האם בני נוער מתנהגים בצורה רציונאלית מדי?

קיימת תפישה שבני נוער מתנהגים בצורה לא רציונלית ומביאים על עצמם צרות לא רצויות. אנשים רבים מייחסים זאת להורמונים המשתוללים בגיל ההתבגרות, אחרים מטילים את האשמה על חוסר הניסיון של המתבגרים או על חוסר מחשבה לגבי העתיד, כך או כך התפישה הנפוצה היא שצריך לרסן במידה רבה את בני הנוער. כבר כתבתי בעבר בקצרה על הנושא, ואני מעוניין לחזור אליו שוב ובהרחבה.

גיל הנעורים הוא גיל מסוכן מאוד. כמה מההתנהגויות הכי מסוכנות וקטלניות אופיניות לגיל הזה. הנה כמה סטטיסטיקות מארה"ב שממחישות את העניין:

1) נערים בין הגילאים 16-20 הם בסיכון לפחות כפול, להיות מעורבים בתאונת דרכים קטלנית בהשוואה לבני 20-50. תאונות דרכים הם גורם המוות מספר אחת בגילאי 16-20. רבות מהתאונות הללו נגרמות על ידי בני נוער שיכורים.

2) 3 מיליון בני נוער נדבקים במחלות מין ממין לא מוגן.

3) 34% מהנערות מתחת לגיל 20 נכנסות להיריון, 80% מההריונות הללו אינם מתוכננים.

4) יותר ממחצית מקרי האיידס החדשים תוקפים צעירים מתחת לגיל 25.

5) 15% מבני הנוער סובלים מבעיות הימורים כשהגיל הממוצע להתחלת ההימורים הוא 12.

6) 40% מהמבוגרים עם בעיות שתייה מדווחים שהבעייה התחילה אצלם בין הגילאים 15-19.

נכון שהבעיות המתוארות כאן מייצגות במידה רבה את החברה האמריקאית, אבל הן, ובעיות רבות אחרות, מאפיינות צעירים במקומות אחרים. למשל, הרבה בעיות בריאות של מבוגרים מתחילות בגיל הנעורים. חלק ניכר מהן נובע משתיית אלכוהול, סמים או מאורח חיים לא מבוקר שמוביל לבעיית השמנה חמורה.

אז איך אפשר לנסות ולמנוע מהתנהגויות אלו להתרחש? מחקרים מראים שהסיבה העיקרית לפעילויות הללו הן מוח לא מפותח. במהלך הילדות וגיל ההתבגרות עובר המוח עיצוב מחדש. השינויים האנטומיים הללו הם אלו שעומדים בבסיסם של לקיחת הסיכונים, חיפוש אחר הרפתקאות חדשות והדחפים האימפולסיביים של בני הנוער. לדוגמא, החומר האפור מצוי בחלקים אחורים של המוח, ורק בסיום גיל ההתבגרות מגיע לחלקים של המוח הקדמי (forebrain), חלקים שאחראים לתיכנון לטווח הארוך, הסקת מסקנות ושליטה על דחפים. לפני שניגש לראות איך הידע הזה יכול לעזור במניעת התנהגויות מזיקות של בני נוער, חשוב להבין מדוע התוכניות הקיימות בנושא לא עוזרות במקרים רבים.

למה לא מצליחים למנוע מבני נוער התנהגויות מזיקות?

תוכניות הסברה ומניעה לבני נוער מתרכזות במתן מידע על הסכנות השונות שההתנהגויות שלהם עלולות להביא, מתוך כוונה שמידע כזה יגרום להם לשקול ביתר זהירות את התנהגותם. הרעיון מאחורי תוכניות כאלו הוא, שאם לבני נוער יהיה מידע אמי,ן הם יוכלו לשקול בצורה הגיונית את ההשלכות של התנהגותם ויגיעו למסקנה ה"הגיונית" של אי לקיחת סיכונים מיותרים. רוב התוכניות הללו מוגבלות מאוד מבחינת היכולת לפנות אל ההיגיון של בני הנוער, וההשפעות שלהן נעלמות אחרי זמן קצר.

הגישה החדשה (שנדחפת בעיקר על ידי Valerie Reyna ו-Frank Farley) גורסת שהתוכניות הללו לא עובדות, לא בגלל שבני נוער אינם מסוגלים להבין את הסיכונים שמלווים את ההתנהגות שלהם, אלא בגלל שהמוח שלהם לא מפותח דיו ומונע מהם לחשוב כמו מבוגרים.  מחקרים שנעשו לאחרונה מראים למשל, שנערים נוטים לתת משקל יתר ליתרונות ולרווחים שנובעים מהתנהגות מסוימת על חשבון החסרונות שלה. כך, אחרי שקילה זהירה של כל היתרונות והחסרונות, הם מגיעים למסקנה שההתנהגות רצויה.

סיבה נוספת שתוכניות מניעה כאלו נכשלות היא ההנחה הבסיסית שלהן שבני נוער מחשיבים עצמם בלתי פגיעים, למרות עדויות שמראות שההיפך הוא הנכון. במשך שנים אנחנו שומעים שוב ושוב עד כמה חסרי אחריות הם בני הנוער. הם נוהגים מהר, מקיימים יחסי מין לא מוגנים, מעשנים – בגלל שהם בטוחים ששום דבר לא יארע להם. למעשה, מחקרים מראים שמבוגרים נוטים לחשוב שהם מוגנים הרבה יותר מצעירים, ושבני נוער מעריכים בצורה מדויקת את הסיכונים השונים של התנהגותם. למשל, מחקר שנעשה לא מזמן גילה שבני נוער מעריכים הערכת יתר את הסיכויים לאירועים שונים, החל ממאורעות נדירים כמו רעידת אדמה או הסיכוי להידבק באיידס מיחסים לא מוגנים, וכלה בדברים בעלי סיכון גבוה כמו הידבקות בזיבה או הרפס. ככל שהנערים מתבגרים ההערכות הללו הופכות למציאותיות יותר, כנראה כתוצאה מהתנסויות אישיות.

למה בני נוער מסתכנים?

אם בני הנוער מגזימים בסיכונים של התנהגויות רבות למה הם בכל זאת מבצעים אותן? הסיבה המרכזית היא, שלמרות הסיכונים שהם רואים בהתנהגויות הללו, הרווח הצפוי מהן גבוה יותר. למשל, מחקר אחד מצא שנערים רבים תופשים שתיית אלכוהול כמשהו חיובי הרבה יותר מכל ההשלכות השליליות שכרוכות בשתייה כזו, והערכת היתר הזו היא שגורמת להם להתחיל לשתות. זו הסיבה שתוכניות מניעה מסורתיות נכשלות. הן מדגישות את מה שכבר ידוע לנערים על הסיכונים שבשתיית אלכוהול, אבל ממעטות להסביר שהרווחים הצפויים קטנים ממה שנדמה, וזאת למרות שזה בדיוק הנושא שבו המוח שלהם מרוכז בו. בזה שהמסרים מתרכזים בסיכונים של התנהגות מסוימת הם למעשה מגבירים את הסיכוי שהנערים יתנהגו כך. חישבו למשל על נער או נערה שחושבים שהסיכוי להידבק באיידס ללא קונדום הוא 50-50. ברגע שאומרים להם שהסיכוי למעשה הוא רק 1 ל-500, המידע הזה בצירוף עם הערכת היתר שיש להם בלאו הכי ליתרונות של סקס ללא קונדום, מגדילות את הסיכוי למין לא בטוח.

על מנת להתגבר על ההטייה הזו ואלרי ריינה ועמיתיה מנסים תוכניות מניעה חדשות, שבמקום להתרכז בסיכונים של התנהגויות שונות, או בניסיון לגרום לנערים להתנהג בצורה הגיונית, מעודדת אותם לחשוב בצורה פחות הגיונית ובצורה יותר אינטואטיבית בדיוק כמו מבוגרים. התוכניות הללו מבוססות למעשה על תיאוריה הפוכה מזו שהחזיק הפסיכולוג ההתפחתותי האגדי פיאג'ה. פיאג'ה טען שאנחנו מתחילים בתור ילדים סקרנים שמסיקים לגבי העולם בצורה אינטואטיבית, וככל שאנחנו מתבגרים אנחנו מבססים יותר ויותר את החשיבה שלנו על חשיבה אנליטית. התיאוריה הנוכחית גורסת ההיפך. אנחנו מתחילים בחשיבה רציונלית ועם השנים עוברים לחשיבה אינטואטיבית יותר, כזו שמבוססת על ניסיון החיים שלנו, רגשות, תפישת עולם, חינוך וכו'. החשיבה האינטואטיבית הזו נוטה לראות את העולם בשחור ולבן – מסוכן או בטוח. למרות שזה נראה פחות הגיוני, דווקא תחושות הבטן הללו מדויקות יותר ברוב המקרים כי הניסיון והמומחיות שלנו גדולים יותר.

אחד הניבויים של התיאוריה הזו הוא שחשיבה אינטואטיבית תהיה מהירה יותר בהשוואה לחשיבה שכלתנית יותר. הוכחה לכך אפשר לראות בניסויים שונים שבודקים זמני תגובה של אנשים לסיטואציות היפותטיות. למשל, כששואלים בני נוער שאלות כמו: "האם זה רעיון טוב להעלות את השיער שלך באש?" או "האם זה רעיון טוב לשתות אבקת כביסה?", לוקח להם זמן רב יותר לענות בהשוואה למבוגרים, מה שמראה שהם מנסים להעריך את הסיכונים מול היתרונות של מעשים כאלו בצורה רציונלית יותר.

אלו עיצות מעשיות נובעות מהתיאוריה הזו? ריינה מציעה להורים כמה כיווני חשיבה אפשריים שהיא כרגע בודקת במחקר על מתבגרים. הנה כמה דוגמאות:

1) הציעו לנערים טענות הגיוניות למה כדאי להתנגד להתנהגויות מסוימות, יחד עם מידע אמין בקשר לנורמות חברתיות. למשל, אפשר לומר להם: "המחשבה שכל הנערים בגילך קיימו יחסי מין לא נכונה". חשוב להתרכז בהפחתת היתרונות של ההתנהגות, והעלאת היתרונות של התנהגות חלופית ובטוחה יותר.

2) נערים לא תופשים את הסיכונים של התנהגויות מסוימות בגלל חוסר הניסיון שלהם. חשוב להדגיש את ההשלכות האמיתיות של הסיכונים (למשל, מכיוון שאין אנטיביוטיקה לאיידס, איידס לא ניתן לריפוי). הרעיון הוא להטמיע בתוכם תחושת בטן לגבי המשמעות הנלווית לסיכון כזה, כך שהיא תישאר איתם זמן רב יותר מאשר שינון עובדות יבשות.

3) במקום להתרכז בסיכונים ראוי לאסור את ההתנהגות עצמה. כך, במקום להסביר לנערים שתייה אחראית מהי, למנוע מהם בחוק לשתות. צריך לנסות למנוע מהם להיכנס לסיטואציות שיש סיכוי שלא יגמרו בטוב עבורם.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • משתמש אנונימי (לא מזוהה)  On 19/12/2007 at 11:02 am

    התפיסה החדשה לא ממש סותרת את פיאז'ה, שטוען שרציונליות יתר, או היצמדות לחוקיות פורמלית מאפיינת ילדים בתחילת גיל ההתבגרות, ואילו המעבר להבנה מופשטת וגמישה יותר של חוק ומוסר מאפשר התאמה למצבים מורכבים ומשתנים (מה שכאן מכונה 'נסיון חיים') מרתק.

  • גיל  On 19/12/2007 at 11:11 am

    בעיקר השלב הראשונים נראים הפוכים ויתכן שהשלבים של ההתבגרות לא עומדים בסתירה. הייתי אומר שפיאג'ה התרכז יותר בשלבים הראשונים של ההתפתחות בגילאים צעירים ואמר מעט יחסית על גיל העשרה, בעוד התיאוריה הנוכחית עושה ההיפך.

  • אמא של  On 19/12/2007 at 11:20 am

    האם בכך שהחומר האפור עדיין לא הגיע לקדמת המוח, אנו מתאמצים לחנך ולהסביר לשוא?
    אולי הכל נסיונות סרק, כי לפי המבוא של המאמר,
    יתכן ואין להם כלל אפשרות "לתיכנון לטווח הארוך, הסקת מסקנות ושליטה על דחפים ""
    אולי אנחנו פשוט סתם "מזיינים " להם את השכל?

  • גיל  On 19/12/2007 at 11:27 am

    זה לא שאין להם חומר אפור אלא שהוא לא תמיד מספיק. חינוך בהחלט חשוב כי הוא נותן להם נקודת מוצא טובה יותר לגבי הידע שלהם וגם לגבי איך לרכוש את הידע ולזה מתייחסות הנקודות בסוף. צריך פשוט לדעת לשים את הדגשים נכון ומעניין יהיה לראות מה המחקרים הללו יגלו (וברגע שזה יקרה ואני אדע על כך אפרסם את זה בבלוג).

  • כםוס  On 19/12/2007 at 2:44 pm

    כמה דברים:
    1) השלב שבו יש לצעירים (כמעט) את כל הכישורים ביולוגיים של הבוגרים, אך עדיין לא את המחויבויות של האוכלוסיה הבוגרת הוא השלב הנכון לנסות ולהתנסות כבל הדברים המוטרפים ביותר.זהו השלב שבו מתיחת הגבולות מביאה ייתרונות לכל "השבט" ולצעירים בפרט.

    2) מבחינת שלב החיברות בו הם נמצאים, סולם הערכים שלהם עובר מהנורמות של המשפחה (ועולם הבוגרים) לזה של קבוצת הגיל. לא לחינם המשפט הנפוץ ביותר הוא "אבל כולם עושים זאת" שכן זהו השלב שבו עליהם להיאבק ולתפוס את מקומם בהיררכיה הבוגרת – וראשית כאל בקרב בני מינם

    3) היו כבר שהצביעו על הקשר הבולט בין תיאורית ההכבדה לבין קבוצת גיל זו. בני הנוער לא מעשנים או שותים, לדוגמא, למרות שזה גורם לנזקים בריאותיים, אלא להיפך, בגלל שזה גורם לנזקים. בעשותם כן הם משדרים מסר (סמוי אך רב עוצמה) אני כל כך בריא וכשיר, שאאני מוכן להכביד על בריאותי סמים כמו ניקוטין ואלכוהול, ועדיין להתפוצץ" מבריאות"

  • גיל  On 19/12/2007 at 7:25 pm

    מכיוון שעל מנת שזו תהיה הכבדה אמיתית, הרווחים ממנה צריכים להיות גדולים מהמחיר שמשלמים על ההתנהגויות הללו. כפי שכתבתי בתחילה יש נזקים עצומים מההתנהגויות הללו.

    אני מסכים עם זאת שיש לחצים חברתיים אדירים ויש רצון להוכיח משהו לעצמך ולאחרים. כיל ההתבגרות לא קל במיוחד.

  • רותם  On 19/12/2007 at 9:07 pm

    האם המאמר מתאר מחקרים חדשים או שהוא מתבסס על המאמר Risk and rationality in adolescent decision making:
    implications for theory, practice, and public policy
    שעליו כתבת בעבר?

  • גיל  On 19/12/2007 at 10:08 pm

    אחרים כמו:

    Reyna, V.F. (2004). How people make decisions that involve risk. A dual-processes approach. Current Directions in Psychological Science. 13, 60-66.

    וגם על מאמר שלה שהופיע בספר הזה:
    http://www.informaworld.com/smpp/title~content=t777347265

    המאמרים לא ממש חדשים אבל הם חדשים בשבילי (כשכתבתי את הקטע הקודם לא התעמקתי בהם).

  • רותם  On 19/12/2007 at 10:54 pm

    תודה רבה

  • יובל  On 23/12/2007 at 9:58 am

    העניין האמיתי הוא לא האם יש או אין שוני מתיאוריית פיאז'ה, זה בהחלט נכון לגרום לנוער בגילאים המדוברים לא להיכנס כלל לסיטואציה מסוכנת הגורמת להם להפעיל שיקול דעת שאין הם מסוגלים לו עדיין. לכן לדוגמא כל קמפיין הפירסומות "אם שותים לא נוהגים" הוא מוטעה ביסודו לדעתי,צריך לא לשתות משקאות חריפים כי לא זה מה שעושה אותך
    COOL

  • טלי  On 25/12/2007 at 11:49 pm

    למשל- מה התיאוריה הזאת אומרת על ילדים?

    אם אני מבינה נכון, לפי התיאוריה הזאת ילדים קטנים היו אמורים לסכן את עצמם יותר מבני נוער, ובפועל זה לרוב להיפך. איך זה מסתדר?

    ועוד תהייה- מי אמר שהמצב ה"נורמאלי" או ה"מפותח" הוא דוקא זה של מבוגרים?
    או שחשיבה מהירה היא יותר טובה? ברור שיש סיטואציות (למשל בנהיגה) שבהן צריך לקבל החלטות שמשליכות על חיים ומוות תוך שניות בודדות. מצד שני, יש גם סיטואציות שראוי לשקול בכובד ראש ולבחון היטב, בחשיבה פתוחה, יצירתית ולא מקובעת, כמו החשיבה שאתה מתאר אצל בני נוער. אולי במצבים מסויימים מבוגרים צריכים לשאוף לחשיבה "צעירה" דווקא?

  • גיל  On 26/12/2007 at 2:27 am

    התיאוריה בעיקר מתרכזת בבני נוער ופחות בילדים קטנים מכיוון שההנחה היא שככל שאנו מתבגרים יותר אנחנו נעשים דומים יותר ויותר למבוגרים. הייתי אומר שילדים קטנים נמצאים בקטגוריה איכותית אחרת כי הם באמת עדיין לא יודעים דברים בסיסיים על העולם (כמו מה זה אומר לתקוע אצבע לשקע) ולכן יהיו חשופים לסכנות בסיסיות הרבה יותר מבני נוער ומבוגרים כאחד. בני נוער עושים הרבה דברים כמו מבוגרים אבל לא מעריכים נכון את הסיכונים מול הסיכויים של כל פעולה. את צודקת שאין הכרח שהמצב האידיאלי יהיה של מבוגרים ויתכן שדווקא מבוגרים הרבה יותר שמרניים בהתנהגויות שלהם כי הפנימו יתר על המידה את מה שנדרש מהם. הוכחה בלתי ישירה לזה אפשר למצוא בעובדה שהרבה ממציאים, מהפיכות מדעיות או יצירות אמנותיות נעשו בגילאים צעירים יותר.

%d בלוגרים אהבו את זה: