כמה הירהורים על מצב הפסיכולוגיה המודרנית

מה משותף לספורט, אהבה רומנטית, האזנה למוסיקה ודת? אלו נושאים שמעסיקים אנשים רבים על בסיס יומיומי, ולמרות זאת לא תמצאו הרבה מחקרים עליהם ברוב הזרמים של הפסיכולוגיה (ובוודאי לא במיינסטרים).

ענף הפסיכולוגיה עבר תהפוכות רבות במאה וחמישים השנה האחרונות. דיסיפלינות שלמות עלו וירדו מגדולתן (פסיכואנליזה, בהיביוריזם), אחרות עלו לגדולה (פסיכולוגיה קוגנטיבית למשל), ופני הפסיכולוגיה היום מגוונים מאוד. כמו בתחומים רבים אחרים, הפסיכולוגיה המודרנית עברה התמקצעות גדולה. במחלקות לפסיכולוגיה אפשר למצוא פסיכולוגים התפתחותיים, חברתיים, קוגנטיביים, קליניים, תעשייתיים ועוד. אבל האם האירגון על פי תת תחומים הגיוני ואפילו הכרחי? האם הצורה שבה פסיכולוגים מנהלים את מחקריהם מקדמת אותנו להבנה טובה יותר של בני אדם?

כל מי שלוקח קורס מבוא לפסיכולוגיה או קורא ספר מבוא שכזה נתקל מייד בחלוקה הכמעט קבועה לנושאים: פסיכולוגיה פיזיולוגית, שיטות מחקר, תפיסה, למידה, זיכרון, התפתחותית, קוגנטיבית וכו'. מעטים ספרי המבוא שחורגים מהחלוקה הזו וניתן לחשוב כאילו אלו הנושאים הכי חשובים ללמידה. אבל האמת המרה היא שרבים מהנושאים שעוסקים בהם בפסיכולוגיה (וזה מתחיל בקורסי המבוא) מנותקים מאוד ממה שבאמת מעניין את האנשים או מה שנראה כחשוב ורלוונטי לרוב בני האדם. מעט מאוד תמצאו שנכתב בספרי המבוא על נושאים כמו אהבה, מיניות, בחירות בני זוג, יחסים עם ההורים, יחסי עם בני אותו המין, רגשות כמו פחד או כעס, תופעות כמו הומור או אושר – כל אותם נושאים שאנשים חווים על בסיס יומיומי. בלי לזלזל בחשיבות הנושאים האחרים, כמה מכם עוסקים מדי יום ברוטאציות תלת מימדיות או תוהים על תהליכי top-bottom ולהיפך, או שנראה להם רלוונטי מה קורה למישהו שהוסר ממנו הקורפוס קאלוזום וסובל מפגיעה בשדה הראייה הימני?

החלוקה לתתי תחומים בפסיכולוגיה גורמת במידה רבה לכך שפסיכולוגים רבים עוסקים בתהליכים מאוד ספציפיים, אבל מתעלמים מהזרימה הכללית של החיים זו שמתרחשת בחיי היום יום. מחקרים שנעשו בתרבויות שונות מראים בצורה די מדויקת מהן הפעילויות היומיומיות שמעסיקות את האנשים. פול רוזין סוקר את הפעילויות הללו במאמר מהעת האחרונה (המאמר מופיע באותו כתב עת שבו סקרתי את המאמר הקודם). בין הפעילויות שאנשים מדווחים שהם עוסקים בהם בצורה קבועה או שהם מקדישים להם מחשבה לעיתים תכופות אפשר למנות: ספורט, אמנות, משחק, אוכל, עסקים, עבודה, פוליטיקה ודת. רוזין בדק ספרי מבואות לפסיכולוגיה כמו גם ספרים העוסקים בפסיכולוגיה חברתית והתפתחותית ומצא שמספר העמודים המוקדש לנושאים הללו זניח ביותר. כשכן הזכירו את אחד מהנושאים הללו, התייחסו בעיקר לפעילות חריגה שלהם. כך למשל מוזכר אוכל בעיקר בהקשר של הפרעות אכילה, ולא בהקשר החברתי הרחב יותר. לעומת זאת מושגים כמו "לחץ נפשי" (Stress) או "ייחוס" (Attribution) (מילה החביבה מאוד על פסיכולוגים מסוימים) הופיעו עשרות פעמים יותר. ההבדלים הללו אינם מקריים. בסקירה היסטורית של ספרי מבואות לפסיכולוגיה, החל מסוף המאה ה-19 ועד לאמצע המאה הקודמת, כמות האיזכורים למושגים היומיומיים הינה אפסית. לעומת זאת, תהליכיים מנטליים קלאסיים כמו אסוסיאציה (Association), קשב (Attention) והסקה (Reasoning) הוזכרו תכופות מאז ומעולם.

מהבחינה הזו, אי אפשר שלא להזכיר את אחת הבעיות הגדולות ביותר של מחקרים בפסיכולוגיה, מחקרי מעבדה המבוצעים על תלמידי מבוא לפסיכולוגיה. כל מי שאי פעם לקח קורס בסיסי בפסיכולוגיה נדרש להשתתף במספר ניסויים על מנת להשלים את חובות הקורס. אגדות רבות נקשרו בדבר התיאוריות שנבנות על סמך מחקרים בבני 18 (הגיל הממוצע של סטודנטים ברוב המדינות שאינן ישראל שלוקחים את קורסי המבוא הללו). הביקורת הזו באה משני כיוונים: ראשית, כמה מייצגים בני ה-18 את כלל האוכלוסייה? האם ניתן להכליל תיאוריות שונות על סמך מחקרים בקבוצה די מובחנת של אנשים? אם אנחנו חוקרים מיניות אנושית, האם צעירים שנמצאים בתקופת שיא של חיפוש אחר בני זוג, בשיא הפוריות המינית שלהם, אומרים משהו על קבוצות גיל אחרות? בנוסף לגיל הצעיר, סטודנטים באוניברסיטאות יהיו בממוצע ממעמד סוציו-אקונומי גבוה מהממוצע באוכלוסייה, יהיו אינטליגנטיים יותר וסביר שבעלי מוטיבציה גדולה יותר ללמוד. הם יהיו למשל טובים הרבה יותר ברוב המטלות הקוגנטיביות מאשר אוכלוסיות ברות השוואה אחרות. מכאן, קשה מאוד להכליל ממחקרים על סטודנטים לקבוצות אחרות. כמובן שלא כל המחקרים סובלים מהבעיות הללו. אם אנחנו מעוניינים להתרכז במסקנות שלנו רק בקבוצת הגיל הזו, או שאנחנו לא צופים הבדלים משמעותיים בין בני 20 לבני 50, אז שימוש באוכלוסייה הזו יכול להיות סביר. הבעייה היא שבמקרים רבים, חוקרים לא עושים את המאמץ הנדרש (וזה בהחלט מאמץ נכבד) להגיע לאוכלוסיות נרחבות יותר ומייצגות יותר. מחקרים על סטודנטים מאוד זולים מכיוון שהם זמינים. איןגם  צורך "לפתות" אותם להשתתף במחקר (למשל, על ידי תשלום כספי). הם שם והם מוכנים ומזומנים (או מוכרחים) להשתתף במחקר שלך.

הבעייה השנייה, קשורה למיקום המחקרים. מחקרי מעבדה מעצם הגדרתם מתקיימים במעבדות של המחלקות לפסיכולוגיה. למחקרים כאלו יש יתרון גדול בכך שיש לחוקרים שליטה מוחלטת על המשתנים הנחקרים ולכן לתוצאות שלהם יש תוקף פנימי גבוה מאוד. אבל הבעייה שלהם היא שמחקרי מעבדה כמעט לעולם לא יכולים לחקות התנהגויות בעולם "האמיתי" כי מעבדה אינה דומה למה שקורה בחוץ. אז לפעמים אפשר לנסות לעקוף את הבעייה על ידי זה שמנסים לחקות מצבים אמיתיים בתנאי מעבדה, למשל על ידי בניית משחקי תפקידים שמדמים מציאות כלשהיא. אבל במקרים רבים יש פשוט התעלמות גמורה מכל אותן התנהגויות שהזכרתי קודם, כי מסובך מדי לחקור אותן במעבדה ויש התמקדות בדברים שקל לחקור אבל הרבה פחות מעניינים או חשובים.

ההבדלים הללו נוגעים במידה רבה להבחנה שעושים אנשים רבים בין מדע תיאורטי למדע מעשי. בכל תחומי המדע ישנם חוקרים שעוסקים בהיבטים תיאורטיים של התחום שלהם, עם מעט מאוד קשר למתרחש בעולם החיצוני, בעוד אחרים עוסקים בניסיון לפתור בעיות מעשיות שונות, או לבחון את התיאוריות שלהם על מציאות אמפירית. למשל, מתימטיקאים וסטטיסטיקאים שימושיים יעבדו עם אנשים או חברות שיש להם בעייה קונקרטית, וינסו לעזור להם עם המודלים המתאימים שיתנו פיתרון לבעייתם. נכון שבמקרים רבים הם ישתמשו במודלים שפותחו על ידי מתמטיקאים וסטטיסטיקאים תיאורטיים ורק יישמו אותם על הבעייה שניצבת בפניהם, אבל במקרים רבים הם יפתחו כלים חדשים לפיתרון בעיות. הדוגמא הכי מובהקת לכך היא רונאלד פישר, הסטטיסטיקאי והביולוג הידוע, שבבואו לפתור בעיות קונקרטיות (רבות מהן מענף החקלאות), פיתח והמציא אבני יסוד של המחקר המודרני (ניסויים אקראיים וניתוח שונות הן דוגמאות בולטות אבל בהחלט לא יחידות).

התפיסה של אנשי מדע רבים, ובכללם פסיכולוגים, היא שעיסוק בהיבטים מעשיים או בבעיות יום יום נחשב "פחות" מבחינה מדעית. מדען רציני אל לו לעסוק בנושאים הללו, וככל שהוא יעסוק בנושאים תיאורטיים ומופשטים יותר, כך הוא מדען טוב יותר. אין צורך לומר שגישה כזו לא רק שהיא מתנשאת אלא לחלוטין שגויה. דוגמאות היסטוריות רבות ממחישות את ההבדלים הבולטים בין שתי הגישות. למשל, רוב ההתפתחות הטכנולוגית של המהפיכה התעשייתית נעשו על ידי אנשים חסרי השכלה ועניים. אוניברסיטאות לא עסקו בטכנלוגיה אלא במחקרים בסיסיים שלא תרמו הרבה למהפיכה. אנשים כישרוניים העדיפו לעבוד על שיכלולים טכנולוגיים מכיוון שנלוותה אליהם תגמולים כספיים ניכרים. היום למשל, היפנים מאוד מתקדמים במחקרים טכנולוגיים אבל העיסוק במדע בסיסי נחות אצלם ביחס למדינות מערביות אחרות. מצד שני, מדע בסיסי תלוי במידה רבה בשיכלולים טכנולוגיים. לא ניתן לערוך מחקרי מוח רבים בלי שימוש בטכניקות הדמייה משוכללות כמו MRI (מהפיכה דומה נעשתה לפני מאה שנה עם גילוי קרני ה-X וצילומי הרנטגן שבאו בעקבותיהם), ביולוגים נדרשים למיקרוקוספים אלקטרוניים משוכללים, פיסיקאים למאיצי חלקיקים וכן הלאה.

אחת הסיבות המרכזיות שמחקרים במדע טהור, בניגוד למדע מעשי, נתפשים כדרגה גבוהה יותר של מדע נובעת מכך שהמחקרים הללו נחשבים לקשים יותר לביצוע, ושמחקרים במדע מעשי קלים יותר (ולכן לא ממש רציניים). בפסיכולוגיה ההנחה הזו שגויה מאוד. מחקרי "שטח", כאלו שנעשים מחוץ למעבדה, קשים מאוד לביצוע. יש צורך בשליטה על הרבה מאוד גורמים וצריך לתכנן אותם היטב. דווקא מחקרי מעבדה הגיעו לרמות כאלו של שיכלול שאפשר להריץ אותם במהירות ויעילות מירבית.

אחת האנומליות בהקשר הזה היא הפסיכולוגיה הקלינית. מצד אחד הפסיכולוגיה הקלינית מהווה אחת מהדיסיפלינות שהכי מזוהות עם פסיכולוגיה בכלל, כפי שכבר הזכרתי בעבר. מצד שני, הפסיכולוגיה הקלינית היא במובהק תחום מעשי שרלוונטי להרבה מאוד אנשים. לכאורה ניתן היה לחשוב שהשילוב הזה יהיה שילוב מנצח. מה טוב יותר מתחום שיש עליו הרבה מחקר והוא גם מעשי? הבעייה במקרה הזה כפולה: ראשית, אין ספק שתחום הטיפול הוא תחום מורכב ביותר הדורש התייחסות למספר עצום של היבטים מהיבטים שונים. לכן, מחקרים אמפיריים בשילוב עם עבודה מעשית נראים כדרך הראויה ביותר להתקדם להבנה טובה יותר של הנושא. שנית, למרות היותה של הפסיכולוגיה הקלינית תת תחום בפסיכולוגיה, יש מעט מאוד מחקרים מדעיים שבודקים היבטים שונים של הטיפול הקליני. התייחסתי בעבר להיבט אחד של הנושא בהקשר של זיכרונות מודחקים, אבל לשאלה הבסיסית ביותר, האם בכלל יש תועלת בטיפול פסיכולוגי ואם כן מהי, יש מעט מאוד תשובות. רוב המחקרים שנעשו לבדיקת יעילות הטיפול נעשו על טיפולים קוגנטיביים או התנהגותיים. המחקר בנוגע ליעילות הטיפול הפסיכודינמי לוקה מאוד בחסר (אפשר להוסיף ביחס הפוך לכמה קשה להתקבל לקלינית). יותר מכך, פסיכולוגים קליניים רבים מביעים מורת רוח מחקרים שעוסקים בהיבטים שונים של הטיפול או מהמסקנות של חוקרים (שוב, הדוגמא של זיכרונות מודחקים היא דוגמא קלאסית. למי שמעוניין לקרוא עוד בנושא הזה בעברית יכול לקרוא את ספרה של ניצה אייל "נפלאות הזיכרון ותעתועי השיכחה"). הם תופשים את המחקרים הללו כמשהו שלא יכול להביא לחקר האמת כי מחקרים כאלו "אובייקטיביים" מדי, וצריך להיות "שם" (כלומר בטיפול) כדי להבין מה בדיוק מתרחש. בהקשר הזה מעניין לציין את ההבדלים הבולטים בין אוניברסיטאות פרטיות לציבוריות בארה"ב. ב-87% של המחלקות לפסיכולוגיה באוניברסיטאות ציבוריות יש תוכנית לפסיכולוגיה קלינית, בעוד רק 41% מהאוניברסיטאות הפרטיות מחזיקות בתוכניות כאלו. זה מראה שאוניברסיטאות פרטיות, שרוצות שיהיה בהן את התוכניות הכי יוקרתיות, חושבת שפסיכולוגיה קלינית פחות חשובה מתחומים אחרים בפסיכולוגיה. אוניברסיטאות ציבוריות, שתלויות הרבה יותר בכספים שבאים מהמדינה, נוטות להתחשב יותר ברווחת הציבור שמממן אותן.

בניגוד למקובל לחשוב, האקדמיה היא מוסד שמרני ששינויים מתרחשים המתרחשים בו הם איטיים מאוד תוך התנגדויות רבות. פסיכולוגיה אינה יוצאת דופן בכך. זה נכון לגבי קבלת תחומים חדשים כמו פסיכולוגיה אבולוציונית, אבל תקף גם לגבי תחומי מחקר ספציפיים (בלי קשר לתיאוריה שהם מסתמכים עליה). כך למשל, חוקרים העוסקים בפסיכולוגיה של הספורט, פסיכולוגיה של הדת, פסיכולוגיה של המוסיקה (כן, יש תחום כזה שיש לו אפילו כתב עת מיוחד), נתפשים על ידי הרבה פסיכולוגים אחרים כ"לא רציניים" ומוטב להם שימצאו נושא יותר מקובל למחקר. הם נתפשים ככאלו שעוסקים בזוטות לא חשובות שלא תורמות הרבה למדע. למעשה, רבים מהם עוסקים בכל אותם נושאים שמעניינים את רוב בני האדם, אבל בעיניי רבים נתפסים כלא מדעיים וככאלו שהמדע לא צריך לחקור. איליין האטפילד (Elaine Hatfield) מחלוצות החוקרות את נושא האהבה הרומנטית, מספרת איך בשנות ה-60, כשרק התחילה עם מחקריה בנושא, הייתה התנגדות עזה למחקרים בתחום. זה הגיע עד כדי כך שסנאטור אמריקאי הוציא מכתב פומבי אחרי שהיא קיבלה מענק לחקור את הנושא, שבו הוא כתב ש: "אני מתנגד למחקרים בתחום לא רק בגלל שאף אחד לא חושב שאהבה רומנטית היא מדע, לא רק בגלל שגם אם נשקיע מיליארדים במחקר בתחום לא נקבל תשובה, אלא בגלל שאני לא מעוניין לדעת את התשובה. אנשים מעוניינים להשאיר חלק מהדברים בחיים מיסתוריים, ואחד הבולטים שבהם הוא למה גברים מתאהבים בנשים ולהיפך."

דוגמא נוספת שרוזין מזכיר במאמרו קשורה למאמר שהוא ניסה לפרסם לפני כעשור. המאמר עסק בשאלה הרת הגורל, למה אנשים אוהבים לאכול שוקולד? המאמר נדחה מכתב עת על ידי עורך מפורסם, מבלי שהובא כלל לבחינה על ידי חוקרים אחרים בנימוק שהמאמר לא עוסק בנושא פסיכולוגי כללי. העובדה ש-25% מהאנשים בעולם אוהבים שוקולד לא הופכת אותו כנראה לכזה.

אני דווקא שמח שאני נמצא בתחום שלא רק שלא חושש לעסוק בכל אותם נושאים שרבים מהפסיכולוגים מפחדים לגעת בהם או לא מוצאים כראויים למחקר מדעי, אלא שהוא משתדל לפתח שיטות מחקר חדשות ולא מהסס לבצע מחקרים מחוץ למעבדה (למשל, המחקר על השפעות המחזור החודשי על טיפים במועדון חשפנות). כתומך גדול בחשיבה ובמחקר מדעיים אני סבור שלא צריך להגביל שום מחקר, גם ואולי אפילו בגלל, שהממצאים העולים ממנו לא ימצאו חן בעיניי מישהו. אבל גם מחקרים שאינם שנויים במחלוקת לא צריכים להיות מוגבלים בשום צורה רק בגלל שלאנשים נראה שהם לא מעניינים, כי עניין הוא דבר יחסי. היום יותר מתמיד, יש לנו אפשרות לחקור כמעט כל נושא בעולם מבחינה מדעית ויש לקוות שנושאי המחקר יהיו מגוונים יותר ויותר. הדבר היחיד שצריך לעניין אותנו הוא האם מדובר במחקר מדעי טוב או לא, כל השאר פחות רלוונטי. מה שכן, והפסיכולוגיה האבולוציונית היא דוגמא טובה לכך, יש היום נטייה גדולה יותר ויותר לחקור דברים בצורה אינטרדיסיפלינרית, ולפרק את החומות שמפרידות בין הדיסיפלינות. פסיכולוגים יכולים ללמוד הרבה מתחומים אחרים כמו סוציולוגיה, ביולוגיה וכו', ויתכן אפילו שתחומים שלא נחשבים כפסיכולוגיים צריכים להיכלל בתוכה. כך למשל, מחקרים בשיווק או התנהגות צרכנית שעוסקים בפעילויות יומיומיות של אנשים, או מחקרים בעבודה סוציאילת או לימודי משפחה צריכים אולי להיות חלק מהמחלקות לפסיכולוגיה כי הם יכולים להפרות זה את זה. לשמחתנו, המגמה הזו מתרחשת בתחומים מסוימים. לדוגמא, מחקרים עכשוויים בפילוסופיה של התודעה משפיעים על מחקרים נוירוביולוגיים, ותחומים כמו בלשנות קרובים מאוד היום לפסיכולוגיה של השפה.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • שושי  On 07/11/2007 at 6:47 am

    א. האזכור של מחקרים בלתי שימושיים תמיד מזכיר לי איך מחקר בלוגיקה עיונית על פסוקי אמת ופסוקי שקר הוביל להתפתחות המחשב (יש זרם/אין זרם).
    ב. כשלמדתי משפטים הלכתי לחוג לפסיכולוגיה לשאול מהם תום-לב וזמן סביר. נעניתי בהלם ובאלם.
    ג. ובאוניברסיטה אחת טען באוזני הדיקאן ללימודים מתקדמים שמחקר בינתחומי הוא רדוד ולכן אינו מעודד מחקרים כאלה.

  • מודי  On 07/11/2007 at 6:56 am

    ובגלל זה אנשים טוענים שפסכולוגיה איננה מדע.

  • ניצן  On 07/11/2007 at 2:31 pm

    האם יכול להיות שהנושאים בהם כן מתבצעים מחקרים הם הנושאים שמביאים גמול יחד עם המחקר? למשל, אני יכול לראות כיצד מחקר בלמידה יכול להועיל למרצה באוניברסיטה ובכלל. מחקר על שוקולד? קצת פחות.
    אי אפשר להרחיב את זה לכל הנושאים שהזכרת שמתבצעים בהם מחקרים, אבל יכול להיות שחסר מניע כזה או אחר לביצוע מחקרים מהסוג שאתה מדבר עליו?

  • גיל  On 08/11/2007 at 8:49 pm

    רוב הנושאים שנחקרים באקדמיה חסרי משמעות מעשית. גם אלו שחוקרים תחומים כמו למידה לא ממש יישומים בחיי היום יום ברמה הפרקטית. אנשים חוקרים דברים שמעניינים אותם וככל שיש יותר חוקרים כך גם תחומי העניין שונים יותר ומגוונים יותר וטוב שכך. הגמול אגב, לא חייב להיות תועלת מעשית. יש הרבה גמול בגילוי משהו חדש שאף אחד לא חשב עליו קודם, גם אם אין לו שום חשיבות מעשית.

  • תום  On 04/02/2015 at 5:42 pm

    מאמר נוקב ומעניין, תודה רבה!

%d בלוגרים אהבו את זה: