמה קלאסית לתיאוריית העליונות. בבדיחות הללו מוצגת בלונדינית המתנהגת בטיפשות. אנו חשים עליונות על אותה בלונדינית מכיוון שאנו מרגישים חכמים ממנה. ההומור בבדיחות אלו נובע מההצגה המגוחכת של זולת המתנהג בצורה טיפשית.

אין ספק שבבדיחות רבות יש מרכיב אגרסיבי בולט. הקושי שבתיאוריה זו הוא, שישנן דוגמאות רבות להומור שאין בו מרכיב אגרסיבי, ולפיכך אינו גורם לתחושת העליונות המצופה. למשל, משחקי מילים או שימוש באירוניה אינם כוללים את המרכיבים הדרושים ליצירת תחושת העליונות.

 

תיאוריית חוסר ההתאמה (Incongruity Theory)

 

על פי התיאוריה של חוסר ההתאמה, אנו תופשים משהו כמצחיק כאשר שני חלקים לא עקביים או לא מתאימים מתנגשים זה בזה. הבדיחה שלהלן מדגימה את הרעיון:

משה עמד למשפט על שוד מזוין. השופט קרא את הכרעת הדין והכריז שהוא לא אשם. ”מצוין,“ אמר משה."האם זה אומר שאני יכול לשמור את הכסף?".

הפאנץ‘ ליין של הבדיחה מפתיע ואינו מתאים לחלק הראשון שלה. הבדיחה מובילה קו מחשבה מסוים ואז סותרת אותו בסופה. יש כאן שתי תפישות שאינן מתיישבות זו עם זו: משה אשם ולא אשם באותו זמן.

תיאוריית ההתאמה מדגישה את המרכיבים הקוגניטיביים של תהליך עיבוד הבדיחה. מצד אחר, אמנם בבדיחות רבות יש מרכיב מרכזי של הפתעה או חוסר התאמה, אבל חוסר התאמה כשלעצמו אינו מספיק. שוו בנפשכם שאתם חוזרים מבילוי לילי ומגלים שביתכם נפרץ. אין ספק שהדבר יימצא בסתירה לציפייתכם למצוא את הבית נעול, אבל חוסר ההתאמה בוודאי לא יצחיק אתכם.

תיאוריית התתעוררות והשחרור (Arousal/Relief Theory)

 

על פי התיאוריה הזאת, צחוק הוא פעולה הגורמת לשחרור מתח או לחץ פתאומי שמקורו בציפייה במהלך ההאזנה לבדיחה. תיאוריה זו מציבה במרכז את העוררות הרגשית והפיזיולוגית הכרוכה בהומור, היבט שתיאוריות רבות אחרות מזניחות. התיאוריה מדגישה את האינטראקציה בין רגש לקוגניציה. ככל שהרגש המתעורר חזק יותר, כך ההנאה מהבדיחה גדולה יותר. מעניין לציין שמחקרים גילו שאין זה חשוב ביותר איזה רגש מתעורר בזמן סיפור הבדיחה. למשל, כשגורמים לאנשים לחוש פחד, הנאתם מבדיחות עולה בהשוואה לאנשים בקבוצת הביקורת. מחקרי מוח רבים מנסים לפענח את התחושות המתעוררות באנשים המאזינים לבדיחות.

חשיבותן של שלוש התיאוריות שהבאנו כאן היא ביצירת מסגרת תיאורטית המאפשרת לנתח הומור, גם אם מסגרת זו אינה מושלמת. בכל התיאוריות הללו יש מן האמת, אבל הן סובלות משתי בעיות מרכזיות. האחת היא שיש דוגמאות רבות הסותרות כל אחת מהן. האחרת היא, שעצם שיטת הניתוח המתמקדת בבדיחות בצורה כמעט בלעדית היא בעייתית. חוקרי הומור רבים סבורים שבדיחות מייצגות הומור באופן גורף, ומתרכזים יתר על המידה בניתוח בדיחות. אין ספק שבדיחות אכן יכולות להצחיק, אך מחקרים שבדקו הומור ספונטני הראו שרוב הבעות הצחוק של אנשים מתעוררות בתגובה לדברים שצופה אובייקטיבי לא יסווג כבדיחות. שיחות רגילות בין אנשים יכולות לגרום לצחוק רב כתוצאה מהערות טריוויאליות לחלוטין. לאפקט החברתי ("היית צריך להיות שם שביל להבין") יש חשיבות עצומה. הומור אינו מנותק מהאנשים שמספרים אותו ואינו קיים כישות נפרדת הבאה לידי ביטוי בצורת בדיחה. אחת התיאוריות, המביאה בחשבון את המרכיבים החברתיים והאישיותיים של האנשים המעורבים בהומור, היא התיאוריה האבולוציונית.

האבולוציה של ההומור

רוב מוחלט של התיאוריות העוסקות בהומור מתמקדות בשאלה מה נחשב מצחיק ומה לא, וממעטות לדון בסיבות העמוקות המביאות בני-אדם לצחוק ולהשתמש בהומור. התיאוריה האבולוציונית של ההומור מתמקדת בהבנת שורשי ההומור, קרי, מדוע הומור קיים ונחשב חשוב בעיני רוב האנשים. לא סביר שתופעה נפוצה כל כך תיווצר "סתם כך", מבלי שתביא תועלת אבולוציונית.

 

התיאוריה האבולוציונית, שלא כתיאוריות אחרות, אינה מתמקדת בדוגמאות ספציפיות של הומור, אלא נוגעת בסוגי הומור שונים, כחלק ממה שידוע לנו על ברירה טבעית ובעיקר על ברירה זוויגית. ייחוד נוסף של תיאוריה זו הוא ההתמקדות גם באנשים היוצרים הומור, ולא רק ב"קהל" הצוחק. תיאוריה כזו צריכה להסביר את היתרונות שיש בשימוש בהומור, הן למי שמפיק אותו והן לשומע.

מדוע חושבים שלהומור יש שורשים אבולוציוניים?

סיבות שונות מובילות חוקרים לחשוב שתכונה אנושית מסוימת מקורה אבולוציוני, ולכן נבררה בברירה הטבעית. הנה הסיבות העיקריות לכך שהומור נחשב תכונה כזו:

1) הומור קיים בכל חברה אנושית, ובכלל זה חברות של ציידים-לקטים.

2) צחוק מתפתח בצורה ספונטנית, בלא כל הכוונה ובגיל צעיר. תינוקות בגיל 4 חודשים צוחקים בלא קשר לגירויים החיצוניים שההורים משתמשים בהם. אפילו תינוקות עיוורים וחירשים צוחקים בצורה טבעית, בלא כל צורך בגירוי חיצוני.

3) בני-אדם אינם היחידים שצוחקים. צחוק נמצא בחיות שונות, ובעיקר קל לזיהוי בקופי-אדם אחרים, דוגמת השימפנזים, ודארווין היה הראשון שדיווח על כך.

4) מחקרים שנעשו לאחרונה מזהים את המנגנונים העצביים והמוחיים המעורבים בהבנת הומור ובצחוק. קיומם של אזורים במוח האחראים למנגנונים ספציפיים הקשורים בעיבוד ובהבנה של הומור מעיד על שורשיהם האבולוציוניים.

5) הבעות הצחוק והחיוך הן הבעות פנים סטריאוטיפיות, משמע זהות בכל מקום בעולם. אין לאנשים שום קושי לזהות את ההבעות הללו באנשים בתרבויות שונות ולייחס להן אותה משמעות.

בני אדם אינם היחידים שצוחקים.

תינוקות מתחילים לצחוק בצורה ספונטנית בגיל 4 חודשים לערך.

התפתחות ההומור מבחינה אבולוציונית

עדיין לא ברור לגמרי כיצד התרחשה האבולוציה של ההומור. סבירה ההנחה, שצחוק התפתח ממשחק. לא במקרה יש קשר בין משחק לצחוק. אנשים המשחקים צוחקים לעתים קרובות תוך כדי כך, ואחת ההשערות היא שמשחק הוא דרך בטוחה לחוות סיטואציות חברתיות שונות, בעיקר עבור ילדים, מבלי להסתכן בפגיעה של ממש. כך, אם ילדים מתגוששים זה עם זה ותוך כדי המשחק מדגדגים זה את זה וצוחקים, הם יכולים לדעת שלצד האחר אין כוונות זדון. דרך המשחק אפשר גם לבטא יצרים אלימים בדרך בטוחה ולא פוגענית.

התגוששויות כאלו שכיחות מאוד בשימפנזים, שארי בשרנו הקרובים ביותר, כמו גם בקופי מקק למשל. ישנם שני ביטויים ייחודיים מאוד בקופי-אדם שאפשר למצוא להם מקבילות בבני אדם. חשיפת השיניים (silent bared teeth display) הנחשבת להומולוגית (מקבילה) לחיוך בבני-אדם, מסמנת שפרט אחד מקבל את מרות האחר בדרך מפויסת. מטרתה לרסן אלימות הממשמשת ובאה, ובדרך כלל היא מתרחשת בזמן קונפליקט או כשיש פוטנציאל לקונפליקט כזה. אחד הפרטים יחשוף את שיניו ויודיע בדרך זו שהוא נכנע, ולרוב הפרט המנצח יטפח על מצחו של המפסיד לאות שהוא מקבל את כניעתו ואינו מתכוון להרע לו. חשיפת השיניים הזאת קיימת בקופי-אדם רבים, ובהם שימפנזים, בונובו, אורנג-אוטנים וגורילות.

צחוק פרימטי (relaxed open mouth display) גם הוא ייחודי מאוד, קל לזיהוי ומזכיר את צחוקם של בני-אדם. הצחוק הזה הומולוגי לצחוק האנושי ומתרחש בסיטואציות הרבה פחות מתוחות מהחיוך, בעיקר תוך כדי משחק. הצחוק אופייני מאוד בזמן התגוששויות או היאבקויות לא רציניות ומרדפים היתוליים.

שתי ההבעות הללו הן נפרדות זו מזו בקופי-אדם, ומופיעות בסיטואציות מובחנות מאוד. בבני-אדם, לעומת זאת,  התכנסו השתיים לכדי הבעה אחת. בני-אדם מחייכים וצוחקים בסיטואציות דומות, והחיוך והצחוק הם קצוות המשקפים עוצמות שונות של הנאה.

העובדה שצחוק התפתח גם בקופי-אדם אחרים מעידה ששורשי הצחוק האנושי הם לפחות בני 7-6 מיליון שנים, וקודמים מבחינה אבולוציונית להתפתחות השפה האנושית. עם התפתחות השפה ויכולות קוגניטיביות רבות אחרות בבני-אדם, והעלייה במורכבות הסיטואציות החברתיות שבני-אדם מעורבים בהן, הורחבו מאוד הדרכים והסיטואציות שבהן מתעורר הצחוק. מה יכולים להיות היתרונות האבולוציוניים של הומור כפי שאנחנו מכירים אותו היום?

 

האם יש להומור השפעה חיובית על הבריאות?

 

השערה פופולרית, שאף נחקרה רבות, קושרת בין הומור לבריאות. אם הומור אכן יפה לבריאות, הרי שהוא מקנה יתרון הישרדותי גדול. אך האם באמת כך הוא?

 

הומור עשוי להשפיע לטובה על הבריאות במגוון דרכים. ייתכן, למשל, שהומור משפיע על הבריאות הפיזית הנפשית של האנשים בעלי חוש ההומור או של אלו שנחשפים אליו. ייתכן שהוא מפחית כאב, מחזק את המערכת החיסונית, מקטין את הסיכוי ללקות במחלות לב, סרטן ואחרות, מאריך את תוחלת החיים ועוד. אנשים מייחסים להומור יכולות ריפוי מגוונות כל-כך, עד שדומה שכמעט אין שום מחלה שאין הוא יכול לרפא. אבל מה אומרים המחקרים?

 

ככלל, לצערנו, הספרות המחקרית אינה מאששת את יכולות הריפוי המופלאות של חוש ההומור. רבים מהדיווחים על שיפור הבריאות מקורם בסיפורים אישיים, אנקדוטיים, ולא במחקרים מבוקרים. רבים מהמחקרים בנושא אף סובלים מבעיות מתודולוגיות. למשל, מחקרי מעבדה רבים כוללים גירוי הומוריסטי דוגמת הופעת סטנד אפ קומדי או סרט קומי, שלאחריה מודדים מדדים פיזיולוגיים שונים כמו לחץ הדם, קצב פעימות הלב או עמידה בפני כאב. הבעיה במחקרים הללו היא, שהגירויים אינם מייצגים את החשיפה היומיומית שלנו להומור, שרק חלק קטן ממנה כולל סרטים או תכניות מצחיקות. בעיה אחרת היא שבמחקרים רבים אין קבוצת ביקורת מתאימה (למשל, נבדקים הצופים בסרט טבע או דרמה).

 

מחקרים כגון אלו מצביעים בדרך-כלל על השפעה חיובית של החשיפה לגירוי ההומוריסטי; ואולם, השפעה זו היא קצרת טווח. מעקב אחר הנבדקים לטווח הארוך מלמד שאין שום שינוי בבריאות הכללית של האנשים אחרי שנחשפו לקומדיות בתנאים מבוקרים. מעקב אחר אנשים המדווחים שהם אוהבים לצפות בקומדיות או במופעי סטנד אפ העלה ממצאים דומים, קרי – לא נמצאה השפעה חיובית על הבריאות.

 

אם לחשיפה גרידא להומור אין השפעה של ממש על הבריאות, אולי ראיית עולם הומוריסטית, או גישה חיובית לחיים, יכולות לתרום לבריאות הנפשית והפיזית? גם כאן, הממצאים אינם מעודדים. במחקר שנעשה על קומיקאים ואנשים המתמחים בכתיבה הומוריסטית, התגלה שאותם אנשים מתו דווקא בגיל צעיר יותר מהממוצע באוכלוסייה. חלק מההסבר נעוץ כנראה בעובדה שרבים מהעוסקים בסטנד אפ קומדי, למשל, חיים אורח חיים שאינו בריא ביותר, וצורכים סמים ואלכוהול המקצרים את תוחלת החיים שלהם.

 

ומה על אנשים רגילים בעלי ראיית עולם הומוריסטית? מחקר אורך של החוקר הווארד פרידמן ועמיתיו, שעקבו אחר יותר מאלף אנשים שאותרו כשהיו ילדים בשנות העשרים של המאה ה-20 והמעקב אחריהם נמשך עד היום, מראה תוצאות מעניינות. בגיל 12 דורגו הילדים על-ידי הוריהם ומוריהם לגבי מאפייני אישיות שונים. בין השאר, הם נתבקשו לדרג את חוש ההומור של הילדים, מידת האופטימיות שלהם ושמחת החיים. לפני שנים אחדות בדקו החוקרים את שיעורי התמותה של אותם ילדים. להפתעתם מצאו כי הילדים שדורגו כבעלי חוש ההומור הרב ביותר מתו בגיל צעיר יותר מאלו שהיו חסרי חוש הומור. החוקרים משערים שאחת הסיבות העיקריות להבדל היא שאנשים שמחים ואופטימיים נוטים לדאוג פחות לבריאותם וללכת פחות לרופא, בהשוואה לאנשים רציניים יותר.  הם כנראה מודעים פחות לאיתותים שונים של גופם המעידים על בעיות בריאותיות, ואינם מייחסים להם את החשיבות הראויה. כך או כך, לא נמצאה השפעה חיובית של חוש ההומור של הנבדקים על בריאותם.

 

עדיין מוקדם לקבוע אם אכן אין שיפורים בבריאות כתוצאה מחשיפה להומור, או מראיית עולם הומוריסטית. יש צורך במחקרים מבוקרים נוספים, וכן בהגדרות מדויקות יותר מהו הומור ומהי התרומה הבריאותית שאותה מחפשים. אחד הממצאים המעניינים בהקשר הזה, שנמצא במחקרים שונים, הוא שחוש הומור מקטין מאוד חרדות, ואנשים חרדים פחות הם אנשים בריאים יותר. ההשפעה של הומור על בריאות עשויה להיות מתווכת, אם כן, על-ידי הקטנת החרדה. מקצוע הליצן הרפואי, המופיע בפני חולים ומשעשע אותם, מקורו בתפישה זו שהקטנת חרדתו של החולה באמצעות הומור מגדילה את סיכויי ההחלמה שלו.

מברירה טבעית לברירה מינית

 

אחת התיאוריות האבולוציוניות המעניינות ביותר, הזוכה ליותר ויותר תמיכה מחקרית, היא זו המייחסת לחוש ההומור תפקיד חשוב בבחירת בני זוג. התיאוריה מתבססת על תופעת הברירה הזוויגית, שלצד הברירה הטבעית, מהווה כוח אבולוציוני רב-עוצמה.

 

ברירה זוויגית היא השינוי האבולוציוני המתרחש כתוצאה מהיכולת למשוך בני-זוג, להדוף יריבים מאותו המין או כל דבר אחר המעלה את סיכויי הרבייה של הפרט. על פי התיאוריה, ההורה המשקיע יותר בצאצא הוא זה הבררן יותר בבחירת בני-זוג. בבני-אדם, כברוב היונקים, הנקבה משקיעה יותר בצאצאים, מכיוון שהיא שנכנסת להיריון ועליה לשאת את התינוק ברחמה, והיא שצריכה להיניקו. בחירה לא-נכונה של בן-זוג עלולה לעלות ביוקר רב לאם שתצטרך לגדל את הילד בעצמה. אף שבחברה המודרנית אשה יכולה לגדל ילד בעצמה, בחברת ציידים-לקטים, שבה עוצב מוח האדם, סיכוייו של ילד כזה לשרוד הם קטנים. מעבר לכך, כל היריון והנקה מגבילים את יכולתה של האשה למצוא בן-זוג, מכיוון שהיא אינה פורייה עד להפסקת ההנקה. אם נוסיף לזה גם את העובדה שפריונן של נשים מוגבל עד לגיל מסוים, בעוד גברים פוריים במשך רוב חייהם, אפשר להבין מדוע נשים וגברים מפעילים אסטרטגיות שונות לבחירת בני-זוג.

ישנן עדויות רבות לכך, שגברים ונשים נוקטים אסטרטגיות שונות לבחירת בני-זוג. לגברים חשוב יותר לבחור בנות-זוג בגיל הפוריות, ולכן הם רגישים יותר למאפייני גיל ויעדיפו כמעט תמיד בת-זוג צעירה מהם, לעתים בשנים רבות (היופי החיצוני הנשי נמצא במתאם גבוה עם הפוריות). נשים, לעומת זאת, יחפשו בן-זוג נאמן. בן-זוג כזה, חזקה עליו שיישאר עם בת-זוגו ויתמוך בה אם וכאשר תלד את ילדם המשותף.

 

מכיוון שלנשים יש יותר מה להפסיד מבחירה לא-נכונה של בן-זוג, הן בררניות יותר ורגישות יותר לרמזים המעידים על איכותו של בן-הזוג הפוטנציאלי. בקרב גברים יש שונות גדולה יותר במספר בנות-הזוג שלהם לאורך חייהם. ישנו מספר קטן של גברים עם מספר גדול של פרטנריות מיניות, ובקצה האחר של הקשת גברים בעלי מספר קטן מאוד של בנות-זוג, ואף בלא בנות-זוג כלל. הבררנות של הנשים הופכת את התחרות של הגברים על לבה של בת-זוג פוטנציאלית לקשה ביותר.

 

בדיוק כשם שאנשים אוספים רמזים על איכות בן-הזוג מהסתכלות חיצונית עליו (מראה צעיר המעיד על פוריות, פנים סימטריים המעידים על בריאות טובה) כך אפשר לקבל מידע רב מהיכולות הקוגניטיביות שלו או שלה. ההנחה הסמויה היא, שיכולות קוגניטיביות שונות מהוות רמז לאיכות הגנטית של האדם. ידוע זה כבר שתכונות דוגמת אינטליגנציה, יצירתיות ויכולת אמנותית מורשות לפחות בצורה חלקית. אם התכונה טובה מבחינה אבולוציונית, סביר שנרצה למצוא אותה בבן או בבת-הזוג. כך, למשל, ברור למדי שאינטליגנציה היא תכונה היכולה להועיל מאוד להישרדות, ולכן לא מפתיע שאנשים מחפשים בני-זוג אינטליגנטיים. מכיוון שנשים בררניות יותר בבחירת בני-זוג, הגיוני לחשוב שהן ישימו דגש גדול יותר בחיפוש אחר התכונות הללו בבן-הזוג הפוטנציאלי. נוסף על כך, התכונות הללו יכולות להעיד על יכולתו של הגבר להיות אב טוב ומשקיע לילדיו העתידיים, נושא שהוא קריטי לנשים בבואן לבחור בן-זוג.

 

האם ייתכן שגם הומור הוא קריטריון בבחירת בני-זוג? אם הומור הוא תכונה רצויה בבחירת בני-זוג, נצפה למצוא ש:

 

1) הומור יהיה תכונה תורשתית. ממחקרים שנעשו לאחרונה מתברר שחוש הומור אכן עובר בתורשה בצורה חלקית. תאומים זהים שגדלו יחד חולקים חוש הומור דומה, בהשוואה לתאומים לא-זהים או אחים רגילים שגדלו יחד, דבר המצביע על מרכיב גנטי.

2) הומור יימצא במתאם מסוים עם תכונות אחרות הרצויות בבן-זוג. יש קשר חזק בין הומור לאינטליגנציה. יש גם קשר חלש יותר לתכונות רצויות אחרות, כגון יצירתיות (בספרו של זיו, המופיע ברשימת הספרות המומלצת שבסוף המאמר, יש סקירה של הקשר בין יצירתיות להומור).

 

3) יהיה הבדל בצורה שבה גברים ונשים תופשים הומור בהקשר של בחירת בני-זוג. מחקרים מצביעים על הבדלים בולטים בין כוונותיהם של גברים ונשים, כשהם אומרים שהם מחפשים בן-זוג בעל חוש הומור. נשים מחפשות גבר שיגרום להן לצחוק, בעוד שגברים מחפשים מישהי שתצחק מההומור שלהם. יש בכך עדות חזקה לתחרות העזה בין גברים לבין עצמם על לבן של הנשים, תחרות המתבטאת ביכולת להצחיק אותן. נשים גם נוטות לחייך ולצחוק הרבה יותר כשיש גברים בסביבה, ויש עלייה גדולה בניסיונות הצחקה מצד גברים כאשר נשים שוהות בקרבתם. ניתוח של אתרי היכרויות ומחקרים שבודקים העדפות בבחירת בני-זוג מגלים שהומור הוא אחת משתי התכונות החשובות ביותר לנשים בבחירת בן-זוג (השנייה היא סטטוס חברתי גבוה של הגבר).

נשים מעוניינות שגברים יצחיקו אותן, וייטו לצחוק יותר כשיש גברים בסביבה.

 

חשוב לזכור שכאשר אנחנו מדברים על חוש הומור, אין הכוונה לסיפור בדיחות. אדם יכול לשנן מאות בדיחות בעל פה, אך לא ירכוש חוש הומור כתוצאה מכך. אנשים בעלי חוש הומור יודעים לומר את הדבר הנכון בסיטואציה הנכונה, דבר המעיד על אינטליגנציה, רגישות לסביבה, הקשבה ועוד. אלו תכונות חשובות לכל אחד, קל וחומר בבחירת בני-זוג, ונשים קשובות יותר לדקויות הללו. מחקרים על זוגות, ובהם זוגות נשואים, מראים שבני-זוג דומים למדי בחוש ההומור שלהם, ואין להתפלא על כך. הבדלים בחוש ההומור יכולים להוביל להרבה אי-הבנות ומריבות בין בני-זוג.

סיפא

 

הומור הוא גורם מרכזי בחייו של כל אחד ואחד מאיתנו, ויש לו השלכות כמעט על כל היבט של חיינו. חקר ההומור מן השנים האחרונות מסייע לנו לחשוף את הפנים הרבות של התופעה. להומור היבטים התפתחותיים, רגשיים, קוגניטיביים, חברתיים, ביולוגיים, תרבותיים ואישיותיים. כל אחד מהתחומים הללו תורם תרומה חשובה לחקר ההומור, אך רק שילוב שלהם יכול לתת תמונה שלמה של התופעה המורכבת הזו.

קריאה נוספת:

 

זיו, אבנר, ”פסיכולוגיה של ההומור”, הוצאת יחדיו, 1981.

 

זיידמן, ענת, ”הומור”, הוצאת פפירוס, 1994.

 

The psychology of humor. Rod Martin, 2007.

Laughter: A scientific investigation. Robert Provine, 2000.