דרוויניזם רפואי ובריאות הנפש

בפוסט הקודם שלי עסקתי בחשיבות שיש לעקרונות אבולוציוניים בבואנו להבין מחלות. התרכזתי בהסבר העקרונות הרלוונטיים ואיך הם יכולים להיות מיושמים כשמדובר במחלות פיזיות. הרבה מהדברים שאני אכתוב במאמר הזה מבוססים על מה שכתבתי במאמר הקודם אז אני ממליץ לקרוא אותו קודם. במאמר הזה אני מעוניין להתרכז בנושא החשוב של מחלות נפש ולהראות איך האבולוציה יכולה לעזור בהבנה כמו גם בטיפול במחלות הללו. בניגוד למחלות "רגילות", המנגנונים שמעורבים במחלות נפש הרבה פחות ידועים וגם יותר מסובכים, מכיוון שכמעט הכל מתנקז למוח שלנו. מכיוון שכך, הפסיכולוגיה האבולוציונית יכולה לתרום למהפיכה מחשבתית בנושא.

בדיוק כמו ברפואה "הרגילה", ישנה התעלמות כמעט מוחלטת של פסיכולוגים, פסיכיאטרים ואנשים אחרים העוסקים בבריאות הנפש מההיבטים האבולוציוניים של המחלות שהם מטפלים בהן. כשאדם פונה לפסיכולוג קליני או פסיכיאטר בגלל שהוא סובל מחרדה או דיכאון, או שהוא חש קנאה מינית עזה לבן או בת הזוג, המטפל כמעט אף פעם לא חושב על התועלת שבתחושות הללו ולמה הן קיימות מלכתחילה, אלא מנסה לגרום לאדם להיפטר מאותן תחושות טורדניות תוך הנחה שהן פסולות.

כמו במקרה של מחלות פיזיות, הפסיכולוגיה האבולוציונית של מחלות הנפש אינה מתיימרת למצוא תרופה ספציפית למחלות השונות. מה שכן היא יכולה לעשות זה לספק מסגרת תיאורטית שתעזור לנו בהבנה של המחלות הללו, במחקר שלהם, ואלו בתורם יעזרו למציאת דרכי טיפול מתאימות. היתרון שיש לראיית העולם הזו על גישות אחרות קיימות היא בכך שהיא היחידה שלוקחת בחשבון היבטים אבולוציוניים ותרבותיים במודל משולב. היא אינה מתחרה ישירות עם גישות אחרות ששואלות למה אנשים מסוימים חולים במחלות נפש או סובלים מהפרעות נפשיות שונות, בעוד אחרים לא, אלא מנסה לשאול שאלה מהותית אחרת: למה הברירה הטבעית השאירה את בני האדם חשופים כל כך למחלות נפשיות? כמו שכתבתי בפוסט הקודם, הברירה הטבעית אחראית לא רק לאדפטציות אלא גם לחוסר אדפטציות, או למה דברים לא עובדים כפי שאנחנו חושבים שהם צריכים לעבוד. אחת הנקודות הקריטיות שהפסיכולוגיה האבולוציונית יכולה לעזור בהן היא להבין למה אנשים חשופים לתופעות כמו דיכאון, סכיזופרניה, חרדה וכו'. גישות קיימות מתרכזות כמעט בלבדית בניסיון לעזור לאותם אנשים להחלים מהמצבים הנפשיים הקשים שאליהם הם נקלעו ומתעלמות משורשי הבעייה.

השאלה מדוע אנחנו כה פגיעים למחלות נפש אינה שונה מהשאלה מדוע אנחנו פגיעים למחלות "רגילות", ואותם 6 עקרונות שהזכרתי בפוסט הקודם תקפים גם כאן.

1) חוסר התאמה בין הסביבה המודרנית לבין הסביבה שבה התפתחנו. יותר מ-99% מההיסטוריה האנושית שלנו חיינו כציידים לקטים או בחברות חקלאיות פרימיטיביות, ופחות מ-1% בחברות תעשייתיות מודרניות. הגירויים השונים והמרובים שאנשים שחיים בחברה המודרנית חשופים אליהם בהחלט משפיעים על שכיחות ועוצמת מחלות הנפש. בחברות ציידים לקטים מודרניות יש אחוז קטן יחסית של אנשים שסובלים מבעיות נפשיות, ונדיר למצוא הפרעות מודרניות כמו הפרעות אכילה שונות. דוגמא נוספת היא התמכרות לאלכוהול וסמים. הטכנולוגיות הזמינות היום מפיקות אלכוהול וסמים בקלות יחסית, מה שמגדיל את הסיכוי להתמכר אליהם עם כל מה שמשתמע מכך (למרות שיש עדויות שלחצי ברירה הגדילו את השכיחות של גן פגום בקרב אוכלוסייה אסייתית, מה שמגן עליהם מפני אלכוהוליזם).

2) זיהומים וקו-אבולוציה. זיהומים קיימים מפני שכל מלחמה של הגוף שלנו בחיידקים ונגיפים נתקלת באבולוציה מהירה יותר מצידם. מעבר לכך, ההגנות שלנו, ובייחוד התגובות החיסוניות שלנו, גורמות לנו נזק בעצמן. חלק מההפרעות הנפשיות שלנו נובעות ממירוץ חימוש עם אותם פתגונים. למשל, ישנן עדויות שהתנהגות אובססיבית-קומפלסיבית נובעות מנזקים של המערכת החיסונית שלנו. חשיפה של עוברים לזיהומים מגדילה את הסיכוי לחלות בסכיזופרניה (תינוקות שנולדו בזמן מגיפות שפעת בעלי סיכוי גבוה יותר להיות סכיזופרניים).

3) Tradeoffs. בדיוק כמו שאיברי הגוף השונים לא יכלו להיות מושלמים יותר מכיוון שזה מגיע עם מחיר מסוים לאיבר או לאיברים אחרים, כך גם תכונות מנטליות מוגבלות ואינן מושלמות. חרדה למשל היא תכונה אדפטיבית שנועדה להתריע בפנינו בפני סכנות שונות. כמו באנלוגיה שנתתי בפוסט הקודם לגלאי עשן, עדיף שנהיה חרדים קצת יותר מדי, גם במקרים שאין סכנה אמיתית, מאשר חרדים פחות מדי. יכלנו כמובן להיות הרבה פחות חרדים אבל הקטנת החרדה הייתה באה על חשבון הגדלת הסיכון להיפצע או להיהרג.

4) אילוצים. אנחנו לא חיים בחלל ריק. אנחנו תלויים בסביבה שבה אנחנו חיים, הסביבה שבה התפתחנו, אינטרקציות עם אנשים אחרים בסביבה (כולל תחרות חזקה על משאבים, סטטוס ובני זוג שיכולים להקצין הפרעות מסוימות), ויש גם שגיאות בדנ"א שלנו (פגמים גנטיים) שהופכים אותנו לפגיעים יותר.

5) הברירה הטבעית פועלת למען הצלחה רבייתית ולא על מנת לעשות אותנו בריאים יותר. הברירה המינית היא הכוח המניע את ההצלחה (או הכישלון) ברבייה. הרבה ממהפרעות הנפשיות שלנו נובעות מהתחרות העזה למציאת בני זוג. רגשות כמו קנאה מינית, שנאה, תאוות בצע, וכו', נובעים מאסטרטגיות רבייה שונות שיש לאנשים. רוב האנשים מתנהגים במסגרת הנורמטיבית ורגשותיהם לא חורגים מהמקובל. אבל לפעמים הרגשות הללו יכולים להגיע בגירסה הפתולוגיות שלהן (למשל רוצחים פסיכופטים), ואז הן באות על חשבון תוחלת החיים והבריאות שלנו. הנקודה המרכזית היא שהפרעות נפשיות כאלו אינן עומדות בחלל ריק והן פשוט גירסה מאוד קיצונית של רגשות טבעיים.

6) הגנות. בדיוק כמו שיש לנו הגנות פיסיות כמו חום, שיעול והקאות, כך יש לנו מנגנוני הגנה נפשיים שפעמים רבות אנחנו מבלבלים אותם עם מחלות נפשיות. גישה כזו מובילה מטפלים לחשוב שהפגיעות שלנו לרגשות שליליים מהווה הוכחה שהאבולוציה אינה מושלמת, והעיצוב של התכונות הללו גרוע. זה גורם להם לרצות לטפל בהגנות עצמם במקום להבין את המקור שלהם ואת העובדה שהם טבעיים מאוד בסיטואציות רבות. למשל, בן זוג שחש קנאה מינית לבת זוגתו אינו סובל בהכרח מאיזו בעיה פסיכולוגית, אלא מבטא פשוט את האהבה שלו לבת זוגתו. אין צורך לטפל בקנאה הזו כל עוד היא אינה משבשת לו או לה את החיים. הכרה בעובדה הפשוטה שקנאה מינית היא הסתגלות, שדווקא היעדרה יכולה לגרום לבעיות עם בן הזוג, עשויה לשכך רבים מהקונפליקטים בין בני זוג. על כל הנושא של הקנאה המינית נכתב ספר שלם מאת הפסיכולוג האבולוציוני הידוע דיוויד באס. אפשר לקרוא ביקורת על הספר שנכתבה על ידי כאן.

חשיבות האיבחון

מתי רגש מסוים נחשב ללא נורמלי או לא תקין? הקריטריונים שמופיעים ב-DSM, הספר המאגד בתוכו את כל מחלות הנפש, מתבססים על משך התופעה, העוצמה שלה והליקויים שהיא גורמת לאדם. רגשות קיצוניים נחשבים ללא נורמליים, אבל בלא לדעת למה רגש מסוים קיים מלכתחילה, ההבחנה בין נורמליות ללא נורמליות שרירותית במידה רבה. בלא מחשבה אבולוציונית קורה שמתארים רגשות שונים שנמצאות על רצף מסוים כשונות זו מזו קטגורית, והתעלמות מבחינת ההתאמה בין הרגש שבא לידי ביטוי לסיטואציה. אם רפואה כללית הייתה פועלת באותה צורה, שיעול קשה חוזר ונשנה היה מתויג כתגובה לא נורמלית בלי בכלל לתהות האם השיעול בא כתגובה טבעית לגירוי מסוים. אחת הביקורות הקשות כנגד ה-DSM מגיעה מפסיכולוגים אבולוציוניים שמציעים לערוך הבחנה בין אבנורמליות שמבוססת על תיפקוד לא תקין של המוח (חוסר איזון כימי וכו'), לבין אבנורמליות שנובעת ממוח נורמלי שמגיב לסביבה מודרנית. כלומר, הפרעה פסיכיאטרית יכולה לנבוע מנזק או שיבוש מסוים במוח או מהתנהגות לא אדפטיבית של אנשים נורמלים. בצורה כזאת, סביר שעצם ההגדרה של מה נורמלי ומה לא, תשתנה. בדיוק כמו עם מחלות רגילות, אין הבחנה בין הפרעות נפשיות שהן הגנות וסימפטומים לכאלו שהן מחלות אמיתיות.

זו הסיבה שבדיוק כמו במקרים של מחלות רגילות, לא תמיד רצוי לטפל בהפרעות נפשיות, בייחוד עם מדובר בהגנה ולא במחלה עצמה. ישנן הרבה תרופות בשוק נגד דיכאון או נגד חרדה, חלק יעילות מאוד, שפסיכיאטרים ישמחו לרשום לכם, אבל לא תמיד רצוי להשתמש בהן. אם אדם מסוים חש בחרדה כנראה שיש לו סיבה טובה לכך וצריך לברר למה. טיפול בחרדה עצמה לא יפתור את מקור החרדה. החרדה פונקציונאלית ואומרת לנו משהו מאוד משמעותי על אותו אדם. כמובן שכמו כל דבר צריך לקחת את הדברים בפרופורציות הראויות. לפעמים טיפול בסימפטום יכול לגרום להקלה מאוד משמעותית לחיי האדם וצריך לבחון את היתרונות מול החסרונות של טיפול כזה. הנקודה שצריך לבחון היא, האם טיפול כזה עלול למנוע הגעה למקור האמיתי של הבעייה. מידה מסוימת של חרדה או דיכאון אדפטיביים מאוד, והרצון להימנע אפילו מדרגות נמוכות שלהם נובע מהתפישה השגויה שעל בני האם לחתור להיות מאושרים בכל מחיר.

סקירה של הפרעות ספציפיות

ניתן לסווג את מחלות הנפש בצורות שונות כתלות בנקודת המוצא שלנו. על פי הגישה האבולוציונית יהיה נכון יותר לחלק את ההפרעות להגנות ולמחלות עצמן. התקפי פאניקה ודיכאון יהיו סימפטומים בעוד סכיזופרניה ואוטיזם יהיו מחלות. אפשר לחלק את ההגנות והמחלות לתתי קבוצות בצורה הבאה.

הפרעות רגשיות

רוב הפרעות הנפש הן למעשה הפרעות רגש בדרגות שונות. לצערנו, האבחנה והטיפול בהן אינן מבוססות על ידיעת המקור והפונקציה של הרגש. באופן כללי, הפרעות רגשיות רבות נובעות מאחד משני מקרים: עודף או חוסר. ברגע שרגש מסוים בא לידי ביטוי בצורה אינטנסיבית מדי, או לא מובע בכלל, הדבר מהווה בעייה לאותו אדם. הבעייה היא שבמקרים רבים, רוב הרגשות השליליים נתפסים אוטומטית כלא נורמליים בלי קשר לסיטואציה שבה הם באים לידי ביטוי. באותה מידה, מחסור ברגשות שליליים או עודף ברגשות חיוביים נתפשים רק לעיתים נדירות כבעייתיים. נקודת המבט האבולוציונית מאפשר מבט מאוזן יותר על התופעה. 

חרדה

חרדה כמובן יכולה להיות יעילה מאוד כשאנחנו נתקלים באריה, אבל מה כבר יכול להיות אדפטיבי בפה יבש וברעידות של כל הגוף כאשר אתם עומדים לדבר בפני קהל גדול? אנחנו יודעים הרבה על המנגנונים המוחיים האחראיים לחרדה, אבל מעט יחסית על הסיבות האבולוציוניות לחרדה. ישנם מאות סיווגים לסוגי חרדות שונות, אבל אין כמעט שום התייחסות בספרות המחקרית למצבים שבהם אדם לא חווה חרדה. זה די הגיוני אם לוקחים בחשבון שתגובות חרדתיות אינן מזיקות ברוב המקרים ומאוד "זולות". עדיף להיות חרד יתר על המידה מאשר לא להיות חרד בכלל, כי מקסימום יהיה מדובר בעוד אזעקת שווא. כמו במקרה של תרופות נגד חום ושיעול, סביר שרוב התרופות שמפחיתות חרדה לא יזיקו למרות שהן מטפלות רק בסימפטומים, מהסיבה הפשוטה שרוב החרדות הן חרדות שווא. למרות זאת, במקרים קיצוניים התרופות הללו יכולות להזיק יותר מאשר להועיל. צריך גם לקחת בחשבון את האפשרות ההפוכה של חרדה מעטה מדי, תופעה שלא נחקרה הרבה. מעטים האנשים שילכו לפסיכולוג או פסיכיאטר ויתלוננו שהם לא חרדים מספיק, אבל עדויות מראות שיש כנראה יותר אנשים לא חרדים בבתי כלא, במיון בבתי חולים והם מהווים אחוז גבוה של לא מועסקים. מכאן שמחסור בחרדה יכול להיות בעייתי לא פחות, ולעיתים אפילו יותר, מעודף חרדה.

חרדה יכולה להיות גם להיות קשיחה וגמישה בעת ובעונה אחת. אנחנו יכולים לפחד מגירויים קבועים, גם כאלו שמעולם לא נחשפנו אליהם כמו נחשים (נושא שהרחבתי עליו כאן). תגובה חרדתית תהיה מאוד יעילה במקרים כאלו אבל הן לא ממש עוזרות לנו נגד סכנות מודרניות. למידה חברתית חשובה מאוד בהקשר הזה והמקור לפוביות קשור כנראה לחרדות מדברים טריוויאליים שיצאו מכל פרופורציה. חשוב להזכיר בהקשר הזה את חוסר היכולת שלנו להעריך סיכונים בצורה נכונה, משהו שהקדשתי לו פוסט שלם.

הפרעת דחק פוסט טראומטית

או בשמה המקובל, PTSD, מדגימה למידה מהסוג החזק ביותר בעקבות אירוע חד פעמי. לרוב מדובר בטראומה שנוצרת מהשתתפות באירוע מסכן חיים כמו התקפת טרור, מלחמה, תקיפה מינית וכו'. האירוע הטראומטי גורם לתגובה חסרת פרופורציות לכל אירוע קטן שבא בעקבותיה ושמזכיר ולו במעט את המאורע המסוכן. יתכן ש-PTSD נוצר בעקבות נזק למנגנונים אבולוציוניים שלא עוצבו להתמודד עם סכנות כל כך חמורות. מצד שני, יתכן שמצב של כמעט מוות כל כך קריטי לכשירות הכוללת של האדם, שהאבולוציה עיצבה למידה חזקה כל כך בעקבות אירוע חד פעמי שכל מטרתה להימנע ממצבים דומים בכל מחיר, גם אם רוב מוחלט של ההימנעויות העתידיות הללו יהיו בגדר אזעקות שווא.

הפרעות התנהגותיות

ישנו מגוון רחב מאוד של הפרעות התנהגויות ואני אתייחס בעיקר להפרעות אכילה (לנושא ההתמכרויות אקדיש פוסט נפרד).

הפרעות אכילה

שני שלישים מהאוכלוסייה האמריקאית סובלים מעודף משקל, שליש מהם נחשב לשמן מאוד (obese). הקדשתי בעבר פוסט שלם לנושא החשוב הזה ולסיבות שיש הפרעות אכילה קשות בעולם המערבי. אכילת יתר נובעת בפשטות ממנגנון אבולוציוני שנוצר בתנאי מחסור ושמורה לאנשים לאכול מאכלים עשירים בקלוריות בכל הזדמנות כי לא ידוע מתי אוכל נוסף יהיה זמין. ההיסטוריה האבולוציונית שלנו, וחברות ציידים לקטים מודרניות נמצאות פעמים רבות על סף רעב. מכיוון שאוכל שומני מצוי בשפע בחברה שלנו, וגרוע מכך, הוא מאוד זול נקל לראות מאין נובעת בעיית ההשמנה. אם תוסיפו לזה את העובדה שאנשים עוסקים הרבה פחות בפעילות גופנית כדבר שבשיגרה תבינו למה אין להתפלא שיש בעיית השמנה כל כך נרחבת בעולם המערבי. אפילו במקרים הנדירים שאוכל היה מצוי בשפע בחברות ציידים לקטים, עדיין לא היו שם הפרעות אכילה מכיוון שעצם השגת האוכל כרוכה במאמצים פיזיולגיים ניכרים ששורפים הרבה קלוריות.

ומה בדבר הפרעות האכילה ההפוכות? אחוז גבוה למדי של אנשים, בעיקר נשים צעירות וילדות סובלים מאנרוקסיה נרבוזה ובולימיה. רבות מהפרעות האכילה הללו נובעות מרצון לשלוט על כמות האוכל שהגוף מקבל. במילים אחרות, אנורקסיה ובולימיה מתחילות לרוב מדיאטה חריפה שבמקרים רבים מובילה להתקפי זלילה גדולים. התקפי זלילה כאלו הם מהסימנים הקלאסיים של בולימיה, אבל בעבר הם היו תגובה טבעית לגוף שעוצב להתמודד עם רעב תמידי ולאכול מכל הבא ליד. זלילה גדולה כזו מפתחת רגשות אשמה אצל האוכל, תחושות של חוסר שליטה ופחד גדול עוד יותר מהשמנה, מה שמוביל למעגל קסמים של דיאטה חריפה יותר שעלולה להוביל לאנרוקסיה או בולימיה.

הפרעות אכילה מושפעות מאוד גם מתחרות גדולה על בני זוג. אין להתפלא שהסובלות העיקריות מהפרעות אלו הן נשים צעירות מכיוון שיופי חיצוני הוא הקריטריון החשוב ביותר לבחירת בת זוג אצל גברים, ונשים מתחרות בינן לבין עצמן על תשומת הלב של הגברים. אמצעי התיקשורת המודרניים גורמים להקצנה של אידיאל היופי מה שכמובן מחמיר את המצב. כיום, נשים חשות שהן לא רק מתחרות נגד נשים אחרות מהסביבה הקרובה אליהן (מה שהיה קיים בעבר), אלא הן מתחרות נגד כל הנשים בעולם ובעיקר נגד הדוגמניות על שערי המגזינים והפירסומות בעלות מבני גוף בלתי אפשריים (בעידוד הפוטושופ), מה שיכול להחמיר את הצורה שנשים תופשות את גופן.

יש גם ממצאים מעניינים מהכיוון ההפוך. על פי התיאוריה של הברירה המינית, התחרות על בני זוג תהיה חריפה יותר כפועל יוצא ממספר בני הזוג הפוטנציאליים. ככל שיש פחות בני זוג פוטנציאליים, כך סביר שהתחרות התוך מינית תהיה חריפה יותר וגם הפרעות האכילה תהיינה נפוצות יותר. הבעייה היא שפעמים רבות נשים רואות את חברותיהן שנראות טוב לפחות כמותן, אבל כושלות בלראות את מספר הגברים בסביבה ולכן סבורות שיש תחרות גדולה יותר ממה שהיא באמת. במקרים מסוימים זה באמת ככה. מחקר שנעשה בארה"ב השווה בין בתי ספר ואוניברסיטאות רגילות שבהן לומדים גברים ונשים ביחד, לבין בתי ספר ואוניברסיטאות שלומדות בהן נשים בלבד. במקומות שבהן לא היו נערים או גברים בסביבה, עסקו הנשים בצורה הרבה יותר אובססיבית במראה החיצוני שלהן, מה שהוביל למספר הפרעות האכילה גבוה הרבה יותר מאשר בבתי הספר והאוניברסיטאות המשותפים. אין זה מפתיע, מכיוון שבהיעדר בני זוג פוטנציאליים בסביבה הקרובה (ולא משנה אם זה נעשה בצורה מלאכותית), נשים מגיבות כאילו יש מחסור חמור בבני זוג פוטנציאליים ולכן מגבירות את התחרות המינית ביניהן. אחת התוצאות המצערות של זה היא עלייה במספר מקרי האנורקסיה והבולימיה. במקרים הפוכים שבהם יש יותר גברים מנשים (למשל בפקולטות למנהל עסקים, חוגים להנדסה וכו') מספר הפרעות האכילה קטן יותר מהממוצע כי התחרות המינית הרבה פחות אינטנסיבית.

מי שמעוניין למנוע או לפחות להקטין הפרעות אכילה ראוי שיכיר בהסברים הללו. כך למשל, אי אפשר למנוע תחרות מינית בין הנשים, אבל כן אפשר ליידע אותן לגבי המנגנונים שמניעים את התחרות הזו, כמו גם לתת להם מבט יותר ריאליסטי לגבי כמות ומהות התחרות. אם נערות ונשים צעירות ידעו שמה שמניע אותן נובע בין השאר מהערכות לא נכונות של מספר הגברים, אפשר יהיה אולי להקטין את התחרות. זה גם יכול לעזור למחנכים להיות רגישים יותר לסימנים של הפרעות אכילה במקומות המועדים לכך על פי הניבויים האבולוציוניים.

הפרעות מוחיות

רוב האנשים מבלבלים בין הפרעות מוחיות וקוראים להם הפרעות נפשיות. עקרונית זה נכון מכיוון שכל מה שאנחנו עושים מקורו במוח, אבל זה בעיקר מטעה מהסיבה הפשוטה שרוב הפרעות הנפש נמצאות אצל אנשים עם מוח נורמלי. שיבושים מוחיים גורמים להפרעות שונות ובהן הפרעה ביפולארית, אוטיזם, סכיזופרניה והפרעה אובססיבית קומפלסיבית (OCD). אלו הן הפרעות קשות שלא ידוע עליהן הרבה עדיין. מה שברור הוא שיש להן מרכיב גנטי חזק והן נדירות ביותר עד לא קיימות בחברות ציידים לקטים. הדבר מלמד אותנו שהאינטרקציה בין הגנים לסביבה המודרנית היא כנראה מרכיב חזק מאוד בהפרעות הללו. ישנן השערות שונות לסיבות להפרעות הללו. למשל, סיימון בארון כהן מחזיק בתיאוריה שאוטיזם הוא מקרה קיצוני ופתלוגי של סגנון מחשבה קוגנטיבית גברית ולכן בעיקר גברים לוקים בה. גם הפרעות קשב אחרות נפוצות בעיקר אצל גברים. יתכן שזה קשור לעובדה שבחברות ציידים לקטים גברים צריכים לשנות במהירות את הפעילות שלהם, למשל כאשר צייד לא נושא פרי ויש צורך באסטרטגיית צייד חדשה. ליקוט אצל נשים יותר קבוע ומונוטוני והן לא נדרשות לשינויי פעילות דחופים. בחברה המודרנית שבה יש אינסוף גירויים, קשה יותר לגברים להתרכז בפעילות אחת מה שיכול להוביל להפרעות קשב שונות.

לסיכום, הבאתי דוגמאות שונות לדרך שבה חשיבה אבולוציונית יכולה לעזור בהבנה של מחלות נפש שונות. אין שום ספק שעדיין ידוע מעט מאוד על רבות מהמחלות הללו, אבל כמו במקרה של מחלות "רגילות" צורת המחשבה הזו יכולה לעזור לנו לשאול את השאלות הנכונות, ולהתמקד בחיפושים אחר השורשים שלהן, מה שללא ספק יתרום להבנה שלהן ויש לקוות גם לטיפול בהן. בפוסט הבא אעסוק בהפרעה אחת חשובה ונפוצה הדיכאון.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • רותם  On 27/01/2008 at 6:34 am

    הפוסט מאד מעניין ובכל זאת, כמה הערות:

    1. כתבת "גישות קיימות מתרכזות כמעט בלבדית בניסיון לעזור לאותם אנשים להחלים מהמצבים הנפשיים הקשים שאליהם הם נקלעו (סכיזופרניה ודיכאון)ומתעלמות משורשי הבעייה".

    הגישות הקיימות אינן מתרכזות בניסיונות החלמה אלא בהקלת הסימפטומים.

    2. כתבת "חרדה למשל היא תכונה אדפטיבית שנועדה להתריע בפנינו בפני סכנות שונות. כמו באנלוגיה שנתתי בפוסט הקודם לגלאי עשן, עדיף שנהיה חרדים קצת יותר מדי, גם במקרים שאין סכנה אמיתית, מאשר חרדים פחות מדי".

    הגוף שלנו בנוי (אבולוציונית) לעמוד בתגובת Fight or Flight למשך זמן קצר של לא יותר ממספר דקות. אף צייד בהיסטוריה לא ברח מנמר במשך מספר חודשים. ההרס כתוצאה ממצב דחק מתמשך הוא עצום, במיוחד אצל ילדים שסובלים מהתעללות.

    3. כתבת "מידה מסוימת של חרדה או דיכאון אדפטיביים מאוד, והרצון להימנע אפילו מדרגות נמוכות שלהם נובע מהתפישה השגויה שעל בני האם לחתור להיות מאושרים בכל מחיר."

    לפי הפסיכיאטריה אין דרגה נמוכה של דיכאון. יש קריטריונים ברורים שכתובים ב-DSM.
    לגבי מה שכתבת על התרופות – מסכים בהחלט. אין ספק שידם של הפסיכיאטרים קלה על הנייר עליו הם מספקים את המרשמים של תרופות נוגדות דיכאון.

    4. כתבת "התקפי פאניקה ודיכאון יהיו סימפטומים בעוד סכיזופרניה ואוטיזם יהיו מחלות".

    דיכאון הוא מחלה. ההוכחה לכך היא ההסתברות הגבוהה פי כמה ללקות בדיכאון למי שאחד או יותר מבני משפחתו סובלים מדיכאון. בניגוד למה שנהוג לחשוב, הדיכאון אינו תוצר של צורת הסתכלות על החיים ואין לסובלים מדיכאון יכולת לשלוט על מצב הרוח.

    5. "עדיף להיות חרד יתר על המידה מאשר לא להיות חרד בכלל, כי מקסימום יהיה מדובר בעוד אזעקת שווא."

    אמקד את מה שכתבתי בתגובה מספר 3: הוכח שילדים שחוששים 24 שעות מפני הסטירה או הבעיטה הבאה שתגיע מכיוון ההורה המכה שלהם סובלים מהפרעות התנהגות קשות בילדותם וממחלות נפש בבגרותם. מצב הדחק המתמיד גורם לשינויים נוירולוגיים במערכת הלימבית.

  • גיל  On 27/01/2008 at 7:33 am

    אתה מעלה נקודות שאולי התפספסו קצת במהלך הפוסט ואני אנסה לחדד אותן.

    1) צודק חלקית. הדוגמא של סכיזופרניה אכן לא הכי מתאימה כאן, אבל חשוב לזכור שלא מי שפונה לפסיכולוג או פסיכיאטר סובל מהפרעה כה קשה. במצבים השכיחים, אנשים פונים לפסיכולוגים עם בעיות רגשיות שונות והרבה פעמים (לא תמיד) מנסים לגרום להם להיפטר מהרגשות הללו (כמו בדוגמא של קנאה מינית).

    2) תגובות של fight or flight הן תגובות במקרים מאוד קיצוניים. יתכן שנוצר הרושם מהפוסט הזה שאני מתייחס רק למחלות קשות, אבל רוב האנשים החרדים לא חרדים בתגובה לסכנת חיים אלא החרדות שלהם יומיומיות. אין שום ספק שחרדת יתר למשך תגובה ארוכה מאוד מזיקה אבל מידה מסוימת של חרדה אינה מזיקה ואדפטיבית. זה שום חוזר לכל הנושא של הרצון להיות מאושרים בצורה אינסופית שהוא פשוט לא ריאלי.

    3) לא התייחסתי ספציפית להגדרה שבDSM אבל אני בטוח שיש קריטריונים שונים וסוגים של חרדות ולא כולן חרדות "קשות" (למשל חרדה חברתית). הכוונה בעיקר לנוירוזות ולא לפסיכוזות או הפרעות אישיות שהן דרגות חמורות יותר של הפרעות.

    4) שוב, השאלה לאיזה סוג דיכאון מתכוונים. בוודאי יש הבדל בין דיכאון קליני לבין דיכאונות פחות חמורים. העובדה שדיכאון עובר בתורשה לא בהכרח אומרת שהוא מחלה במובן שהגדרתי כאן. זו בדיוק הנקודה שאני מנסה להצביע עליה, שההגדרה הנוכחית למחלה לא בהכרח הגיונית מבחינה אבולוציונית.

    דבר נוסף, העובדה שאנשים דיכאוניים בעלי ראיית עולם ריאליסטית יותר מלמדת שכנראה יש בה משהו אדפטיבי. אני לא בא לפקפק בסבל של החולים או טוען שהם יכולים לשלוט על הדיכאון, אבל הנקודה היא שגם אם אנשים לא מודעים לפעמים לסיבות שהם דכאוניים זה לא אומר שאין סיבות עמוקות יותר. זה בערך ההבדל בין סיבות אולטימטיביות למקורבות שדשתי בו בעבר. צריך לזכור שגם אם דיכאון מורש, לא כל מי שמחזיק בגנים הספציפיים הללו יסבול מדיכאון ואינטרקציה מסוימת עם הסביבה מהווה טריגר. הנקודה היא לנסות לבודד את ההשפעות ההרסניות כך שהגנים לא יבואו לידי ביטוי (או יבואו לידי ביטוי בצורה חלשה יותר).

    5) כמובן שהכל במידה. חרדת יתר חסרת פרופורציות מזיקה בדיוק, אם לא יותר מאי חרדה. אבל אם מסתכלים על סך הסכנות שיש בעולם, עדיף להיות חרדים גם בכמה מצבים לא מסוכנים מאשר להיפך.

  • ana  On 27/01/2008 at 8:40 am

    אנשים פונים לעזרה פסיכולוגית כאשר התכונה המסויימת הופכת להיות קיצונית במידה כזו, שהיא מפריעה לחיים נורמלים, בין אם זה קנאה מינית, או אפילו הפרעות קשב. כך שלא ברור לי מהי ההמלצה שלך. האם אתה אומר שעדיף שאנשים לא ילכו לטיפול במקרים כאלה?
    ממה שאני יודעת לפחות לא במקרים שדורשים תרופות פסיכיאטריות הטיפול בהחלט כולל ניסיון להבין את הסיבות למצבים שונים של הפרעות פסיכולוגיות. דבר נוסף. העקרונות שאתה מציין הם מעניינים אבל הם עקרוניים וכוללניים. וכאשר מתיחסים לאינדיבידואל כל שהוא, תמיד התמהיל הוא ייחודי ודורש התיחסות ייחודית. איך אתה מגשר על הפער הזה כאשר אתה מדבר על דרך טיפול שונה בעקבות הבנת ההפרעות והמחלות הנפשיות בפרספקטיבה אבולוציונית?

  • גיל  On 27/01/2008 at 8:56 am

    הבעייה לא באנשים אלא במטפלים שלא תמיד מבינים לעומקם את הבעיות שלהם. היישום של הרעיונות הללו לפרקטיקה היומיומית של מטפלים היא לא דבר פשוט, אבל אלו דברים שצריכים להילקח בחשבון וכמעט אף פעם לא נלקחים. אני מסכים שחלק מהעקרונות כלליים, אבל הם צריכים להוות את הבסיס לטיפולים פסיכולוגיים. לא רק בהיבט הטיפולי אלא גם בהיבט המחקרי.

    אני מסכים שכל אדם הוא עולם בפני עצמו וצריך טיפול המתאים לו, ולכן אין פה פתרונות קסם. מצד שני, הרבה מהתופעות שתיארתי פה נפוצות מאוד וכנראה יש להן סיבה אבולוציונית חזקה (למשל, כל הנושא של הפרעות אכילה). אם מטפלים יהיו מודעים לזה, אז ביחד עם הידע הספציפי על כל אדם הם יוכלו לעזור לו בצורה טובה יותר.

  • SilentMike  On 27/01/2008 at 2:27 pm

    יש לך שגיאת הקלדה (אני חושב) כאן:

    "…או מהתנהגות לא אדפטיבית של אנשים נורמלית."

    זה כתוב היטב, אבלחלק מהדברים נראים לי ספקולטיביים משהו. למשל הדוגמא על כך שיש פחות הפרעות אכילה בקרב נשים במקומות שיש בהם אחוז גבוה של גברים. האם לא יתכן שהסיבה לכך היא שאופי הנשים שבוחרות ללכת למקומות כאלה נוטה להיות שונה מלכתחילה? כלומר, אולי נשים שהולכות למינהל עסקים הן בעלות תכונות שמחסנות אותן במידת מה מפני הפרעות אכילה.

  • אופיר  On 27/01/2008 at 2:46 pm

    גיל, שני הפוסטים האחרונים שלך היו נורא ארוכים, וקצת קשה לשבת במנוחה מול המסך וממש לקרוא את הכל, מה גם שהפוסטים הללו מעניינים וחשובים.
    אז הנה הצעה: אולי תוכל לפצל פוסטים ארוכים לשני חלקים, ולפרסם כל חלק בהפרש של מס' מסוים של שעות. זה יקל מאוד על הקריאה והקליטה.

  • dar32  On 27/01/2008 at 3:35 pm

    אני דווקא תומך בדעה ההפוכה שהיה נחמד אם גיל היה מאריך ומסביר נקודות מסויימות שנמצאו מעיינינים בפוסט. חוץ מזה אני מציע שתקרא את הפוסטים שלו כאשר יהיה לך זמן, כך תוכל גם להתרכז.
    אני באופן אישי נכנס לבלוג אחת לחודש וקורא את כל הפוסטים שעדיין לא הספקתי לקרוא, חוץ ממקרים שמדובר בנושא מעניין באופן מיוחד (RSS)

  • גיל  On 27/01/2008 at 8:08 pm

    אבל צריך לחשוב למה דווקא נשים שהולכות למנהל עסקים יהיו בעלות נטייה קטנה יותר לסבול מהפרעות אכילה. דווקא המחקרים עם בתי הספר אמינים יותר מכיוון שרבים מהם בתי ספר דתיים שחשופים פחות לייצוגי היופי של התקשורת.

    אופיר, דווקא פיצלתי את הפוסטים הללו לכמה חלקים. כמו שדר כתב, אני דווקא מקצר בהרבה מקומות כי אני לא יכול להרחיב על כל הנושאים הללו (בגלל זה נתתי לינקים לקריאה נוספת למי שמעוניין בפוסט הקודם). אני דווקא סבור שכתיבה איכותית לא צריכה להתפשר על אורך כמו בלוגים אחרים וסומך על האינטליגנציה של הקוראים (מה עוד שאני לא כותב כל יום אז זה נותן לך מספיק זמן להתעדכן עד הפוסט הבא).

  • biohazard  On 27/01/2008 at 10:56 pm

    אני לא רואה איך לדכאון יש תפקיד אבולוציוני
    זה מחלה, שבה מנגנון כלשהוא במוח יוצא מאיזון, אבל אני לא חושב שדכאון הופיע בחברות פרמיטיביות

  • biohazard  On 27/01/2008 at 10:57 pm

    התכוונתי רותם (1)

  • גיל  On 28/01/2008 at 12:05 am

    חכה לפוסט הבא שלי, יכול להיות שהוא ישנה את דעתך.

  • biohazard  On 28/01/2008 at 9:30 am

    בקוצר רוח לפוסט הבא שלך
    😎

  • מוסיק  On 31/01/2008 at 2:03 pm

    מנגנונים שמתריעים על סכנה יש לבעלי חיים רבים וכל מי שיש לו כלב מכיר את זה שהכלב לפעמים בוכה כשהוא מתגעגע לבעליו אבל לגזור מכך שלא צריך לטפל במחלות נפש זה קצר מוגזם.
    מחלות נפש זה שם שנתנו לקבוצה של סימפטומים ולא תמיד יש קשר בין מחלת הנפש לנפש … ובכלל מה זה נפש ואיך אבולוציוניסטים מסבירים אותה
    לא נראה לי שיש פסיכיאטר בארץ שלא מכיר את דארוין ולא יודע מה זה ברירה טבעית … כנראה שרובם חושבים אחרת

    אולי תכתוב ספר "דרוין במקום פרוזק" (על משקל אפלטון ….
    נראה אם זה יחזיק מים

  • דורון  On 12/12/2009 at 10:05 am

    תודה על המאמר המעניין.
    חרדה זוהי תופעה נפוצה מאוד.
    ניתן לקבל מידע נוסף ולשאול שאלות בנושא חרדה בפורומים של מומחים בפסיכולוגיה באתר בטיפולנט.
    האתר מכיל פורומים של מומחים שישמחו לענות על כל שאלה.
    http://www.betipulnet.co.il/מומחים/

  • audrey2  On 20/02/2010 at 12:05 pm

    עם תסמינים פיזיולוגיים מובהקים. הסיבה המרכזית למחלות אלו היא מחסור בסרוטונין, ובו מטפלים בתרופות מסוג SSRI.

    המחסור בסרוטונין עשוי להווצר על ידי משבר נפשי, אבל להתמשך הרבה אחרי שהמשבר עצמו כבר נפתר. בדיוק כמו במחלות רבות אחרות שיכול להיות להן טריגר נפשי.

    נוסף על כך, יש אנשים שנולדים עם מחסור בסרוטונין, בדיוק כפי שיש אנשים שנולדים עם מחסור באינסולין. למחסור הזה אין שום תפקיד אבולוציוני, הוא פשוט תקלה.

    צר לי שבשל נימוקים אבולוציוניים לכאורה, אתה נופל לחיקה של הפסיכולוגיה הקלינית ומעודד אנשים חולים לחיפוש מתסכל אחר "הגורמים האמיתיים" למחלתם, בשעה שקיים טיפול יעיל, מהיר ובטוח ב"סימפטומים".

  • גיל  On 20/02/2010 at 5:24 pm

    איפה בדיוק אמרתי למישהו לחפש טיפול אחר? בסך הכל הצבעתי על האפשרות שיש לדיכאון גורמים אבולוציוניים. זה שיש למחלה כלשהיא תסמינים פיסיולוגיים לא אומר שזה המקור שלהן או שאסור לטפל באלו.

  • audrey2  On 20/02/2010 at 6:39 pm

    "כמו במקרים של מחלות רגילות, לא תמיד רצוי לטפל בהפרעות נפשיות, בייחוד עם מדובר בהגנה ולא במחלה עצמה. ישנן הרבה תרופות בשוק נגד דיכאון או נגד חרדה, חלק יעילות מאוד, שפסיכיאטרים ישמחו לרשום לכם, אבל לא תמיד רצוי להשתמש בהן. אם אדם מסוים חש בחרדה כנראה שיש לו סיבה טובה לכך וצריך לברר למה. טיפול בחרדה עצמה לא יפתור את מקור החרדה."

    כל הדברים שאמרת אלו הנחות יסוד מקובלות על פסיכולוגים, אבל הן לא עומדות במבחן התוצאות, כפי שאתה בעצמך כתבת בפוסט על פסיכולוגיה קלינית.

    האבחנה שאתה עושה בין "פגמים" לבין "הגנות" היא שרירותית ושגויה לטעמי. הפרעות חרדה יכולות לגרום לאדם לא לצאת מהבית, לאבד עבודה, משפחה וחברים. זו לא הגנה, וזה יותר גרוע מהרבה מחלות "רגילות".

    האבחנה בין מחלות נפש ומחלות "רגילות" היא אבחנה לפי הסימפטומים של המחלה, ולא לפי הגורמים שלה. בפועל אנו לא יודעים מהם הגורמים להרבה מחלות, ועדיין לרבות ממחלות אלו קיים טיפול יעיל.

    "ישנן הרבה תרופות בשוק נגד דיכאון או נגד חרדה, חלק יעילות מאוד, שפסיכיאטרים ישמחו לרשום לכם" זהו ניסוח מזלזל שמטיל דופי בפסיכיאטרים. מדובר בתרופות משנות חיים, ולעתים אף מצילות חיים.

  • גיל  On 20/02/2010 at 6:52 pm

    לא כל דיכאון הוא דיכאון קליני ולא כל חרדה גורמת לאנשים לא לצאת מהבית. רוב הבעיות שאנשים סובלים מהן ביום יום אינן בעיות אקוטיות אם הבעייה אינה חמורה, אני באמת חושב שצריך לתת לאנשים להתמודד איתה לבד. לכולנו יש בעיות מסוגים שונים ואי אפשר לפנות לטיפול או תרופות על כל דבר. צריך לנסות קודם כל להבין למה מרגישים מה שמרגישים והאם זה מצביע על בעייה אחרת (כלומר זה סימפטום). אגב, זה נכון גם לכל כאב ראש קטן.

    ממש לא זלזלתי בפסיכיאטרים ואת תוקפת דברים שלא אמרתי. כל תרופה שפסיכיאטר או רופא רושמים הכרחית לדעת? כל תרופה היא במצב של סכנת חיים? רוב ההפרעות וגם המחלות יחסית מינוריות. אני לא מטיל ספק בזה שתרופות עובדות אלא בנחיצות שלהן. מה לעשות שהרבה רופאים ופסיכיאטרים מעדיפים את הפתרון הקל של נתינת תרופות בלי לנסות לבדוק אלטרנטיבות אחרות? השאלה המרכזית אם תרופה תהיה יעילה לטווח הארוך. במקרים רבים אנשים מקילים על הסימפטומים אבל לא פותרים דבר וגורמים יותר נזק בזה שהם מתעלמים מבעיות אחרות.

  • audrey2  On 20/02/2010 at 7:05 pm

    שבעיות חרדה ודכאון נפוצות יותר ממה שאתה חושב. אולי לא ברמה של לא לצאת מהבית, אבל ברמה שפוגעת מאוד מאוד באיכות החיים בכל התחומים.

    אתה מתאר מצב כאילו המוני אנשים ניגשים לרופא ונוטלים תרופות נוגדות דכאון על כל דיכי קטן או חרדה "מינורית". למעשה רוב האנשים מתביישים לפנות לטיפול ופוחדים ליטול תרופות פסיכיאטריות.

    אני לא רופאה, אני רק יודעת עד כמה התרופות האלו עזרו לי באופן אישי ושינו את חיי מקצה לקצה. מאוד עצוב לי לחשוב שמישהו אולי קורא את מה שאתה כותב וחושש לפנות לרופא, או פונה לפסיכולוג שלא עוזר לו ורק יוצר אצלו רגשות אשמה.

  • גיל  On 20/02/2010 at 7:21 pm

    אני רק חושב שהרבה מהן, גם אם הן מטרידות, הן לא ברמה כזו שפוגעות פגיעה מהותית בתפקוד. אני מסכים שיש גם אנשים שמהססים ללכת לרופא אבל זה לא סותר את מה שאמרתי (אחד לא בא על חשבון השני).

    אני שמח שהתרופות עזרו לך באופן אישי, באמת. הכוונה של הפוסט שלי בכל מקרה היא לא לייעץ לאדם מסוים ללכת או לא לרופא, למי שמוטרד מבעייה כלשהיא עדיף ללכת לרופא מאשר לא. הכוונה שלי היא להעלות נקודות תאורטיות שקשורות לטיפול מבחינה אבולוציונית. אני לא חושב שמישהו שקורא את התאורים הכלליים פה רואה אותן בגדר הנחיות.

    נקודה חשובה נוספת היא שהיא זו שלמעשה מהווה חלק מרכזי מהטיעון שלי, היא היציאה כנגד האופנה האחרונה שתמיד צריכים להיות מאושרים ובכל מחיר וכל מקרה קל של חרדה או דיכאון צריכים להיות מדוכאים. זה חלק מהתנועה של חשיבה חיובית שאמורה לפתור את כל הבעיות בחיים שלנו אבל לאחרונה יש תנועת נגד. למשל, הספר Against Happiness: In Praise of Melancholy. או הספר של ברברה ארנרייך: Bright-sided: How the Relentless Promotion of Positive Thinking Has Undermined America. בספר היא מספרת על החווית שלה כחולת סרטן ואיך כולם אומרים לה שאם היא לא תחבק את הסרטן ותהיה שמחה אז הוא לא יתרפא. הכל קשור לאותו הלך מחשבה שכל קמצוץ של מחשבה שלילית צריכה להיות מדוכאת ומייד.

  • audrey2  On 20/02/2010 at 7:46 pm

    אתה כנראה מוקף ב"טרנד האושר", ואילו אני מרגישה שיש דעות קדומות נגד תרופות פסיכיאטריות וזה מפריע לי. אני חושבת שיותר נזק נגרם מאי שימוש בתרופות כאלה מאשר בשימוש בהן.

  • גיל  On 20/02/2010 at 8:33 pm

    ואין ספק שבארה"ב יש שימוש יותר מאסיבי בתרופות פסיכיאטריות. בכל מקרה, לא צריך לקחת את הדברים לקיצוניות. לתרופות בהחלט יש שימושים מוצדקים אבל זה לא אומר שתמיד צריך להשתמש בהן. הרעיון בפוסט הוא להאיר נקודות נוספות שקשורות לטיפולים נפשיים ואין בהם המלצות ספציפיות לאף אחד וזה נראה לי ברור, אבל אם לא אז טוב לכתוב את זה שוב.

%d בלוגרים אהבו את זה: