כל האמת על אתרי הכרויות ברשת

נדמה שבעידן הנוכחי כמעט ולא ניתן להכיר שלא דרך אתרי הכרויות. רוב האנשים התנסו במידה זו או אחרת בהכרויות ברשת וככל שמתנסים יותר, כך נחשפים לצדדים הטובים אבל גם המכוערים שלה. רוברט אפשטיין שכתבתי עליו בעבר בהקשר אחר, פירסם  מאמר ב-Scientific American Mind שבו הוא מתאר מחקרים שנעשו לאחרונה על הכרויות אונליין.

כמעט כל מי שהתנסה בהכרויות ברשת מכיר את תופעת הרמאויות. אנשים משקרים לגבי גילם, המראה החיצוני שלהם, המצב המשפחתי וכו'. עד כמה נפוצה התופעה? כמו שאפשטיין מזכיר, חייבים לקחת בחשבון שרמאויות תמיד היוו חלק מהכרויות גם מחוץ לרשת, אם כי בצורה פחות בולטת. 20% מהגולשים באתרי הכרויות מודים שהם מרמים במודעת ההכרות שלהם. אבל כששואלים אותם מה לדעתם אחוז השקרנים, הם מעריכים אותו ב-90%. מכיוון שקשה להסתמך על דיווחים עצמיים של משתמשים באתרים הללו, מחקר אחד הזמין גולשים למעבדה שבו מדדו את גובהם ומשקלם והשוו אותם לאלו המדווחים במודעת ההכרות שהם פירסמו. מסתבר שמודעות הכרות "מרזות" ב-2.5 ק"ג, ומוסיפות 2.5 ס"מ לגובהם של האנשים. ככל שאנשים שמנים יותר ונמוכים יותר, כך השקרים גדולים יותר. נשים נוטות להוריד את המשקל שלהן ככל שהן נעשות מבוגרות יותר. 2.5 קילוגרמים בשנות ה-20, 8 ק"ג בשנות ה-30, וכמעט 10 ק"ג כשהן חוצות את גיל ה-40. גברים מרמים בעיקר בנוגע להשכלתם, ההכנסה שלהם, גובה, גיל ומצב משפחתי, בעוד שנשים מרמות לגבי משקלן, גילן והמראה החיצוני שלהן. אפשר לראות די בבירור איך ההבדלים הללו עונים על ההעדפות בבחירת בני זוג של הצד האחר. לנשים חשוב הסטטוס של הגבר ולכן גברים ינסו לרמות בכיוון הזה. לגברים חשוב בעיקר היופי החיצוני ולכן נשים ירמו בנושאים הללו. בכלל, הנושא של יופי חיצוני מתחבר לתופעה ידועה אחרת: בני אדם נוטים לחשוב על עצמם כטובים יותר מאחרים או טובים מהממוצע בנושאים רבים. רוב האנשים חושבים שהם נהגים טובים מהממוצע, ורוב האנשים חושבים שהם נראים טוב מהממוצע. כמה טוב? מסתבר שרק אחוז בודד של אנשים מציין שהמראה החיצוני שלהם נמוך מהממוצע.

אז למה אנשים משקרים באתרים? כאמור, הם מעוניינים למצוא חן בעיניי הצד השני ומנסים לכוון להעדפותיהם בבחירת בן או בת זוג. אבל האם זה באמת מועיל לשקר? הרי בסופו של דבר סופו של כל שקר להתגלות, או שאולי לא?

אחת התיאוריות גורסת שאנשים משקרים כי הם פשוט יכולים. אין עליהם שום סנקציות חברתיות, ואף אחד לא יעניש אותם על השקרים שלהם, אז למה לא לנסות? בעולם תחרותי שבו יש מולך כמות בלתי נתפשת של מתחרים לכאורה, חייבים ליפות את המציאות על מנת להישאר רלוונטיים. אנשים למעשה מפרסמים את ה"אני האידיאלי", זה שהיו רוצים להיות, ולא את ה"אני האמיתי". הם מציירים במידה רבה תמונה של מה שהם היו רוצים להיות אבל הם לא. הרבה אנשים מרגישים רע עם עצמם ומתחרטים כשהם אומרים את האמת כי הם מרגישים חשופים מדי, כאילו גילו יותר ממה שהיו צריכים לגלות בפועל. כנות, בעיקר של תכונות שליליות, נתפסת ככזו שיוצרת רושם שלילי אצל הצד השני.

מעניין לראות את התפלגות השקרים לפי גיל. אפשטיין דגם 1000 נשים ו1000 גברים מאתר הכרויות פופולארי ובדק את ההתפלגויות שלהם. אצל גברים, יש הרבה יותר גברים שמצהירים על עצמם שהם בני 36 מאשר בכל שכבת הגילאים 37-41. כלומר, סביבת גיל 40 נחשבת לבעייתית בעיניי גברים רבים וזהו הגיל שבו הם מפחיתים מגילם בצורה ניכרת. אצל נשים התמונה מורכבת יותר. יש שלושה גילאים שונים שבו נשים נוטות להתקבץ יחד: 29, 35 ו-44. יש למשל הרבה יותר נשים "בנות" 29 מאשר בכל שיכבת הגילאים 30-34. נשים לא מרגישות בנוח לחשוף את גילן האמיתי בגילאים הללו, כמו גם בגילאי 36-43 ומעל 44. גיל 30 נתפס כגיל שבו יפנו אליהן פחות גברים או שהן תחשבנה לפחות אטרקטיביות ולכן הנטייה להתעלם ממנו עד שזה כבר בלתי אפשרי (כלומר, מגיל 35 ומעלה זה כבר נראה מוגזם ואז מתקבעים על גיל אחר).

מבחנים לא מתאימים

אתרים רבים מציאים מבחני התאמה למציאת בן הזוג המושלם. פסיכומטריקה הוא הענף בפסיכולוגיה שעוסק במדידות ואיבחונים אישיותיים והוא יכול לעזור לנו להעריך את המבחנים באתרים. ראשית, על מבחן להיות מהימן, דהיינו, שאם תעשו אותו פעמיים במועדים שונים, תקבלו תוצאות דומות פחות או יותר. כבר במבחן הבסיסי הזה רוב מבחני ההתאמה באתרים נכשלים. שנית, מבחן צריך להיות תקף. על מנת להראות שמבחני התאמה עובדים, צריך לבדוק שהזוגות שהותאמו במבחן כזה אכן יהוו זוג מוצלח. הבעייה היא שאי אפשר להכריח אנשים ברשת להיפגש רק על סמך מבחן התאמה כזה (בנוסף גם אי אפשר להקצות אקראית זוגות שנבחרו על ידי המבחן כך שחצי מהם יצאו לדייט וחצי לא). 

בעייה מרכזית בהתאמות על ידי מבחנים היא שלרוב, מבחנים יתאימו אנשים שדומים זה לזה בתכונות אופי, תחביבים וכו'. אבל כמה זוגות שאתם מכירים באמת דומים בכל המאפיינים הללו? איך בדיוק יכול מבחן לקבוע אלו תכונות דומות כן רלוונטיות ואלו תכונות שונות יתרמו להתאמה של אנשים שונים? אבל אולי הבעייה הכי מרכזית, כמו שאפשטיין מציין, היא העובדה שמבחני התאמה מפגישים אנשים מסוימים מאוד אחד עם השני. מה עם כל אותם אנשים שהמבחן לא מצא כמתאימים? האם לא יתכן שחלק מהם אכן היו יכולים להיות בני זוג פוטנציאליים?

אתרים שמשווקים את מבחני ההתאמה לעולם לא יפרסמו מאמר בספרות המקצועית על המבחן שלהם, או יעמידו לרשות חוקרים עצמאיים את מאגר הנתונים על מנת שיעבור ביקורת אובייקטיבית. אבל חוקרים מסוימים הצליחו בכל זאת לנתח את המבחנים על סמך המידע שמופיע באתרים הללו, והמסקנה? הסיכוי שתתחתנו עם מי שהמבחן התאים לכם כבן זוג הוא 1 ל-500.

פירסומות מוטעות

הרבה אתרים מפרסמים עד כמה השירות שלהם מוצלח והביא ליצירת זוגות רבים. אין ספק שעובדתית זה נכון, אבל סקרים אובייקטיבים מגלים לאחרונה שלאנשים קצת נמאס מאתרי הכרויות. רק רבע מהנשאלים בסקר טלפוני שנערך לאחרונה בארה"ב אמרו שהם מרוצים או מרוצים מאוד מהאתר שלו הם רשומים.

אתרי הכרויות נוקטים בטקטיקות שונות על מנת לנפח את מספר המנויים שלהם. אחת הטכניקות החביבות עליהן היא לספור גולשים באתר או כאלו שיש להם מודעת הכרות, למרות שמספר המנויים שמשלמים (ויכולים להנות משליחת וקבלת הודעות באתר) נמוך בהרבה. זה מסביר למה הרבה מנויים מרגישים תיסכול, פשוט כי אין הרבה כאלו שמשלמים כמותם על השירות.

השפע העצום (וכפי שראינו גם המדומה) הוא בעייה מרכזית למי שבאמת מנסה להכיר. בהנחה שאתם מחפשים קשר לטווח ארוך, אתם בוודאי מודעים שקשר כזה דורש זמן, טיפוח והשקעה רבה. אבל מכיוון שיש כל כך הרבה בני זוג פוטנציאליים באתר, מאוד קל לאבד את הסבלנות ולחשוב על הדייט הבא אפילו בעודכם נמצאים בדייט אחר. מכיוון שיש באתר אנשים מכל הסוגים, הרבה יותר קל להיות בררניים בצורה קיצונית ואפשר לחפש בדיוק את האביר עם העיניים הכחולות ושגובהו לפחות 1.80, ואוהב כמוכם סרטים של פליני – פשוט כי הוא שם. זה גורם לכך שהרבה דייטים פוטנציאליים מפוספסים. ואם אולי הייתם נותנים לחלק מהם הזדמנות אמיתית או פוגשים את אותם אנשים בצורה לא מקוונת, הסיכוי להתאמה היה גדול גם הוא.

בעייה נוספת שקשורה בעקיפין לשפע היא הרצון של אתרי הכרויות להשאיר את המנויים אצלם. נשמע אולי פרדוקסאלי, כי מצד אחד האתר אמור להכיר בין אנשים, אבל המטרה היותר חשובה שלו היא להרוויח כסף. את זה הוא עושה על ידי מנויים שמשלמים להם. אתרים שונים מציעים הנחות שונות. למשל, אם רק תתחייבו לשלושה או שישה חודשי השתתפות המחיר לכל חודש יהיה קטן יותר. זה יוצר בעייה אצל המשתמשים. מצד אחד, אנשים מעוניינים לחסוך בכסף ולכן ההצעה קוסמת. מצד שני, בזה שאתם משלמים מראש לחצי שנה, אתם כאילו מודים שלא תכירו מישהו עד לסוף תקופת המנוי. אם תכירו מישהו אחרי חודש למשל, תהיה לכם מוטיבציה כפולה להמשיך ולנסות להכיר מישהו טוב יותר: השפע המצוי באתר וגם העובדה שכבר שילמתם על תקופת מנוי ארוכה יותר.

אופטימיות זהירה

למרות הכל אפשר להיות אופטימיים. ראשית, הרבה מאוד זוגות כן נפגשים דרך הרשת ובהצלחה רבה מאוד. שנית, מודעות לכל מה שקורה באתרים ופיתוח ציפיות ריאליות יכולים להפחית במידה רבה את תחושת הכישלון שיש לרבים לגבי אתרים כאלו. שלישית, אפשר לראות ניסיונות לשלב הכרויות ברשת עם כל נושא הרשתות החברתיות. אתרי הכרויות ישתנו כנראה בעתיד ויהוו חלק בלתי נפרד מרשתות חברתיות כמו MySpace, שבו אנשים יוכלו להכיר בצורה קצת יותר נינוחה, לשדך אחד לשני בני זוג, ואפילו לדרג דייטים שיצאתם איתם על מנת שאחרים יוכלו ללמוד מהניסיון שלכם (מה שפותח כמובן פתח לניצול לרעה של המדיום להתנקם בחבר לשעבר שלכן). ניסיון מעניין נוסף הוא שילוב של דייטים וירטואלים. אנשים שמכירים ברשת יכולים למשל לסייר ביחד במוזיאון וירטואלי (או לצפות בסרט ביחד) וכך לעבור חוויות משותפות. מחקרים מראים שלאנשים שעשו סיורים וירטואליים כאלו ונהנו זה מזה, הייתה הצלחה גדולה יותר כאשר נפגשו בסופו של דבר בעולם האמיתי, בהשוואה לכאלו שרק קראו מודעות הכרות. סיורים וירטואליים כאלו גם תורמים לתחושת הביטחון האישי (שמהותי יותר לנשים).נראה שתחושת הקהילה תאפיל בסופו של דבר על תחושת הזרות שיש באתרי הכרויות.