האם דיכאון הוא אדפטציה?

בפוסט הקודם עסקתי בעקרונות הכלליים של הדרוויניזם הרפואי בהקשר של בריאות הנפש, או כמו שהוא לפעמים נקרא, דרוויניזם פסיכיאטרי. נתתי שם כמה דוגמאות ספציפיות לאיך צורת החשיבה האבולוציונית עשויה לתרום להבנה של המחלות הללו אבל לא פירטתי יותר מדי על כל מחלה. בפוסט הנוכחי אני מעוניין להרחיב על הפרעה נפוצה אחת, הדיכאון. התעסקות בהפרעה אחת מאפשרת דיון מעמיק יותר שדרכו אני מקווה תוכלו להבין טוב יותר את החשיבות של הסתכלות שונה על הדברים.

דיכאון הוא מצב לא נעים, שבו רגשות לא מובעים או לא נחווים בצורה מלאה (low affect). למי שסובל מדיכאון אין את היכולת להפיק הנאה ממצבים שבדרך כלל נחשבים מהנים (anhedonia). ישנן דרגות שונות של דיכאון, כשדיכאון קליני הוא המצב החמור והקיצוני ביותר, ועצבות ארעית נמצאת בקצה השני והקל יותר של הסקאלה. מכיוון שיש מעט מאוד עדויות שדיכאון קליני שונה מבחינה איכותית ממצב רוח דכאוני חולף, ושניהם מהווים קצוות שונים של אותה תופעה, אני אשתמש במושג דיכאון לתיאור שני המצבים.

הדיעה הרפואית במשך שנים הייתה שדיכאון (בעיקר קליני) נובע משיבוש מסוים בתיפקוד המוח, למשל פגיעה ברקמות ההיפוקמפוס (חלק מהמערכת הלימבית). אנשים דיכאוניים סובלים מירידה בתיפקודים הקוגנטיביים שלהם, ירידה במוטיבציה לבצע מטלות יומיומיות פשוטות, חוסר יכולת לדאוג לעצמם או להתחייבויות החברתיות שלהם, הגדלת הסיכון להתאבדות וכו'.

האם העובדה שאנשים שסובלים מדיכאון משלמים מחיר יקר הופכת את הדיכאון בהכרח להפרעה? אם חושבים במונחים אבולוציוניים אנחנו יכולים לחשוב על הרבה מאוד אדפטציות שיש להן מחיר גבוה. לכל אדפטציה כמעט יש מחיר בעצם ההפעלה שלה, בבנייה שלה ובשימור שלה. המחיר הכבד של דיכאון יכול להצביע על תפקוד לקוי, אבל מצד שני הוא יכול להצביע גם על מנגנון מפצה כלשהו, בדיוק כמו שעליית חום הגוף נובעת ממלחמה בפתוגנים שונים.

אין הרבה תיאוריות שמנסות להסביר דיכאון מבחינה אבולוציוניות. אחת התיאוריות הפופולאריות, אבל שגויות, היא שדיכאון נובע מתגובה של מערכת העצבים לגירויים מודרניים, ושלברירה הטבעית עדיין לא היה מספיק זמן לפתח מנגנונים הגנתיים כנגדה וכנגד הנזקים שהיא גורמת. אחת הסיבות לפקפק בתיאוריה הזו מגיעה ממחקרים פילוגניים, כאלו שעוקבים אחר ההתפתחות של תכונה מסוימת לאורך העץ האבולוציוני. מחקרים על חולדות, חתולים וקופי אדם מגלים שהשורשים האבולוציוניים של דיכאון מקדימים הרבה מאוד את התפתחות האדם.

תיאוריה אבולוציונית אחרת גורסת שדיכאון יכול להיות תוצר לוואי של אדפטציה אחרת, שהייתה כה מוצלחת שהיא מפצה על המחיר שנלווה לדיכאון. על מנת להוכיח שזה נכון צריך להראות מהי אותה אדפטציה ואיך היא בדיוק מפצה על נזקי הדיכאון. האפשרות השלישית היא שדיכאון הוא אכן אדפטציה ויש לה תפקיד חשוב שמפצה על החסרונות שלה. אם דיכאון הוא אכן אדפטציה, אין זה מחייב שהוא תמיד יספק תוצאה חיובית או אדפטיבית. אדפטציות עובדות בממוצע, ומאוד יתכן שהן לא תפעלנה בצורה יעילה בחברה המודרנית.

למה צריכים בכלל לקחת בחשבון בצורה רצינית שדיכאון יכול להיות אדפטיבי? דמיינו שאתם פותחים את העיתון וקוראים על מחקר חדש שחושף איזשהוא יתרון גדול שיש לדיכאון. פתאום, המחשבה שדיכאון אדפטיבי תיראה הרבה יותר הגיונית. התרגיל המחשבתי הזה מדגים את הבעייתיות במחקרים הקיימים על דיכאון. רוב מוחלט של המחקרים מתרכזים באספקטים השליליים של דיכאון ובכלל לא מנסים למצוא את התועלת שבו. אם אף אחד לא מנסה לחקור בכלל את היתרונות של דיכאון, מה הפלא שאף אחד גם לא מוצא כאלו? כל עוד אנחנו לא מחפשים עדויות לכך שדיכאון אדפטיבי, ונכשלים במציאת יתרונות כאלו, איננו יכולים לשלול את ההשערה שדיכאון הוא אכן אדפטציה. עדויות למחיר שנלווה לדיכאון לא מהוות הוכחה לכך שדיכאון אינה אדפטציה.

חשוב להבין, עצם מציאת יתרונות כלשהם לדיכאון לא מהווים בהכרח הוכחה שדיכאון אדפטיבי, למרות שיהיה מדובר בצעד בכיוון הזה. יתכן שיש לדיכאון יתרונות מסוימים בחיים המודרניים, אבל זה לא אומר שהם בהכרח עוצבו על ידי הברירה הטבעית ככאלו. היתרונות של דיכאון יכולים להיות באותה מידה תוצר לוואי של תכונה אדפטיבית אחרת ולא אדפטציה בפניה עצמה.

למרות שיש מעט מאוד מחקרים בהקשר הזה, בכל זאת יש כמה עדויות שמצביעות על היתרונות האפשריים של דיכאון. דיכאון גורם לנו להאט, לחשוב על מה שקורה, לאגור כוחות, להעריך מחדש את המטרות שלנו ולחשוב בצורה רציונלית יותר. אם משהו דרוש תיקון זה הזמן לתקן אותו לפני שממשיכים הלאה. אם אנחנו נתקלים במכשול מסוים ומנסים להתגבר עליו כשאין לנו את את הכוחות הנפשיים המתאימים להתמודדות, הנזק יכול להיות גדול מאוד. אנחנו רוצים להקצות משאבים פרופורציונליים כשאנחנו נתקלים בבעייה, וכשהמשאבים הללו אינם בידינו דרושה כנראה הפסקה מסוימת בניסיון לפתור את הבעייה. דיכאון עוצר אותנו מנטילת סיכונים גדולים מדי ומנזקים אפשריים שבאים בעקבותיהם וגורם לנו לחשוב על המטרות שלנו ואולי אפילו לשנותן. בנוסף, דיכאון גם מאותת לאנשים אחרים, קרובים לנו, שמשהו לא בסדר איתנו ושאנחנו אולי זקוקים לתמיכתם.

יתרון אפשרי אחר עולה ממחקרים שבודקים את התיפקוד הקוגנטיבי של אנשים שסובלים מדיכאון. מחקרים מראים שדיכאון יכול לשפר סיגנון חשיבה אנליטי העוזר בפתרון בעיות מורכבות. השערות אדפטיביות אחרות כוללות את האפשרות שדיכאון נועד לצמצם את האינטרקציות החברתיות כשהמעמד החברתי של מי שסובל מדיכאון נמוך, ולסייע בניתוק מסביבה לא מתגמלת. תצפיות על קופים שנושלו ממעמדם החברתי הגבוה מראה שהם חווים מצוקה רגשית גבוהה והופכים כנועים יותר בניסיון למנוע התקפות נוספות עליהם. תופעה דומה נצפית אצל בני אדם. אירועים לחוצים גורמים לדיכאון בעיקר אם הם מאופיינים על ידי השפלה או נישול מעמדה חברתית כלשהיא. זה גם יכול להסביר למה נשים חוות דיכאון בשיעורים גבוהים יותר ובצורה חריפה יותר. החתירה של גברים לסטטוס גבוה ולמשאבים הופכת נשים להרבה יותר פגיעות כי היא משאירה אותן עם פחות אפשרויות. ישנן עדויות שמראות שדיכאון לאחר לידה קשור למערכות יחסים גרועות בין בני הזוג כמו גם לחוסר משאבים של המשפחה לספק את צרכי התינוק.

מעניין בהקשר הזה להזכיר מחקרים המראים שאנשים דיכאוניים הם דווקא הרבה יותר ריאליים ותפיסת המציאות שלהם מדויקת יותר מכאלו שלא חוו דיכאון. זה נובע כנראה מתפישה שגויה שבני אדם עוצבו להיות מאושרים, וכל מה שפוגם באושר הזה הוא בהכרח פגום (מאמר שלם הוקדש לנושא). 

על מנת לחזק את האפשרות שתכונה מסוימת מקורה באדפטציה, חשוב לנסות לזהות את הבעייה שהיא נועדה לפתור. תכונות נוצרו בתגובה לבעיות בסביבה האבולוציונית שבה התפתחנו, ואם אנחנו יכולים לבודד את הבעיות הללו ולראות איך התכונה עוזרת לפתרונן, מצאנו חיזוק לטענה שהתכונה אדפטיבית.

במקרה של דיכאון אפשר לנסות להעריך את הבעיות שהיא נועדה לפתור על ידי בחינה של הטיפולים הקיימים לדיכאון והיעילות שלהם. אין ספק שכדורים נגד דיכאון משככים את הדיכאון, אבל הם לא גורמים להחלמה מלאה ולא מונעים חזרה למצב הקודם כאשר מפסיקים לקחת אותם. טיפולים פסיכולוגים באמצעות שיחות, ולא תרופות, יכולים לעזור יותר לאנשים עם דיכאון. טיפולים פסיכולוגים המתמקדים בבעיות החברתיות של מי שחווה דיכאון, הם כנראה הכי יעילים בטיפול נגד דיכאון לטווח הארוך, מכיוון שטיפול בסיבות לבעייה תמיד עדיף על טיפול בסימפטומים. העובדה שהתייחסות לסביבה הקרובה של המטופל וטיפולים המבוססים על התרכזות בבעיות שנובעות מאינטרקציות שונות עם הסביבה הזו יעילים יותר, מרמזת שדיכאון נובע מהיחסים של אותו אדם עם הסביבה שלו ועם האנשים הנמצאים בה, ולא מאיזה כשל של מערכת העצבים.

אנחנו גם יכולים לשלול את הרעיון שדיכאון נובע מאיזו שהיא למידה חברתית. ראשית, לכל הרגשות שלנו יש היסטוריה אבולוציונית ארוכה מאוד, ובלתי אפשרי ללמד מישהו להרגיש בצורה מסוימת ולא אחרת. למידה יכולה לשחק תפקיד חשוב באיזה גירוי יוביל לרגש מסוים, ובוויסות רגשות, אבל היא אינה משפיעה על היווצרות הרגש. לאדם מסוים יש את היכולת לחוש ברגש מסוים או לא. שנית, לרגשות שונים, ודיכאון בכללם, יש תוקף אוניברסלי. כל האנשים בעולם מרגישים דיכאון בצורה זו או אחרת. יתכן שהם לא חשים אותו בצורה הקיצונית שאנשים שחיים בחברה תעשייתית מודרנית מרגישים, או שהגירויים שמובילים לדיכאון שונים בצורה קיצונית, אבל עדיין הרגש הבסיסי של דיכאון זהה. גם העובדה שחיות אחרות חשות כנראה בדיכאון מחזקת את הנקודה הזו.

אין ספק שעדיין דרוש מחקר רב כדי לקבוע אם דיכאון הוא אדפטציה או לא, אבל מטרת המאמר הנוכחי הייתה להראות שאנחנו רחוקים מאוד מאפילו לחשוב בכיוון הזה ולכן אי אפשר לשלול אותו על הסף. מחקרים נוספים מתחומים שונים כמו נוירוביולוגיה, ביולוגיה מולקולרית או גנטיקה יכולים לעזור להאיר את הנושא. רק אחרי בחינה מקיפה של הנושא וחוסר יכולת להראות בצורה שיטתית שדיכאון הוא אדפטציה יפריכו את הרעיון, ויחזקו את התיזה שדיכאון הוא תוצר משנה של אדפטציה אחרת (ובמקרה כזה צריך למצוא מהי אותה אדפטציה ואיך הדיכאון מקושר אליה). חשוב גם לזכור, שאם תכונה מסוימת היא אדפטציה היא עדיין יכולה לתפקד בצורה משובשת. הגיוני שכל המקרים הלא קליניים של דיכאון מהווים אדפטציה מסוג מסוים, אבל מקרים של דיכאון קליני אינם כאלו והם פשוט מקרים קיצוניים של אדפטציה שיצאה משליטה בגלל גירויים מסוימים בסביבה.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • שולמית  On 01/02/2008 at 10:55 pm

    שלום גיל

    השתמשתי בחלק מן ההסברים שהצעת כדי לתרץ בפני את התנהלותי. כעת, משסופק לי הרקע התיאורטי אוכל סוף, סוף להרגיש טוב עם עצמי, ולהיות מאושרת אלא שאז , כך הבנתי מדבריך, תיפגע יכולתי לאמוד את המציאות. בעצם, מי צריך לראות את מה שלפניו. יגעתי ומצאתי לאחר מחשבות רבות שעדיף להיות מאושרת או לפחות מרוצה
    שבת שלום
    שולמית

  • ילד ירוק  On 02/02/2008 at 11:08 pm

    רק שחסר לי פה דבר אחד, פירוט להבדלים הנקודתיים בין הסביבה המודרנית לסביבת הציידים לקטים שגורמים לדיכאון להתפרץ באופן כל כך יותר שכיח בסביבה המודרנית.

  • גיל  On 03/02/2008 at 12:31 am

    כלומר, ההבדלים די בולטים אבל לא ממש ברור מה בסביבה המודרנית הוא הטריגר. קשה להצביע על גורם ספציפי אחד, אבל באופן כללי עודף גירויים מכל סוג יכול להמם אנשים מסוימים כי המוח שלנו לא מסוגל לעבד כל כך הרבה מידע. בהקשר של האינטרקציות החברתיות, הגיוני לחשוב שהיום כל אדם מכיר הרבה יותר אנשים מאשר הוא הכיר בעבר, ולכן אנשים יכולים לחוש יותר מאוימים. הזכרתי את זה בפוסט הקודם, בהקשר של הפרעות אכילה לעודף הגירויים החזותיים ולעובדה שנוצרת תחרות מדומה עם אנשים שאתה לא מכיר יכולה להיות טריגר חזק. אבל אין ספק שצריך לחקור יותר את הנושא הזה.

  • אליעד  On 09/02/2008 at 5:31 pm

    מצד אחד אכן לא מסובך למצוא תועלות בדכאון, בדיוק כמו שיש תועלות בשאר המנגנונים שיש לנו בגוף כגון רעב, צער, כאב וכיו"ב. כולם אמורים להביא אותך לשיפור כלשהו.

    מצד שני חשוב לזכור שאין שום דבר שדכאון/צער יכול להביא אליו שחשיבה חיובית ואושר לא יכולים להביא אליו.

    לדעתי הדכאון התחיל כמשהו חיובי דהיינו הרצון להפוך את הטוב לטוב יותר ומשם הוא עבר מלהיות אמצעי ללהיות מטרה וכך הוא הפך להתקיים גם בפני עצמו בלי קשר לתועלות שהו מביא.

    מצו"ב מאמרים שלי על דכאון
    http://www.eip.co.il/?ftag=%D7%93%D7%99%D7%9B%D7%90%D7%95%D7%9F

  • יונתן ליפשיץ  On 17/03/2008 at 1:25 pm

    "דיכאון גורם לנו להאט, לחשוב על מה שקורה, לאגור כוחות, להעריך מחדש את המטרות שלנו ולחשוב בצורה רציונלית יותר".

    אני מנסה לא להעלות חיוך על שפתיי, אבל כשאני נזכר בכל תקופות הדיכאון שעברתי, אני לא זוכר פעם אחת שחשבתי בצורה רציונאלית על החיים שלי או על העולם בכללותו בעקבות כך. יתרה מכך – רק אחרי שיצאתי מהדיכאון, התחילו לחזור אליי כוחות הגוף, אין פה עניין של מנוחה, דיכאון גורם לשינה של עשרות שעות, ורק מרגישים עייפים יותר ושואפי מוות יותר.

  • יונתן ליפשיץ  On 17/03/2008 at 1:28 pm

    מאמר מצוין, ובהחלט מעורר מחשבה.

  • גיל  On 17/03/2008 at 5:42 pm

    אבל העובדה שישנת הרבה שעות מעידה שבהחלט הייתה כאן אגירת אנרגיה. הגוף שלך נאבק במחלה בדיוק כמו שכאשר חולים מרגישים חלשים בגלל המאבק הזה. עם זאת, מחקרים מראים שאנשים בדיכאון כן מבלים הרבה זמן במחשבות שונות על עצמם, וחלק גדול מהמחשבות הללו הרבה יותר ריאליים מאלו של אנשים בריאים. בכל אופן, תודה על התגובה שלך.

    • אור  On 29/12/2013 at 9:25 am

      אני מסכים עם גיל שבדיכאון יש הרבה מחשבות, שנטען על ידי הציבור והפסיכיאטריה (רובה) שהן לא רציונליות. השאלה אם אלו באמות מחשבות לא ראציונליות או פשוט כל כך מפחידות שקל לסווג אותן כלא ראציונליות (למרות שהן הרבה יותר קרובות למציאות ממה שרוצים ליחס להן.
      השאלה היא האם באמת יש למחשבות האלו איזו תועלת בריאותית או חברתית היא כבר נושא נפרד. היתרון היחיד שהרגשתי בדיכאון היה היציאה ממנו. אז הגאווה חוזרת אליך, ואפילו מעט יותר חזקה, בגלל שאתה מבין שהצלחת לשרוד גיהנום ולעמוד על הרגליים… עד הקרב הבא.

      • גיל  On 29/12/2013 at 9:38 am

        אור, כשמדברים על חוסר רציונליות השאלה היא לאיזו רציונליות הכוונה. כמו שניסיתי להעביר בפוסט, מבחינה אבולוציונית וגם פרקטית, לדיכאון כמו למחלות נפש אחרות יש הגיון מסוים ולכן אי אפשר לומר שהן אינן רציונליות בכלל. יתכן שהן מוגזמות או פועלות בסביבה שונה לגמרי מזו שהתפתחו ולכן צריך לנסות לחשוב מה ההגיון שעומד מאחוריהן. בכל אופן, אני שמח שיצאת מהדיכאון, אני יודע עד כמה זה קשה.

Trackbacks

%d בלוגרים אהבו את זה: