פסיכולוגיה אבולוציונית התפתחותית – למה ילדים מתנהגים בחוסר בגרות?

לכאורה השאלה הזו נראית טיפשית. מה זאת אומרת למה ילדים מתנהגים בחוסר בגרות? הרי הם ילדים! אבל בחינה מעמיקה של הנושא מראה שהשאלה, כמו גם התשובה, אינם טריוויאליים.

במאמר הקודם ניסיתי להראות כיצד הפסיכולוגיה האבולוציונית עשויה לתרום להבנה של אספקטים שונים בהתפתחות שלנו ונתתי כמה דוגמאות בקצרה. בחלק הזה אני רוצה להתמקד על תופעה רחבה אחת.

ילדים מתנהגים בחוסר בגרות (Immaturity) וזו עובדה שמוסכמת על הכל. מעצם ההפרדה בין ילדות לבגרות משתמע שיש הבדל מהותי ביניהם וההבדל הזה נעוץ בעובדה שלילדים יש את החופש להתנהג בצורה לא בוגרת, חופש שכמובן מצטמצם ככל שהם נעשים גדולים יותר. תקופת חוסר הבגרות ארוכה מאוד אצל בני אדם בהשוואה לכל חיה אחרת. והשאלה היא למה? אלו יתרונות יש לבני אדם בתקופה כל כך ארוכה של אי אחריות מלאה על מעשיהם?

אין ספק שתקופה ארוכה של ילדות הכרחית על מנת ללמוד את המורכבות של חיים בקרב בני אדם על כל היבטיה. קהילות אנושיות מורכבות לאין שיעור מכל קהילה של שימפנזות למשל (שארי בשרנו הקרובים ביותר). היחסים עם הורים, קרובי משפחה, אחרים בני גילנו ואנשים אחרים דורשת לימוד ארוך. מבחינה אבולוציונית מקובל לחשוב שיש אדפטציות לארבעת סוגי הקשרים הבאים: השתייכות לקבוצה והעדפת חברי הקבוצה על חברים מחוץ לקבוצה, חשש או עוינות כלפי זרים, שאיפה לסטטוס בתוך הקבוצה וחיפוש ובניית קשרים זוגיים קרובים (לא בהכרח רומנטיים אלא גם חברויות עמוקות). הלימוד הזה תובעני מאו ודורש הרבה זמן ( למשל התפתחות קוגנטיבית), והשאלה היא איך זה בדיוק פועל ומה ההשלכות של זה?

נתחיל מהעובדה הפשוטה והידועה לכולם והיא שתינוקות נורא חמודים. קונארד לורנץ היה הראשון שטען שהחמידות הזו נועדה לעורר רגשות טיפוח אצל ההורים ולהבטיח שהם ידאגו להם. בני אדם אוהבים חיות הדומות במאפייניהן לתינוקות: עיניים גדולות, ראש גדול, אף קטן וכו', כמו כלבים, חתולים, קופים, קואלות ואפילו דובי פנדה. אפילו דמויות בידיוניות מעוצבות כך שיראו כמו תינוקות. הדוגמא הכי מפורסמת היא מיקי מאוס וניתנה על ידי סטיבן ג'יי גולד בספרו "בוהן הפנדה". למעשה, מיקי מאוס נראה בתחילה כמו עכבר אמיתי ועם השנים הוא הפך יותר ויותר דמוי תינוק על ידי הגדלה הדרגתית של העיניים, האזניים והראש שלו (שגדולה מאוד ביחס לשאר חלקי הגוף אצל תינוקות), שינויים שגרמו לעלייה בפופלאריות שלו ושאפשר לראות אותם כאן:

חוסר בגרות כאדפטציה?

עד עכשיו דנו במאפיינים חיצוניים של חוסר בגרות, אבל האם גם התנהגות לא בוגרת יכולה להיות אדפטיבית? דיוויד ביוקרלנד, פסיכולוג אבולוציוני התפתחותי חושב שכן. בספרו למה הילדות לא מבוזבזת על צעירים (Why Youth Is Not Wasted on the Young) הוא שוטח את ההסבר שלו שעליו אני מתבסס.

הרעיון הבסיסי הוא שהתנהגות לא בוגרת טומנת בחובה תועלת לטווח הקצר והארוך. ילדות או נעורים, עם כל השגעונות שלהם, אינם משהו לא אדפטיבי. הם לא איזה רע הכרחי, משהו שצריך להתגבר עליו כדי להגיע אל המנוחה והנחלה, אלא תהליך שחשוב לעבור אותו. צריך למעשה לנצל את הילדותיות הזו בתהליך ההתבגרות.

בני אדם ייחודיים בתקופת החוסר בשלות שלהם ביחס לפרימאטים אחרים. שימו לב לגרף הבא שמראה את משך תקופת ההתבגרות של בני אדם ופרימאטים אחרים ביחד לגודל המוח שלהם:

על פי כל פרמטר, לבני אדם יש את התקופה הארוכה ביותר עד שהם מגיעים לבגרות מינית. בכלל, תקופות של ילדות (Childhood) ושל גיל ההתבגרות (Adolescence) ייחודיות מאוד לבני אדם בניגוד לתקופות של ינקות (Infancy ו-Juvenile) שנפוצות גם אצל יונקים אחרים (אפשר להתווכח אם פרימאטים אחרים חווים ילדות או התבגרות לתקופה קצרה ביותר). השאלה היא כמובן, למה זה טוב?

בואו נחשוב למשל על משחק. בני אדם הם היחידים שמשחקים גם בגיל מבוגר. משחק קיים אצל פרימאטים אחרים בגיל הינקות בלבד. אבל הפונקציה שלו די דומה. משחק חשוב אצל בני אדם (כמו גם אצל פרימאטים אחרים) כי הוא מלמד אותנו כישורים חברתיים שונים, והוא מקור ליצירתיות וחדשנות. מכיוון שהקשרים החברתיים האנושיים מסובכים לאין ערוך מקשרים חברתיים של כל חיה אחרת, ויצירתיות מהווה נדבך מהותי מהמחשבה האנושית, סביר שזו לפחות חלק מהסיבה למה משחקים ממשיכים למלא תפקיד חשוב גם אצל מבוגרים למרות שהם משחקים הרבה פחות מילדים. ילדים גם לומדים דרך משחק גבולות שונים, והמשחק מאפשר להם לבחון סיטואציות של עולם המבוגרים אבל בלי המחיר שמתלווה לסיטואציות הללו כי הרי הכל קורה אצלם רק "בצחוק".

ההתבגרות האיטית שומרת על גמישות המחשבה וההתנהגות. הניאוקורטקס (Neocortex) שאחראי במידה רבה להתפתחות הקוגנטיבית שלנו, לא מפסיק להתפתח עד הבגרות. לגמישות שלו עד לסוף תהליך ההתפתחות שלו יש חשיבות רבה. דוגמא להשפעות שנובעות מהגמישות של המוח ניתנה על ידי השוואה של ילדים מאומצים מרומניה של אחרי תקופת צ'אוצסקו שאומצו בבריטניה, לבין ילדים שנשארו ברומניה. ילדים שאומצו אפילו בגיל שנתיים, היה IQ גבוה יותר בממוצע מאלו שנשארו ברומניה.

אבל אחת המטרות המרכזיות של אותה גמישות היא למנוע גירוי יתר של המוח שתוצאותיה לא תמיד טובות. בניגוד למה שהרבה הורים חושבים, "הפצצה" של ילד בגירויים שונים מתוך רצון לעזור להתפתחות שלו עלולה להסב לו נזקים ולעכב את הלמידה שלו. אימון ולמידה אינסופיים יכולים להשיג תוצאות הפוכות. למשל, המערכת הסנסורית של ילדים מוגבלת מבחינת הגירויים שהיא יכולה לשאת בבת אחת. העמסת יתר שלה מביאה לפגיעה ביכולות של הילד. חלק מהחושים מתפתחים בגיל מאוחר יותר על מנת למנוע תחרות בין חושים שונים על הקשב של הילד, ולכן למידה צריכה להתאים לשלב ההתפתחותי של הילד. למשל, כשלימדו תינוקות שזה עתה נולדו לעקוב אחרי קול, הייתה להם בעייה באותה למידה חודשיים מאוחר יותר בהשוואה לתינוקות בני חודשיים שלמדו לעקוב אחרי קול לראשונה.

אופטימיות קוסמית

הידע שיש לאנשים לגבי מה שהם יודעים נקרא מטאקוגניציה (Metacognition). זה מאפשר לאנשים להעריך מה הם מסוגלים לעשות ומה לא. ילדים נוטים להיות אופטימיים בצורה מוגזמת לגבי כל אספקט של חייהם. הם חושבים שהם טובים יותר מאחרים בני גילם בכמעט כל דבר, והם מגזימים מאוד ביכולות שלהם. דוגמא לכך נמצאת בתמונה שלפניכם:

אבל מצד שני, הערכת יתר של היכולות של הילדים גורמות להם לנסות שוב ושוב ולהיות עקביים בלמידה שלהם, מה שמוביל ללמידה מהירה יותר במקרים מסוימים.

ילדים מנסים לחקות אחרים בצורות שונות. הם לא מודעים לעובדה שהם לא מסוגלים לבצע את אותה משימה. הם מעריכים הערכת יתר את יכולתם לחקות במדויק אחרים. אבל, ילדים שמנסים לחקות אחרים, למרות חוסר הצלחתם, דווקא נמצאו אינטליגנטיים יותר בעתיד. בניסוי שערכו נתנו לילדים לזרוק כדור לסל. שאלו אותם כמה פעמים הם חושבים שהם יצליחו לקלוע במספר מסוים של ניסיונות. כל הילדים בגילאים 3, 4, ו-5 העריכו הערכת יתר את היכולת שלהם. אבל כשנתנו להם מבחן שבודק את היכולות המילוליות שלהם (אספק מסוים של אינטליגנציה שמקובל למדוד) גילו שככל שהם העריכו הערכת יתר גדולה יותר את יכולתם, כך הציונים שלהם במבחן המילולי היו גבוהים יותר בעתיד. אותו ממצא בדיוק התגלה עם הערכות יתר במבחני זיכרון שבו הילדים נדרשו להעריך כמה קלפים הם יוכלו לזכור בעל פה.

לסיכום, בדיוק כמו שילדים חמודים גורמים למבוגרים לחבב אותם, כך גם התנהגויות ילדותיות, חוסר בגרות וטעויות שונות גורמות לילדים להיראות חינניים יותר ולמבוגרים להימשך אליהם. ההתנהגויות הילדותיות הללו מהוות גורם חשוב בלמידה ובהתפתחות של הילדים, למרות שפעמים רבות הם נדמים לצופים מהצד כשטותיים לגמרי.

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • אריאל  On 29/06/2007 at 3:31 am

    זה לא קצת ביצה ותרנגולת? אני מניח שהתרגלנו לחשוב שילדים חמודים ולכן הצורה הזאת נראית לנו חמודה, לא? זה לא שילדים שינו את הצורה שלהם עם ההיסטוריה כדי להיראות לנו חמודים, אלא בגלל שהם ילדים עם צורה מסוימת, התרגלנו לראות את הצורה הזאת כחמודה.

  • גיל  On 03/07/2007 at 5:32 am

    למה הילדים שלך נראים לך חמודים אבל ילדים של זרים פחות? אין ספק שהיה פה תהליך קו-אבולוציוני שבו הקשר הרגשי ואיך שתינוקות נראים קשורים זה לזה. זה גם קשור לקו-אבולוציה לדברים אחרים. העובדה שהילדים זקוקים להורים במשך תקופה ארוכה גורמת לזה שהם יראו חמודים תקופה ארוכה מבחינה פיסית ואחרת.

Trackbacks

%d בלוגרים אהבו את זה: