נולדו לרוץ – האבולוציה של הריצה למרחקים ארוכים

בשעה מאוחרת בלילה, אחרי שתיית כמות הגונה של בירה, התווכחו שני חברים בפאב וולשי קטן האם אדם יכול לרוץ מהר יותר מסוס. אחד האנשים טען, שאם המרחק יהיה מספיק גדול, הבן אדם יהיה מהיר יותר מכיוון שהסיבולת שלו גדולה יותר ולכן הוא ינצח. חברו טען שזה בלתי אפשרי והסוס תמיד ינצח. כך נולדה לה התחרות אדם נגד סוס, שמתקיימת משנת 1980 ובה מאות בני אדם מתחרים נגד עשרות סוסים (עם רוכבים) לאורך 22 מיילים (קצת יותר מ-35 קילומטרים). המסלול אמנם קצר יותר ממרתון, אבל התוואי הסלעי קשה יותר מרוב המרתונים. בשנת 1985 הותר לראשונה לרוכבי אופניים להתחרות, ואלופת ארה"ב לרכיבה על אופניים הפסידה בקושי רב לסוס שסיים ראשון. בשנת 1989 רוכב אופניים היה הראשון שסיים את המסלול לפני כל אחד מהסוסים. ב-2004, לראשונה אי פעם, רץ אנושי סיים את המסלול בקצת יותר משעתיים והיה לאדם הראשון שרץ מהר יותר מהסוסים. בשנה שעברה המנצח האנושי הקדים את ראשון הסוסים ביותר מ-11 דקות.

ריצות ארוכות היוו מאז ומעולם מטאפורה למאבקים שאנשים חווים ביום יום, ותחרויות ריצה בין אנשים הם אולי הספורט העתיק ביותר, ונחשבים בעיניי רבים כענף הספורט הטהור ביותר. אבל בעוד שריצות למרחקים קצרים מאוד מקובלות, בשנים האחרונות ישנה עלייה דרמטית במספר הרצים במרתונים השונים ואפילו במה שנקרא אולטרא מרתון, שבהן המרתון מהווה רק חימום קל. האם יש משהו באבולוציה שלנו שמכין אותנו לריצות הללו?

התיאוריה המקובלת בקרב חוקרי אבולוציה היא שההומינידים הראשונים ירדו מהעצים אל הסוואנה הפתוחה והחלו ללכת על שתיים בגלל אילוצים של חיפוש מזון. אלמלא היו הולכים זקוף סביר שלא היו שורדים את הסביבה החדשה. שני חוקרים, הביולוג דניס ברמבל (אתר הבית) והפלאואנתרופולוג (תת התחום באנתרופולוגיה שחוקר את התפתחות בני האדם) דניאל ליברמן (אתר הבית) לא מתווכחים עם התיאוריה הזו אבל טוענים שהיא לא מספרת את כל הסיפור. על פי התיאוריה שלהם, בני אדם עוצבו מבחינה אבולוציונית לרוץ מרחקים ארוכים במיוחד, ושהגוף שלהם מותאם מבחינה אנטומית לריצות כאלו.

מה הופך אותנו לכל כך טובים בריצות ארוכות? לרוב מוחלט של היונקים, ובעיקר קופי אדם שהכי קרובים אלינו מבחינה אבולוציונית, אין בכלל סיבולת לריצות ארוכות. יונקים אחרים רצים מהר יותר לטווחים קצרים יותר, מה שמאוד יעיל בצייד או בהתחמקות מטורפים. בני אדם לעומת זאת, לא כל כך מהירים בריצות קצרות, אבל מסוגלים להחזיק מעמד הרבה יותר טוב בריצות ארוכות. על פי החוקרים, לא רק שאנחנו מהירים יותר מסוסים, אלא שאם יהיה מסלול ארוך מספיק, בני אדם ירוצו מהר יותר מכל חיה אחרת, כולל כלבים, זאבים, צבועים ואנטילופות שהן החיות בעלות הסיבולת הגדולה ביותר בטבע. בלוטות הזיעה העשירות, גיד אכילס ומפרקי הברכיים הופכים אותנו למכונות ריצה יעילות להפליא. האנטומיה הייחודית הזו חשובה לריצה ולא משחקת כמעט תפקיד בהליכה, מה שמרמז שבהיסטוריה האבולוציונית שלנו נאלצנו לרדוף אחרי חיות למרחקים ארוכים על מנת לשרוד בסוואנה האפריקאית.

אחד ההבדלים הבולטים בין בני אדם לחיות אחרות שגורמים לנו לרוץ כל כך טוב, היא ביכולת שלנו לקרר את הגוף במהירות על ידי מיליוני בלוטות זיעה שבגופנו. רוב החיות האחרות מתנשמות בכבדות כדי לצנן את גופן, תהליך שדורש אנרגיה רבה יותר. גם העובדה שאין לנו פרווה עוזרת לפזר את החום בצורה מהירה הרבה יותר. חוקרים משערים, שהסיבה שבני אדם פיתחו את התכונות הייחודיות הללו נובעת מהעובדה שנכפה עליהם לעבור מחיים ביער מוצל, לחיים בסוואנה לוהטת וכמעט ללא הגנה מהשמש. התכונות הללו היו חשובות במיוחד בזמן מאמץ. בני אדם מפיקים פי שש חום בזמן ריצה מהירה בהשוואה לישיבה תחת שמש קופחת. כאשר מפיקים כל כך הרבה חום, בני אדם כמו כל חיה אחרת, חייבים לעצור ולנוח, אחרת הם מסתכנים במכת חום או אפילו במוות. מכיוון שאנחנו כל כך מצטיינים בהשלת חום ובריצות למרחקים ארוכים סביר שעוצבנו לרוץ הרבה, ולתקופות ארוכות.

אחד היתרונות הגדולים בריצה, שיש לבעלי חוליות אחרות ואין לבני אדם, הוא הזנב. הזנב חשוב במיוחד בבעלי חיים הולכים על שתיים, כמו הקנגרו, שבהן הוא מהווה את האיבר המרכזי לשמירה על שיווי המשקל. אנחנו הולכי על שתיים היחידים בהיסטוריה שרצים בצורה יעילה ללא זנב. אחת הדרכים להתגבר על חסרונו של הזנב היא על ידי ריצה בצעדים ארוכים יותר. אם משווים סוס בזמן ריצה לאדם, רואים שכאשר הם רצים באותו קצב, המרחק שאדם עובר בכל צעד גדול יותר. אבל הדרך הטובה ביותר להתגבר על חסרונו של הזנב היא על ידי העכוז. לבני אדם יש עכוז גדול בהשוואה לפרימאטים אחרים, והעכוז הוא בעצם תחליף הולם לזנב ומשמש אותנו בעיקר בריצה, כאשר אין לו כמעט שימוש בהליכה.

בניגוד למה שרבים חושבים, ריצה אינה גירסה מהירה יותר של הליכה אלא תנועה שונה לגמרי. הרגליים הופכות קפיציות ואינן מתקשחות כמו בזמן הליכה, ומרכז הכובד נמוך יותר. רוב האנרגיה מרוכזת בגידים, בעיקר בגיד אכילס המקשר בין שרירי השוקיים לעצמות העקבים. הגידים מתמתחים ומשתחררים במה שמשגר אותנו לצעד הבא. אין שום סיבה הגיונית לפיתוח גידים כל כך גדולים אלא אם כן הייעוד שלהם הוא ריצה.

מבחינה אבולוציונית, ריצה אינה יכולה להיות תוצר לוואי של הליכה מכיוון שהליכה התפתחה לפני 4.5 מיליון שנה, אצל האוסטרלופיטקוס, כתוצאה מהרידה מהעצים (למרות שהם עדיין יכלו להלך בין העצים). אבל ההומינידים הראשונים (הומו אביליס, הומו ארקטוס, ולבסוף הומו סאפיינס) לא הופיעו אלא 3 מיליון שנים מאוחר יותר, והגוף שלהם היה שונה מאוד מזה של האוסטרלופיטקוס. לאוסטרלופיטקוס היו רגליים קצרות יותר, ידיים ארוכות יותר, והרבה יותר שרירים שמחברים את הכתף לראש ולצוואר. אם הברירה הטבעית לא העדיפה שנרוץ, כנראה שלא היינו משתנים כל כך.

מצד שני, השינויים הללו הופכים אותנו לרצים גרועים למדי למרחקים קצרים. זו אחת הסיבות שחוקרים נטו לחשוב שאנחנו רצים גרועים באופן כללי. אנחנו נוטים לחשוב שרק ריצה מהירה חשובה, בעוד שמה שחשוב באמת זו ריצה במהירות סבירה לאורך זמן. בחברה המודרנית אנחנו רגילים לאמצעי תחבורה מהירים, ורק לעיתים נדירות צריכים באמת לרוץ מרחקים ארוכים, מה שלא נכון לחברות של ציידים לקטים.

עדיין לא ברור למה בדיוק היינו צריכים לרוץ מרחקים ארוכים כל כך. אחת הסברות היא שריצה כזו הייתה הכרחית בתקופות שהטכנולוגיות לא היו משוכללות, לפני המצאת החץ וקשת או חניתות שהפחיתו את הצורך בריצות ארוכות. אפשרות אחרת היא שבני אדם והומינידים אחרים, פיתחו סיבולת גבוהה שאיפשרה להם להגיע לחיות מתות לפני שיגיעו אליהן חיות אחרות, במאבק על ארוחת הצהריים הקרובה.

הנה רשימה של כמה מאפיינים נוספים שייחודיים לאדם וחשובים לריצה:

1) גולגולת שמונעת חימום יתר בזמן ריצה. הזיעה על הפנים והמצח מקררת את הדם במוח. ורידים נושאים את הדם המקורר ליד העורק הראשי ותורמים להתקררותו.

2) פנים שטוחות ומאוזנות יותר, שינים קטנות ואף קצר עוזרים להזיז את מרכז הכובד אחורה, כך שהראש שלנו מאוזן יותר ולא נע יותר מדי קדימה ואחורה.

3) בניגוד לקופי אדם הקודמים להומינידים, הכתפיים שלנו מופרדות במידה רבה מהצוואר והראש, מה שמאפשר לגוף להסתובב בזמן ריצה בזמן שהראש מופנה קדימה כל העת.

4) גובהם של בני אדם, יחד עם מתניים וירכיים צרות יוצר עור עם שטח פנים גדול יותר, מה שמאפשר קירור גדול יותר של הגוף בזמן הריצה. זה גם מאפשר לחלק הגוף התחתון והעליון לנוע בצורה חופשית ובלתי תלויה אחד בשני. החלק העליון של הגוף מאפשר להפעיל כוח נגדי לפיתולים של הרגליים שלנו.

5) החוליות והדיסקים בעמוד השידרה, שגדולות באופן יחסי למשקל הגוף אצל בני אדם, מהוות בולם זעזועים מצוין ומאפשרים לגב לסבול את הזעזועים של הריצה.

6) רגליים ארוכות, רצועות וגידים מאפשרים צעדים גדולים יותר. הרגליים גם נמצאות במקום נמוך עם הרבה פחות שרירים, מה שהופך אותן לקלות יותר וכאלו שזקוקות לפחות אנרגיה שתזיז אותן בזמן הריצה.

7) לבני אדם יש עקבים גדולים שטובים לבלימת זעזועים. יש לנו גם אצבעות כף רגל קטנות יותר, ובוהן שמופנה לאצבעות האחרות, דבר המאפשר דחיפה של האצבעות בזמן הריצה.

אגב, מעניין לציין הבדלים בולטים בין גברים ונשים בריצות ארוכות. ככל שהריצה ארוכה יותר, יש לנשים יתרון גדול יותר והן משיגות תוצאות טובות יותר מגברים. הסיבה העיקרית היא מאגרי השומן הגדולים יותר שיש לנשים באופן טבעי ושמשתמשים בהם בזמן ריצות כאלו, כמו גם בקליטה המהירה יותר של גלוקוזות בזמן הריצה עצמה. נשים גם יכולות כנראה לבצע פעילות אירובית בצורה יעילה יותר, כזו שמובילה לספיגת חמצן גבוהה יותר (ראו פה).

לינק לקריאה של אחד המאמרים המרכזיים של ברמבל וילברמן ב-Nature.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • עופר  On 17/02/2008 at 11:59 pm

    תודה על המאמר המרתק. אני חייב לציין, עם זאת, שלי יש מאגרי שומנים לא קטנים, אותם טיפחתי בקפידה במשך השנים, וגיליתי לתדהמתי שהם דווקא מקשים עלי במהלך הריצה (או מה שמתחזה להיות כזו).

  • ניר  On 18/02/2008 at 12:06 am

    אתה יכול להראות לי הוכחה שיש לנו סיבולת יותר טובה משל נניח צבועים שידועים ברמת סיבולת גבוהה?

  • דב  On 18/02/2008 at 2:06 am

    לא ברורה הטענה "ככל שהריצה ארוכה יותר, יש לנשים יתרון גדול יותר והן משיגות תוצאות טובות יותר מגברים". ככל הידוע לי בכל מרחק, כולל מרתון וריצת 100 ק"מ, התוצאות של גברים טובות יותר.

  • גיל  On 18/02/2008 at 2:34 am

    תראה שברשימת שיאני העולם יש נשים רבות.

  • דב  On 18/02/2008 at 4:59 am

    הסתכלתי בקישור. התוצאות לא מסודרות, אך מבחינים בין שיאים לנשים ולגברים ונאמר שם למשל שהשיאנית ב-100 ק"מ עשתה את המרחק ב-6:33 שעות, ואילו השיאן באפריקה בלבד עשה זאת ב:6:25.

    במרתון, השיא לגברים הוא 2:04 ולנשים 2:15. כמעט אלף גברים ירדו מ-2:10 – חמש דקות מתחת לשיא העולמי לנשים.

  • דב  On 18/02/2008 at 5:01 am

    אפשר להשוות בקלות שיאים לגברים ולנשים. בכל מרחק, גברים רצים מהר יותר.

    http://www.runningusa.org/cgi/wldrec.pl

  • עמית  On 18/02/2008 at 5:36 am

    זו טעות כמובן להשוות את האיש המהיר ביותר לאישה המהירה ביותר ולהסיק מזה על כלל הגברים לכלל הנשים.
    בהחלט יכול להיות שבממוצע, נשים טובות יותר בריצות במרחקים ארוכים מאשר גברים, אבל עדיין האישה המהירה יותר תהיה איטית יותר מהגבר המהיר יותר.
    בקיצור – לא הייתי מסיק מהשוואת שיאי עולם שום דבר על הבדל כללי בין גברים לנשים.

  • גיל  On 18/02/2008 at 6:17 am

    זה לא רק השיאים שקובעים. השיאים מושפעים בעיקר ממספר המשתתפים והתחרויות. יש הרבה פחות נשים שמשתתפות באולטרה מרתונים מסיבות שונות.

    השאלה המרכזית היא האם יש תהליכים פיזיולוגיים שהופכים את הנשים לבעלות פוטנציאל הצלחה גדול יותר וכנראה שהתשובה לזה חיובית.

  • עמית  On 18/02/2008 at 6:49 am

    הרעיון הוא שלא משווים אוכלוסיות לפי ערכי נקודות קיצון, אלא דווקא לפי מדד מרכזי כלשהוא (ממוצע, חציון, הטווח הבין רבעוני- תלוי בהתפלגות הרלוונטית ובסוג השאלה)

  • גיל  On 18/02/2008 at 6:56 am

    מכיוון כמו בכל ספורט, ברגע שאין מאסה קריטית של משתתפים קשה לדעת עד כמה המשתתפים מייצגים את העילית של הספורט. אולטאר מרתונים הם ספורט חדש יחסית שמושך יותר ויותר משתתפים ולכן התוצאות משתפרות הרבה יותר מענפי ספורט ותיקים יותר. אגב, קשה יותר להשוות תוצאות באולטרא מרתון כי בהרבה מקרים המסלולים שונים זה מזה בצורה קיצונית. זה היה נכון אפילו למרתונים עד לפני כמה שנים, והתוצאה הטובה ביותר לא נחשבה כשיא עולמי אלא כתוצאה הכי טובה.

  • קופי ענן  On 18/02/2008 at 8:01 am

    דוגמא מענינת על קשר בין תזונה לריצה אצל אלוף האלטרה מרתון סקוט יורק
    http://www.anonymous.org.il/nut-scott.htm

  • גיל  On 18/02/2008 at 8:05 am

    אני לא יודע עד כמה תזונה טבעונית הכרחית, אבל אני בטוח שבלי מרכיב גנטי חזק הוא לא היה מצליח.

  • אריאל  On 18/02/2008 at 9:44 am

    אם כי אני מוכרח לומר שאף אחד מהתיאוריות לא ממש משכנעת. יכול להיות שכל או חלק מהיכולות שמאפשרות לנו לרוץ למרחקים ארוכים הם תופעות לוואי ליתרונות אבולוציוניים אחרים?
    בנוסף, ידוע שלריצה למרחקים ארוכים יש השפעה הרסנית על עמוד השדרה והברכיים, אז אולי אנחנו לא כל כך מותאמים לריצה ארוכה כמו שנדמה?

  • חובבן  On 18/02/2008 at 9:45 am

    הולך לרוץ ריצות קצרות או בינוניות.
    למרתון הולכים מי שלא התאימו לבינוניות.
    לאולטרה הולכים חובבנים שאין להם מקום בספורט תחרותי.
    לא הייתי גוזר מהם מסקנות מרחיקות לכת על מבנה גופני, אולי על נפשי.

    חוץ מזה, תודה על מאמר מענין.
    אם חוסר פרווה הוא משמעותי בריצות, מדוע יונקים נוספים לא "אימצו" את השיטה?
    ניראה שמוטציה של חוסר שער לא יכולה להיות מאד נדירה.

  • מיכל  On 18/02/2008 at 10:53 am

    רוב האנשים שאני מכירה (כולל אני עצמי) לא סוגרים מרחק של 100 ק"מ, שלא לדבר על מפרקים ו'אלמנטים' נוספים בגופנו שדוקא לא מיועדים למרחקים כאלו, ובכלל, בפציעות ספורט, ריצה מוגדרת כספורט מסוכן יחסית (גובה פציעות ספורט לא מעטות).

    מה עם זאבים, אגב, או לדוגמה גם כלב מסוג רועה צ'כוסלובקי (גזע שפותח מרועה גרמני וזאב קרפטי), שגומע בקלות מרחקים שכאלו…

    http://www.dogbreedinfo.com/czechoslovakianwolfdog.htm

  • דב  On 18/02/2008 at 11:31 am

    בינתיים אין לנו אלא השיאים, והם לא תומכים בטענה הנחרצת ש"ככל שהריצה ארוכה יותר, יש לנשים יתרון גדול יותר והן משיגות תוצאות טובות יותר מגברים".

  • א  On 18/02/2008 at 1:21 pm

    יתרון אפשרי ליכולת לריצה ארוכה, היא הצייד החברתי, זה שבו קבוצה מתואמת מתפרשת על שטח גדול, ואז מתחילה לסגור על טרפה מכל הכיוונים.

    הזאבים וכלביים נוספים נוהגים לצוד כך, וגם הם אלופי ריצה למרחקים יחסית לטורפים אחרים.

    כנראה שעם התפתחות התקשורת בין הפרטים בקבוצה, התפתח הצייד הקבוצתי והמתואם.

  • טלי  On 18/02/2008 at 4:47 pm

    ויוצר אשליה (שקרית לגמרי…) לפיה בהיותי נמנית על הזן הזה שלל בני אדם גם אני אלופת ריצה סמויה.

  • גיל  On 18/02/2008 at 5:59 pm

    בהחלט יש נזקים בריצות ארוכות, אבל חשוב לזכור שרבות מהפציעות נובעות מהכנה לקויה ומאורח חיים לא ספורטיבי. אני לא מכיר מחקרים בנושא אבל אני משער שרצים ממזרח אפריקה שכל חייהם רצו מרחקים ארוכים סובלים פחות מפציעות. בהחלט יש מרכיבים גנטיים גם לריצה לטווחים ארוכים. גם פה צריך לזכור שהשרירים והפיזיולוגיה של ריצת מרתון שונה לגמרי מריצת 100 מטר.

    אריאל, זה בהחלט אפשרי שכל מרכיב בגופנו הוא תוצר לוואי של משהו אחר, אבל לדעת החוקרים זו מקריות גדולה מדי, מה עוד שלא ברור למה בדיוק המרכיבים הללו עוצבו.

    חובבן, אני לא יודע למה חיות אחרות ללא פרווה לא אימצו את הריצות הרוכות, אבל אני יכול לשער שלא היה שום לחץ אבולוציוני שהניע אותן לכך והן הסתדרו מצוין בלי לרוץ הרבה.

    מיכל, יש בהחלט חיות שרצות למרחקים ארוכים, השאלה אם יהיו מהירות מבני אדם נשארת פתוחה.

  • אייל  On 18/02/2008 at 8:31 pm

    סיכום מרתק, גיל. קראתי על זה לראשונה בבלוג הנפלא של PZ Myers, והסיכום שלך לדעתי הוא במידה רבה משלים לשלו, משום שהוא מתעסק יותר בפיזיולוגיה והפרטים הטכנים וכמעט ולא נוגע בהקשר האבולוציוני.
    http://pharyngula.org/index/weblog/comments/marathon_man/

    והערה טכנית, אולי שווה לשקול להוסיף לינק ו/או רפרנס כשכותבים על מאמר ספציפי.
    Bramble DM, Lieberman DE (2004) Endurance running and the evolution of Homo. Nature 432:345-352.
    http://www.fas.harvard.edu/~skeleton/pdfs/2004e.pdf

  • גיל  On 18/02/2008 at 8:35 pm

    הקישור הראשון מעניין מאוד ואת הקישור השני שעליו התבססתי בחלקו משום מה לא מצאתי אונליין.

  • מיכל  On 19/02/2008 at 9:17 am

    1) לא התיחסת לעובדה שזאבים, או גזע הכלבים שהבאתי בלינק כדוגמה, יכולים לרוץ למרחקים ארוכים למרות שפיזיולוגית הם שונים מאוד מהאדם.

    2) פציעות ספורט בריצה יכולות אכן להיות מיוחסות לאורח חיים שאינו ספורטיבי, במקרה שזוהי המציאות. ברור שאדם שאינו עוסק בספורט וינסה לרוץ מרחק ארוך, אם יצליח (וסביר להניח שלא, הגם שהוא 'מותאם פיזיולוגית'), יספוג פציעות ספורט. מנגד, ריצה היא ספורט שידוע כבעייתי בהיבט הזה, גם עבור ספורטאים. היא גורמת לשברי מאמץ וכו'. חלק מהעניין הוא דוקא חיזוק יתר של גיד אכילס ושרירי התאומים שדורש, חיזוק מכוון של שרירים אחרים על מנת לשמור על איזון לצורך שמירה על השלד. אבל לא רק. הזעזועים שהשלד סופג מהריצה הם גבוהים יחסית.

    ועוד עניין אחרון:
    הזכרת מתניים וירכיים צרות – דוקא ירכיים שהן מאסיביות יחסית לשאר הגוף מהוות 'תכונה' טובה ומסייעת לריצה. מהבחינה הזו, נשים אכן מותאמות פיזיולוגית יותר מגברים לריצה למרחקים ארוכים.
    זה גם הגיוני אם נתיחס לתפקידי הליקוט מול ציד שמיוחסים לשני המינים.

    אפשר לקרוא גם על אסטריד בנור, בלינק הבא:
    http://en.wikipedia.org/wiki/Astrid_Ben%C3%B6hr
    וגם כאן:
    http://www.astrid-benoehr.de/

  • גיל  On 19/02/2008 at 9:27 am

    אני באמת לא יודע מי ינצח בתחרות בין זאב לבן אדם, אבל בכל מקרה, העובדה שגם הם יכולים לרוץ מרחקים גדולים לא באה בסתירה לעובדה שגם אנחנו יכולים. המחיר של חילוף החומרים בגוף שלהם נמוך בדיוק כמו אצל בני אדם ובניגוד ליונקים אחרים. הרבה פעמים יש פתרונות אבולוציוניים שונים שמובילים לאותה תוצאה סופית.

  • אריאל  On 19/02/2008 at 12:33 pm

    מענין מאד. אולם לגבי התחרויות של סוסים נגד בני אדם, אינני יודע אם התחרות היא הוגנת.
    בני האדם משכללים כל הזמן את שיטות האימון שלהם בריצה ואת הנעליים המזון והשתיה. יש להם גם מוטיבציה גדולה יותר להתאמן ולרוץ מתוקף האינטיליגנציה שלהם והבנת ההקשר הכללי. אני בספק אם תורת אימון הסוסים לריצות תחרותיות למרחקים ארוכים התפתחה כמו תורת אימון בני האדם.

  • שכ"ג  On 21/02/2008 at 1:52 pm

    קצת לא ברור לי איך ההומיניד עם חוש הריח העלוב (יחסית) שלו היה יכול לאתר נבלה במרחק גדול, כזה שריצה למרחקים ארוכים נחוצה כדי להגיע אליה. אולי הפתרון לקושי מתחבא במעקב אחרי נשרים או עופות דומים. ההסבר האלטרנטיבי שהוצע, של הציד בלהקות מבוססות סיבולת בדומה לזאבים טלואים נשמע לי הרבה יותר סביר, אבל גם הוא לא ממש משכנע אותי. נהוג להסתכל על קבוצות בנות זמננו של ציידים-לקטים כמודל מקורב של חיינו בסוואנה, ולמיטב ידיעתי אורח החיים שלהן אינו כולל ריצה למרחקים ארוכים.

  • גיל  On 21/02/2008 at 5:27 pm

    אלא חיה שזה עתה מתה. בדיוק כמו שאוכלים צבי שזה עתה ניצוד.

  • birdman of the savan  On 25/02/2008 at 11:05 pm

    גיל, אני חולק עליך. היה עדיף לנו אם האבולוציה הפיזית שלנו היתה נעצרת בשלב האוסטרלופיטקוס. מהירות למרחקים קצרים עדיפה על אחותה למרחקים ארוכים, ואפשר לשאול את הנמר או האריה לדוגמא, אשר יכולות הציד שלהם עולות על שלנו. האוסטרלופיטקוס בנוסף על יכולתו להלך על שתיים בזקיפות קומה, יכל גם להלך בין העצים. הרי יש כאן יתרונות עצומים: שימפנזה חזק פי 7 (שבע) מבן אדם. תאר לך כמה קל היה לנו להעביר דירה לדוגמא.
    האבולוציה מהאוסטרלופיטקוס ואילך היא טעות אחת גדולה. להגיד שזו העדפה של הברירה הטבעית, פירושה לכופף את המציאות כך שתתאים לפסיכולוגיה האבולוציונית.

  • גיל  On 26/02/2008 at 12:24 am

    קודם כל אני צריך להבהיר, שמה שכתבתי זו לא דעתי האישית אלא מה שעולה ממחקרים שעשו בנושא. כמובן שזה נושא שנוי במחלוקת ולכן נדרשת זהירות מירבית בניתוח שלו. אין לזה גם ממש קשר לפסיכולוגיה אבולוציונית במקרה הזה אלא לאבולוציה בלבד.

    מבחינה אבולוציונית אין דבר כזה עדיף. אפשר היה לתכנן את האיברים שלנו בצורה הרבה יותר טובה, אבל הברירה הטבעית פועלת בהתאם לתנאי הסביבה הספציפיים ולחצי הברירה הקיימים. על פי הטענה כאן, היו לחצים אבולוציוניים שהעדיפו פיתוח ריצה לרחוק. מאוד אפשרי שהמגבלות הפיסיות של האוסטרלופיקטוס היו כאלה שהפכו ריצה מהירה וקצרה לבלתי אפשרית או כדאית מבחינה אבולוציונית. התיאור שאתה מתאר אולי נכון תיאורטית אבל צריך לבחון אם הוא היה אפשרי על פני התנאים שהיו אז. חלק מהחוקרים סבורים שלא אבל אני מניח שחלק חולק עליהם.

    לא ממש הבנתי למה הכוונה שהאבולוציה היא טעות אחת גדולה? האבולוציה בהכרח עובדת על ברירה טבעית, בין אם נרצה או לא.

  • birdman of the savan  On 26/02/2008 at 3:45 am

    מה שניסיתי להגיד הוא שלאוסטרלופיטקוס יש נתונים גופניים עדיפים בהרבה על שלנו.
    אתה צודק שהאבולוציה עובדת על ברירה טבעית, אך הברירה הטבעית איננה הברירה העדיפה. היה עדיף לנו לו האבולוציה היתה נעצרת בשלב של האוסטרלופיטקוס. רוצה לומר – התפתחנו כפי שהתפתחנו, אבל להלביש על זה שהסיבה היא שהסביבה דרשה שנהיה טובים בריצות ארוכות, אני מצטער, אני לא קונה את זה.
    עוד משהו, אם אוסטרלופיטקוס היה משתתף באולימפיאדת בייג'ין, חוץ מהמדליות של הריצות הארוכות, ובכן, הוא היה לוקח את כל המדליות.

  • birdman of the savan  On 26/02/2008 at 3:45 am

    מה שניסיתי להגיד הוא שלאוסטרלופיטקוס יש נתונים גופניים עדיפים בהרבה על שלנו.
    אתה צודק שהאבולוציה עובדת על ברירה טבעית, אך הברירה הטבעית איננה הברירה העדיפה. היה עדיף לנו לו האבולוציה היתה נעצרת בשלב של האוסטרלופיטקוס. רוצה לומר – התפתחנו כפי שהתפתחנו, אבל להלביש על זה שהסיבה היא שהסביבה דרשה שנהיה טובים בריצות ארוכות, אני מצטער, אני לא קונה את זה.
    עוד משהו, אם אוסטרלופיטקוס היה משתתף באולימפיאדת בייג'ין, חוץ מהמדליות של הריצות הארוכות, ובכן, הוא היה לוקח את כל המדליות.

  • גיל  On 26/02/2008 at 3:48 am

    אבל חוץ מיכולת ריצה יש גם יתרונות וחסרונות אחרים שעליהם האבולוציה עובדת. בכל מקרה, היה מעניין לערוך אולימפיאדה כזו.

  • birdman of the savan  On 26/02/2008 at 3:51 am

    היו לי קצת בעיות בשליחת התגובה, לכן היא נשלחה פעמיים, גיל מצידי אפשר למחוק אחת מהן.
    שום דבר שאוסטרלופיקטוס לא היה מסתדר איתו…

  • הוגו  On 27/02/2008 at 3:19 am

    גיל,אכן כתבה מענינת אבל אני חולק עלייך:
    כמו לכל מקצוע ספורטיבי היכולת תלויה במרכיב פיזיולוגי ובמרכיב פסיכולוגי. כל נושא הריצה למרחקים ארוכים התפתח אצל אנשים בעיקר כתוצר של תרבות הפנאי וכמו כל דבר מי שמתמיד מגיע להישגים. המרכיב הפיזיולוגי כאן הוא חשוב כי מבחינה אנטומיתגוף האדם עובר שינוי כאשר השיא נחשב בגיל עשרים וחמש לערך ואז עיקר היכולות לשנו הם מבחינת כח מתפרץ וריצות למרחקים קצרים ככל שעובר הזמן אנחנו מאבדים את את היכולת הזאת (ראה שחקני כדורגל שלמרות אימונים הם יורדים ביכולת9 ועולה יכולת הסבולת שחשובה לריצה למרחקים ארוכים. כלומר השעון הביולוגי שלנו מבחינה אבולוציונית לא הכין אותנו לזה אלה יש כאן מעין גיולי מאוחר של יכולת כאשר מבחינת האבולוציה רוב בני האדם היו כבר מתים בערך בגיל שלושים וחמש. רק ההתפתחות המדעית שמבחינות רבות עקפה את האבולוציה גרמה להארכת תוחלת החיים ואיתה גילוי היכולות הללו. לדעתי וכאדם שעובד עם חיות בייחוד הכלבים והסוסים ובוודאי ובוודאי הזאבים שהזכרת מסוגלים לתמודד ולהשיג אותנו אם רק היו נכנסים למשטר אימנים עם תשומות דומות לאלה של רצי מרחקים ארוכים. אתה יכול לראות לא מעט אנשים שרצים עם הכלבים שלהם באופן קבוע וכמו כל אחד זה רק ענין של בניה מדורגת ואימון.
    מבחינה אבולוציונית רוב החיות יישאפו לצמם הוצאת אנרגיה וגם בתחומי ציד ונדידה התפתחות יכולות של חסכון. ריצה למרחקים ארוכים מחייבת הקעה מרובה של אנרגיה ובמושגי הטבע לרוב ללא תועלת. יש דוגמאות של התפתחות ייחודית שקשה לעקוך אימונים כגון זו של הציטה שכנראה גם מבחינת מבנה הלב והרכב השריר אינה מסוגלת לרוץ למרחקים. חשוב כמובן היחס בין מסה לגודל ולכן חיה כמו פיל איננה בנויה לזה.
    \קיימות תאוריות רבות על מבנה השלד האנושי כולל כאלה שורואת בנו מוצר חצי גמור מבחינת העיצוב. האגן הוא בעייתי וראה המון בעיות אגן באנשים מבוגרים וקשיי ממשיים בלידה ולא רק בגגל גודל הגולגולת של העובר. מבנה הברכיים ומשטחי החיכוך מועדים לפורענות וראה את כל מקרי קריעות הרצועות אצל ספורטאים. גיד אכילס מפותח מאוד במינים רבים והוא נחשב הגיד העיקר כמעט אצל כל היונקים ואין בזה שום ייחוד לגבינו.
    ניתוח מענין ומאמר נחמד אבל לטעמי לא מדוייק. אני בטוח שכל זאב שהיינו מוצאים דרך להכריח אותו לרוץ בין חמישים לשמונים קילומטר בשבוע בדומה למתאמני מרתון היה גומר את זה בתוצאה יותר טובה מכולנו.
    לצערי אני מכיר את זה כי אני מכריח את עצמי לבצע זאת במשטר אימנים דומה ואני רק מקנא ביכולות האתלטיות של חיות אלה דומות להן.

  • גיל  On 27/02/2008 at 6:20 am

    מאוד יכול להיות שהסיבות שהזכרתי לאבולוציה של הריצה לא נכונות ויש סיבות אבולוציוניות אחרות. תחרות בין פרטים היא כוח אבולוציוני חזק ביותר, במיוחד בין גברים לבין עצמם. אתלטיות תמיד נחשבה לגורם משיכה בקרב נשים ויתכן ששורשי הריצה נעוצים שם.

    זה לא נכון שרוב האנשים מתו בגיל 35, זו טעות נפוצה. ממוצע תוחלת החיים אכן בסביבות גיל 40 בחברות ציידים לקטים רבות, אבל זה נובע בעיקר מתמותה גדולה בלידה או בגיל צעיר. מי שמצליח לשרוד בהצלחה את השנים הראשונות של חייו יכול להגיע בלי בעיות לגיל מאוד מבוגר.

    זה נכון שבני אדם משקיעים היום מאמצים פיסיים ופסיכולוגיים בהכנה לריצה ארוכה, אבל זה לא בהכרח היה ככה תמיד. החברה המודרנית מאוד עצלה מבחינה פיסית.

    אני מסכים שיש גם סכנות ונזקים מהריצה, השאלה היא האם הרווחים גוברים עליהן. היבט נוסף חשוב שאתה רומז עליו הוא היכולת האנושית להיות מכווני מטרה. כשאדם רץ כנגד סוס לסוס אין יכולת לתכנן מראש חלוקת כוחות כי הוא לא יודע עד כמה הוא ירוץ. מבחינה פסיכולוגית אנחנו עולים על הסוס וזה נותן לנו יתרון.

  • גבי  On 03/03/2008 at 10:36 am

    חובבן – לגבי יכולת גנטית כמובן שיש מרכיב גנטי רק שהוא שונה לחלוטין מזה הנדרש לריצות קצרות
    יכולת עיבוד חמצןאו סף חמצן
    (VO2MAX)
    שהינה נתון גנטי היא אחד הפרמטרים הקובעים יכולת ריצה למרחקים
    הממוצע באוכלסיה עומד על בערך 35 בעוד שםפורטאי סיבולת יהנו מיכולת עיבוד חמצן גבוהה פי שנים
    (VO2MAX of lance armstrong = 83 ml/kg )

    לגבי פציעות ספורט – חלק גדול מהפציעות נגרם כתוצאה מריצה על משטחים מלאכותיים כמו אספלט או בטון(אאוץ)
    אם תריץ סןסים על כביש הם יסבלו מאותן פציעות שאנחנו סובלים (קראתי כתבה בנושא לפני 15 שנים)
    ריצה בסאוונה הינה עדיפה בסדרי גודל
    וכמו שכתבו אחרים אימון רציף עדיף על מה שקורה אצלנו כאשר אנשים מחליטים באמצע החיים לרוץ מארתון מהיום למחר אחרי 10-20 שנים של אורך חיים לא ספורטיבי

    birdman of the savan
    קראתי פעם מחקר שטען ששיטת הציד שפיתחו ההומו סאפיינס התבססה על רדיפה בקבוצות אחרי הטרף עד שהותש והיה קל לצוד
    משהו כמו הארנבת והצב
    זו שיטה שהתבססה על ציד בקבוצות ולכן מתאימה ליצורים חברותיים כמונו או לזאבים

  • גיל  On 03/03/2008 at 10:42 am

    קצת קשה לנו לדמיין איך זה לרוץ בסוואנה ובמה כרוכים חיים שריצה היא עניין שגרתי בהם. החברה המודרנית כל כך שונה מכל כך הרבה בחינות שההבדלים נראים גדולים מדי אבל הם לא בהכרח כאלו.

  • מונטי  On 03/03/2008 at 4:33 pm

    לא נהנתי מהכתבה שלך מכמה סיבות..

    ראשונה לא נימקת כיאות את הצורך הקיומי בריצה ארוכה ומהיא החשיבות ההשרדותית שבה. נהפוכו ריצה קצרה חשובה לבריחה ו/או לתפישת צייד שנפגע או מופתע. הראיה שהציידים היונקים בנויים לריצת צייד קצרה. אלא אם החברה עבדו בזמנו בחברת שליחויות.

    ההשוואה לסוסים..על סמך מה? איזה מדד דומה זהה באורך החיים שלנו פרט להיותיינו יונקים. מי קבע את המרחק או או הזמנים הרלוונטיים.

    שנית..עקרון האבולוציה מתבסס על השרדות שמשמעה הגבה לסיטואציה (טבע) ולא יוזמה מול הסיטואציה. הייכן אתה מניח שיש הגבה כזאת כצורך קיומי בסיסי (חוץ מהעבודה בשליחויות…)

    יקירי, הכתבה נראת כמו איזה מיכסה של חומר שמישהו צריך לנפק כנגד ריטיינר. אין שום טענות קוהרנטיות אבולוציוניות לעניין. זה נראה כמו בריאתן המנסה להגן על עמדותיו..סורי

  • גבי  On 03/03/2008 at 5:00 pm

    לרוב טורפי העל (זאבים הם כמובן חריג) יש חלון הזדמניות קצר מאוד להשיג מזון
    אם לא השיגו את הטרף תוך כמה מאות מטרים הם יאלצו לוותר
    כמה נסיונות כושלים והטורף לא יכול לגייס אנרגיה למרדף נוסף

    זאבים לעומת זאת עובדים על עקרון ההתשה הם ימשיכו לרדוף אחרי טרפם עד שהוא יותש

    בני אדם כנראה התפתחו למודל של הזאבים ולא האריות
    לא במפתיע אנחנו דומים לזאבים בכך שאנחנו חיות חברותיות ולא החיות החזקות בטבע ( כוחנו במספרנו)

    ישנן חיות שאם הינו מתמודדים מולן באופן הוגן היינו מפסידים או לפחות סובלים מפציעות חמורות שלפני הרפואה המודרנית היו מובילות למוות
    לעומת זאת הגישה של לרדוף אחרי טרף ולתקוף רק אחרי שהותש (אחרי מרדף מספיק ארוך רוב החיות ימותו מתשישות) מתאימה לנו יותר אבולוציונית

  • גתית  On 20/04/2008 at 12:41 am

    דעתי –
    בני אדם מותאמים היטב לריצות ספרינט (קצרות ומהירות) ולהליכה ממושכת, אך לא לבן הכלאיים שהוא ריצה למרחקים ארוכים ("ג'וגינג"). דרך תנועה זו אינה יעילה, מובילה לשחיקה ולפציעות באחוז גבוה (סימן לכך שאיננו מותאמים לה מבחינה גופנית), וקשה להצדיק אותה מבחינה אבולוציונית.
    Arthur De Vany מדבר על הנושא הזה הרבה. הנה התחלה:
    http://www.arthurdevany.com/?p=725

  • ליאור  On 15/06/2008 at 4:51 pm

    בקשר להשערה שאבותינו רדפו אחרי בע"ח עד שאלו הותשו- אני רוצה להפנות את תשומת לבכם לפרק העשירי והאחרון בסדרה המצויינת של דיוויד אטנבורו -"חיי יונקים", שם מתועד מרדף שכזה, המבוצע ע"י קבוצת בושמנים בדרא"פ

    באנגלית קוראים לצורת מרדף כזו
    "Persistence Hunt"
    כלומר, "מרדף התמדה" אם כי לדעתי התרגום "מרדף התשה" מתאים יותר

    להבנתי אכן מדובר בתיעוד ולא בשיחזור, שכן אטנבורו לא מדבר על "שחזור" ואני לא חושב שהוא היה מעוניין להמר על המוניטין שלו
    ולמכור לצופים שחזור במסווה של תיעוד

    הסדרה משודרת מדי פעם בערוץ "אנימל פלאנט" או ב"בי-בי-סי פריים", אבל כמובן שהדרך הכי טובה לצפות בה היא ע"י הורדה מהרשת

  • נ  On 13/07/2012 at 8:02 pm

    לגברים יש לרוב רגליים קצרות ופלג גוף עליון ארוך, בעוד לנשים רגליים ארוכות ופלג עליון קצר (יחסית). מה הסיבה שזה התפתח כך ?

    • גיל  On 13/07/2012 at 8:19 pm

      יש אכן קצת הבדלים אבל הם לא ממש בולטים. אני חושב שזה קשור לאיפה השומן מתפזר בגוף אחרי הגדילה, אצל גברים יותר בחלק העליון של הגוף ואילו אצל נשים בישבן.

  • נ  On 13/07/2012 at 8:27 pm

    ובכל זאת, איך זה קשור לפיזור השומן?

    איזו סיבה ראשונית היתה לנשים לפתח רגליים ארוכות יחסית או ריצה טובה יחסית למרחקים ארוכים? האם הן נהגו לרוץ למרחקים, יותר מגברים?

    והיכן יש נתונים על כך שהן טובות יותר בריצות ארוכות ?

    • גיל  On 13/07/2012 at 8:39 pm

      זה חלק ממה שנקרא sexual dimorphism שבאופן כללי קשור לגדלים שונים של גברים ונשים. ואגב, מאז שהפוסט נכתב התאוריה הזו נחלשה קצת ויש חוקרים שחושבים שאין הבדלים ממשיים בריצה למרחקים ארוכים.

%d בלוגרים אהבו את זה: