היבטים אבולוציוניים לתחושות פחד וגועל (לא לקרוא על קיבה ריקה)

רוב האנשים לא אוהבים מקקים בלשון המעטה. מעבר לכך, יש מהם רתיעה בולטת שמתלווה לה לרוב, תחושת גועל. יש הרבה מאוד דברים שכל אחד לא אוהב, אבל רק מעטים גורמים לתחושות קבס כאלו. מקובל לחשוב שרתיעה מחיות מסוימות ולא אחרות מקורה אבולוציוני. תשוו את התחושות שיש לכם כלפי נחשים ועכבישים, לעומת התחושות שיש לכם כנגד כרישים או אריות. אנשים פוחדים הרבה יותר מנחשים ועכבישים, ובמקרים קיצוניים הם סובלים מפוביות (סנייקופוביה וארכנפוביה). בתרבות הפופולארית יש הרבה ייצוגים לפחדים הללו (הסרט ארכנפוביה למשל). הרבה מאוד אנשים בכלל לא ראו נחש אמיתי במהלך חייהם, והם עדיין פוחדים ממנו. סכנות הרבה יותר מוחשיות, כמו תאונות דרכים לא מפחידות אותנו. מדוע זה קורה? התשובה די ברורה. בהיסטוריה האבולוציונית שלנו, נחשים, עקרבים ועכבישים היוו סכנה מיידית בסביבה שבה התפתחנו. אריות ומכוניות לא היו שם.

אוקיי, אז מה בעניין המקקים? הרתיעה מהם אינה בגלל שאנחנו מפחדים מהם, אלא נובעת יותר מתחושת הגועל. במילים אחרות, צריך לנסות ולחפש את השורשים האבולוציוניים של הגועל. פול רוזין מאוניברסיטת פנסילבניה, עשה קריירה שלמה מחקירת ההעדפות המזוניות של בני אדם.

מקקים, כמו גם הפרשות הגוף (כן, אני מדבר על צואה ושתן) מגעילים אותנו כי הם מעבירי מחלות. מקקים הם מקור בלתי נדלה למיקרואורניזמים, ומתפלשים בחומרים שמזיקים לבני אדם, ולכן הגיוני שנפתח מהם רתיעה. הרתיעה כל כך גדולה שאם אתן לכם עוגיות שנראות כמו ג'וק או צואה, סביר שתסרבו לאכול אותם. מעניין שילדים קטנים יאכלו עוגיות כאלו בלי שום בעייה. כמו שכל הורה יודע, ילדים עד גיל שנתיים יכניסו כל דבר לפה. אבל אפילו ילדים בני שלוש, יאכלו עוגיות בצורה צואה בלי הרבה בעיות כפי שהראה רוזין בניסוי מפורסם. הסיבה לכך נעוצה כנראה, שבגיל צעיר בלאו הכי הילדים תלויים בהורים שלהם שיספקו להם אוכל, ולכן לא היה לחץ ברירתי לפתח את הדחייה בגיל כזה.

חיזוק לבסיס האבולוציוני של תחושת הגועל אפשר לקבל מהעובדה שלא ממש מפריע לנו שרוב המזונות הלא אורגניים שאנחנו אוכלים, רוססו במדבירי חיידקים, או שדושנו בזבל אורגני. הסיבה לכך היא שהתוספות הללו מודרניות וגם רחוקות מהעין. אנחנו לא רואים בפועל איך חקלאים מרססים את המזון וכשאנחנו אוכלים עגבנייה המוח שלנו מפרש אותה כאילו היא נקטפה זה עתה בלי שעברה את כל שלבי הביניים.

הבעת הגועל אוניברסלית, אבל ממה אנשים נגעלים יכול להשתנות מסביבה לסביבה. כל האנשים נגעלים מצואה או מחיות נרקבות ונבלות כי הם מעבירי המחלות הבולטים ביותר. אבל קרפדות, תולעים וארבה פופולאריים בתרבויות שונות בעולם למרות שבמקומות אחרים הם מעוררים תחושות גועל עזות (חיילים אמריקאים במלחמת העולם השנייה העדיפו לגווע ברעב ולא לאכול קרפדות או פשפשים שהומלצו להם בקורסי ההישרדות).

חשוב לזכור שרוב האנשים יאכלו חיות מסוימות מאוד, אבל יתעלמו מהרבה חיות אחרות. גם החלקים בחיה שראויים לאכילה משתנים ממקום למקום, אבל הם לרוב מאוד סלקטיביים. רוב בני האדם יעדיפו לאכול חלקים חיצוניים של חיה (פרה, תרנגולת) אבל לא את חלקיה הפנימיים. זה די הגיוני, כי רוב המחלות שורצות בחלקים הללו. באופן עקרוני, אנחנו נעדיף לאכול משהו לא מוכר כי עדיף לטעות ולא לאכול משהו אכיל, מאשר לאכול משהו שיכול להזיק לנו.

אז איך מתפתחת ההעדפה שלנו לאוכל? בשנתיים הראשונות ההורים שולטים באופן מוחלט על המזון שאנו אוכלים. אחר כך, הטעמים שלנו מצטמצמים באורח ספונטני בהתאם לאוניברסליות של הגועל, אבל נמשיך לאכול מזונות שהתרגלנו לאכול בשנים הראשונות לחיינו, ונחוש תחושות גועל ורתיעה לא אוניברסליים ממזונות שלא האכילו אותנו. בסביבה של ציידים לקטים הילדים למדים, שמה שההורים אוכלים אינו רעיל או מזיק בשום צורה ולכן אפשר לאכול אותו. בגיל מבוגר הרבה יותר, יתכן שננסה שוב לאכול מאכלים חדשים ,אם נכיר תרבות חדשה או נפגוש אנשים עם העדפות אוכל אחרות (וכך נוכל ללמוד שהמאכלים הללו אינם מזיקים).

ומה בדברים איסורים תרבותיים כמו חוקי הכשרות ביהדות או אי אכילת בשר בקר על ידי בני ההינדו? אין ספק שהמאכלים הללו אינם מזיקים לאוכל אותם (למרות ניסיונות חוזרים ונשנים להציגם כמזיקים). הרבה יותר הגיוני שהאיסורים הללו פותחו על מנת להוות סימנים אתניים. כלומר, על ידי זה שלא אוכלים מאכלים מסוימים אפשר להבדיל בין בני הקבוצה שלנו לאחרים. יש חשיבות אבולוציונית גדולה לדעת מי שייך לקבוצה שלך ומי לא. על ידי זה שרואים מי אוכל מה, אפשר לזהות את מי ששייך לקבוצה שלך ביתר קלות (גם דת עם כל איסוריה יכולה להוות סימן אתני מסוג אחר כפי שתיארתי בחלק העוסק בעיקרון ההכבדה).

Both comments and trackbacks are currently closed.

תגובות

  • דובי  On 25/04/2007 at 11:30 am

    ישנו ספר בשם "פרות קדושות וחזירים משוקצים" (השם קצת שונה באנגלית, לא זוכר מהו או מה שם המחבר) שמנסה לטעון לבסיס חברתי-השרדותי לאיסורים דוגמת איסור אכילת החזיר ביהדות ובאיסלם (ההסבר שלו נוגע לסוגי המזונות שחזירים אוכלים והעובדה שהם יכולים לשמש כמזון לבני אדם – מה שהופך את החזיר לחיה לא כדאית מבחינה "כלכלית" לגידול באזורים מועדים לבצורת כמו המזרח התיכון).
    אני זוכר שבזמנו הספר מאוד שכנע אותי, אך עם חלוף השנים התזות שלו נראו לי פחות סבירות ויותר מדי Just-so stories כאלה.
    מכיר?

  • יונתן.ק  On 25/04/2007 at 11:44 am

    אנחנו נגעלים מהדברים הכי זרים לנו שמזכירים לנו את עצמנו. אלה שכשנמות נהפוך לחלק מהם.
    זו הסיבה שהם דוחים כל כך – הם הדבר החי ביותר שמזכיר לנו את המוות.

  • ל.  On 25/04/2007 at 12:16 pm

    פוסט מרתק, תודה.
    אע"פ, "לא לקרוא על קיבה ריקה"? נדמה לי שבכל אופן במקרה זה עדיפה הקיבה הריקה על פני המלאה

  • גיל  On 25/04/2007 at 6:22 pm

    יש כל מיני השערות לאיסורים השונים, ויכול להיות שבמקומות שונים הסיבות שונות.

    לא לקרוא על קיבה ריקה כי לא רציתי להרוס לאף אחד את ארוחת הצהריים שלו.

  • דנה  On 26/04/2007 at 11:29 pm

    יש לי פוביה נוראית ממקקים ואוטוטו מגיע הקיץ… אם רק היה אפשר להכחיד אותם לחלוטין… ואני עכשיו עוברת מהר לקרוא משהוא מצמרר פחות

  • SIGAL*  On 27/04/2007 at 1:43 pm

    מעבר לכך, שקיימים כמה סדקים בתיאוריה.

    אני חושבת, שלו הייתי חוקר, הייתי טורחת דבר ראשון להוציא איזה מאמר בגנות הנטיה להכניס כמעט כל דבר לנישה הזו של אבולוציה.

    אני לא אכנס לעומק, רק אציין כמה סדקים:
    א. "רוב בני האדם יעדיפו לאכול חלקים חיצוניים של חיה (פרה, תרנגולת) אבל לא את חלקיה הפנימיים."- מצטערת,אבל זה ממש לא מדוייק, האם שכחת לבבות, כבדים, מעיים וכדומה? כבד נחשב למאכל תאווה (אם לא הוקצה עדיין ומסיבות שונות מהמצויין במאמר…)

    ב.איך אתה מסביר גועל 'לא מוסבר' שמפתחים ילדים כלפי מאכלים/פירות/ירקות שונים, כמו למשל כלפי בצל, כלפי במיה, כלפי קישואים וכדומה וזה עוד כשהם ברשות הוריהם "וסומכים עליהם, שיספקו להם אוכל שאינו רעיל או מזיק…

    אני כן מסכימה שחשיפה לתהליכים עשוייה לעורר את תחושת הגועל. הדוגמא של העגבניה טוב, אבל בשילוב פרמטרים נוספים.

    (הערת ביניים- נורא לא נוח לכתוב כאן תגובה, כי הכתוב נרשם מצד שמאל ועוד כל מיני בעיות מסוג זה. אולי אני עושה משהו לא תקין?! בכל מקרה, סלח לי על הטקסט, שכתוב מאד לא מסודר ואפילו לי כמעט והצליח להוציא את החשק להמשיך ולכתוב)

  • גיל  On 27/04/2007 at 7:32 pm

    בני אדם. נדמה לי שיראלים די יוצאי דופן בנושא הזה. תלכי למשל לארה"ב ותראי את הרתיעה שיש להם ממאכלים כאלו, ובכל מקרה הנטייה הראשונית היא קודם כל לאכול את החלקים החיצוניים ואם אין ברירה את הפנימיים (זה נכון גם בחברות של ציידים לקטים).

    אני לא יודע עד כמה ילדים קטננים מאוד מפתחים תחושת גועל לפירות וירקות שונים. אבל הנקודה היא, שילדים שונים מפתחים דחייה שונה מפירות או ירקות שונים, ואין פרי מסוים שכולם נרתעים ממנו. זה קשור כנראה לסיבות מצביות ולא לאבולוציוניות.

    בקשר לכתיבה, תלחצי על ctrl וshift ימני ותוכלי לכתוב בצורה נוחה יותר.

  • SIGAL*  On 27/04/2007 at 9:49 pm

    טעות לומר, שמאכלי חלקים פנימיים אופייניים לישראלים ושהם יוצאי דופן. להלן תקציר קצר, אך ממצה:
    1. סקוטלנד- המאכל הלאומי נקרא האגיס-חלקים פנימיים של כבש.
    2.אוסטרים- ידועים במשיכתם לתבשילי איברים פנימיים כמו לב או ריאה.למשל בוישל=פרוסות דקות של ריאות ולב עגל.
    3.כבד אווז-יצרניות הגדולות שלו הן צרפת והונגריה.

    יש צורך להמשיך?

    כל זה רק כדי להוכיח, כמה שגויה הנקודה, שציינת. לדעתי לפחות.

    לנושא רתיעה של ילדים ממאכלים, שלמרות שהם מקבלים אותם מהורים, שעליהם הם סומכים,גם בנקודה זו ניסיתי להפריך את הטיעון
    האבולוציוני ועוד יותר לחזק את זה בכך, שאם לא תתריע בפני ילד, שקקי זה מגעיל, אז הוא לא יגיע לאבחנה הזו, מכורח האבולוציה, אלא אולי מכך שיפתח עם הזמן טעם משלו.

    אני מניחה, שאם היו מגדלים איזו אוכלוסיה באזור מנותק מהשפעות תרבותיות מערביות וכל מיני אמיתות בדבר מה מגעיל או לא מגעיל, היינו מגלים 'הפתעות' ואחת מהן, שלאבולוציה אין ממש קשר לעניין.

    (דרך אגב, תודה על ההדרכה של שיפט וקונטרול, אבל לא לזה התכוונתי. אני כמובן כותבת בעברית אבל הסמן נמצא בצד שמאל שלי. זה הסיפור. 🙂 מבאס קצת. תודה בכל מקרה., העיקר שאחרי שאני שולחת את ההודעה, היא כתובה נורמלי)

  • אורחת  On 27/04/2007 at 10:12 pm

    טוב שבאת, תשארי 🙂
    מסכימה במיוחד עם ההרגשה שלך לגבי הנטייה לכפות על כל דבר את התאוריה האבולוציונית. אבל נשים את זה בצד.

    לגבי הדוגמאות, ממש מעליב שלא הזכרת את ארגנטינה. אני חושבת שאין אפילו איבר אחד ששייך לפרה, פנימי או חיצוני, שאנחנו לא אוכלים.

    לגבי ילדים, תרד הוא דוגמא ממש טובה לירק שרוב הילדים מתעבים. בקשר לצואה – ילדים קטנים באמת נוטים לשחק בזה עד שהם מבינים שזה אסור.

    ולגבי הקונטרול שיפט, זה מעביר את הסמן ימינה.
    אלט שיפט מחליף שפה.

  • SIGAL*  On 27/04/2007 at 11:37 pm

    גם על קבלת הפנים וגם לגבי הסמן. גיל צדק כמובן (בנושא הקונטרול שיפט הימני. אני כמו סתומה התעקשתי ללחוץ על השמאלי שוב ושוב…)

    את ארגנטינה לא הזכרתי, כי זה נראה לי OBVIOUS ורציתי במיוחד להדגיש מקומות, שהם כביכול לא כזה OBVIOUS. סליחה אם פגעתי ברגשותיהם של מי מהארגנטינאים…;-)

    אז מה?! נמשיך למאמר הבא של גיל?! טוב, זה לא פייר, ראיתי שגיל פסיכולוג אבולוציוני בהגדרתו, אז סביר להניח, שרוב המאמרים ייתקשרו באופן כזה או אחר לנושא. יש משהו בטיעון הזה, (אבולוציה, אבולוציה) ש'קצת' גורם לי להתמרדות.
    אבולוציה, אם אני לא טועה, זה גם המאה ה-15, המאה ה-16 המאה ה-10. למה תמיד יש נטיה ללכת לאיש המערות. נראה לי, שכל כך התרחקנו משם, שההשפעות של איש המערות, כבר אינן קיימות ואם כבר מדברים על אבולוציה אז מה קורה בתקופות מאוחרות יותר, או שאז מדברים כבר על תרבות? (מצטערת על הבורות, אני לא מומחית בענייני אבולוציה)

    אני מאמינה, שהחיים הרבה יותר מורכבים והניסיון להכניס הכל תחת מטרית האבולוציה נועד מצד אחד להעניק איזה שהוא הסבר לכל מיני תהליכים ומצד שני גם לספק איזה שהוא סוג של 'הסבר חכם'. אני יותר מאמינה בהסברים עתידיים, כלומר לדעתי עוד רב הנסתר על פני הידוע וחלק רב יותר קשור לתהליכים במוח, שעדיין לא ידועים לנו בשילוב חזק עם ההווה או התרבות, או איך שתבחרו לקרוא לזה.

  • גיל  On 28/04/2007 at 12:21 am

    ראשית, ציינת רק שלוש או ארבע מדינות, ואפשר באותה מידה להביא דוגמאות אחרות. אבל זה לא מה שחשוב. השאלה היא עד כמה בכל מקום אכילה של איברים פנימיים שכיחה ביחס לאיברים אחרים? האם אכילת ריאות יותר פופולארית בעינייך מאכילת בשר חזה עוף למשל? בעולם המערבי התעשייתי קל יחסית לאפשר אכילת איברים פנימיים בצורה בטוחה. אם נניח היית חיה בלי הטכנולוגיה המודרנית, האם היית מסכימה לאכול את האיברים הללו? ברוב החברות של ציידים לקטים התשובה שלילית (אלא אם הם במצב רעב חמור).

    בנושא הקקי זה לא ממש מדויק. ההורים וסוכני חיברות אחרים אומרים לך על הרבה מאכלים שהם לא ראויים למאכל. אבל תחושת הבחילה שיש לך מהמחשבה מאכילת צואה, או אכילת מקקים, שונה לגמרי מתחושת הדחייה שיש לך מאכילת נחשים למשל. יש מאכלים שאנחנו לא אוהבים לאכול אבל לא ממש נגעלים מהם, ויש דברים שפשוט מגעילים אותנו לחלוטין.

    לא צריך לגדל אנשים במנותק כי יש הרבה כאלו שגדלים ככה. מחקרים בחברות לא מערביות, כולל כאלו של ציידים לקטים, שרחוקים מאוד מהעולם המערבי לנו מראים רתיעה דומה ממקקים או מצואה, אבל לא ממאכלים אחרים שלנו יש רתיעה מהם. האוניברסליות של התופעה, ביחד עם ההבדלים בתחושת הגועל הם עדות חזקה מאוד לשורשים האבולוציוניים שלה.

  • גיל  On 28/04/2007 at 12:23 am

    החלקים הראשונים שכתבתי בנושא פסיכולוגיה אבולוציונית כי הרבה מהדברים שנראים לך לא מובנים במאמר הזה ובמאמרים אחרים נענים שם (שיטות מחקר, מה התחום מקיף, מה החשיבות שלו היום, התפקיד של העולם המודרני וכו').

  • אורחת  On 28/04/2007 at 12:39 am

    בנוסף להמלצות של גיל, אני ממליצה לך לקרוא את הדיון בינינו ובמיוחד את התגובה האחרונה שלו בכתבה למטה על הקופים. אני חושבת שזה די מסכם את כל העניין.

  • SIGAL*  On 29/04/2007 at 11:11 pm

    קראתי את התגובות, שהתייחסה אליהן אורחת. אני מאד מזדהה עם כל מה שכתבה.

    אני חוששת, שיש לי התנגדות גדולה לכל העניין הזה של אבולוציה. זה במיוחד מתחזק לאור התשובות שלך על הטיעונים/דוגמאות, שאני הבאתי.

    אני לא אמשיך לקרוא את המאמר על הקופים, כי גם כך, אני צופה מראש את הטיעונים. ההתעקשות הזו ללכת אחורה כל כך רחוק, כאילו לא קרה דבר מאז לאדם לא ברורה לי וקצת מעיקה . יש מעין תחושה של ניסיון להדבקה לא מוצלחת של 'גורם' למצבים, מתוך איזה שהוא מחסור אמיתי בגורם עצמו, שדורש הסבר למצבים, שפתוחים לפרשנויות.

    תודה בכל מקרה על ההתייחסות.

    אני אשמור לעצמי את האופציה להציץ במאמרים הבאים שלך ואולי גם להגיב.

    בכל מקרה, אני מאד נהנית
    לקרוא את תגובותיך,דווקא בנושאים, שאינם קשורים באופן ישיר לפסיכולוגיה אבולוציונית, או שאתה לא נדרש אליהם שם.

  • גיל  On 29/04/2007 at 11:27 pm

    אבל נראה לי מעט יומרני לפסול תחום שלם שעושה רושם שאת לא ממש מכירה, רק על סמך מאמר זה או אחר. חבל שאת מניחה מראש מה אני אומר ומה לא, במיוחד שזה בפירוש לא נכון (הטענה "כאילו לא קרה דבר מאז לאדם" היא טענה שמעולם לא הושמעה על ידי או על ידי פסיכולוגים אבולוציוניים אחרים). זו הסיבה שהפניתי אותך למאמרי המבוא שעוסקים בנושא מבחינה עקרונית.

    אני מקווה שלא תנטשי אותנו לגמרי כי תמיד טוב יותר להתדיין עם אנשים שלא מסכימים, מכיוון שזה עוזר לחדד את ההסברים של כל צד.

  • גיל  On 30/04/2007 at 1:55 am

    אני חושש, שיש לי התנגדות גדולה לכל העניין הזה של תרבות. זה במיוחד מתחזק לאור התשובות שלך על הטיעונים/דוגמאות, שאני הבאתי.

    אני לא אמשיך לקרוא את המאמר על הקופים, כי גם כך, אני צופה מראש את הטיעונים. ההתעקשות הזו ללכת כל כך קרוב, כאילו אין לנו שום שורשים אבולוציוניים לא ברורה לי וקצת מעיקה . יש מעין תחושה של ניסיון להדבקה לא מוצלחת של 'גורם' למצבים, מתוך איזה שהוא מחסור אמיתי בגורם עצמו, שדורש הסבר למצבים, שפתוחים לפרשנויות.

    זה פועל בשני הצדדים. למה אם את לא מרוצה מהסבר חברתי מסוים לא תפסלי את כל הנושא של פסיכולוגיה חברתית? זה בדיוק מה שאני מתקומם נגדו, שהסטנדרטים המדעיים שמוחלים על הפסיכולוגיה האבולוציונית הם בלתי אפשריים ולא קרובים לסטנדרטים מדעיים של מדעי החברה האחרים. כאילו אנשים עומדים ומחפשים את התירוץ הראשון לפסול מחקר אבולוציוני כדי לבטל את התחום כולו וחבל.

  • כחולית  On 06/09/2007 at 8:41 pm

    נשמע הגיוני, אבל איך אתה מסביר את העובדה שעמים רבים במזרח הרחוק אוכלים ובתיאבון רב מיני שרצים, מקקים, תולעים, חגבים וכדומה?
    טיול קצר בתאילנד, קמבודיה, וואיטנם וכו יניב לך הרבה מאוד דוכנים שבהם מוכרים את בעלי החיים האלה מטוגנים, כך שאתה יכול לראות אותם כמו שהם (אין הסוואה כמו בנקניקיה למשל). בנוסף, אוכלים שם גם נחשים, צפרדעים ובקיצור כמעט כל דבר שזז…
    דבר נוסף שמפליא אותי ואני לא יודעת אם יש לזה הסבר אבולוציוני: יש בעלי חיים שרוב האנשים נוטים לאכול אותם: תרנגול, חזיר, הודו, פרה, כבשה, עז וכו'. אבל אין הרבה תרבויות שאוכלות כלבים וחתולים ובאופן כללי טורפים. האם יש לכך סיבה?
    למה ביפן אוכלים חופשי קופים ואילו רוב התרבויות מסתייגות מאוד מאכילת בעלי חיים תבוניים (ואולי זו הסיבה שאנשים נמנעים לאכול כלבים ודולפינים. מצד שני הם אוכלים ליוויתנים וכרישים).

  • כחולית  On 06/09/2007 at 8:57 pm

    מובן למה בני אדם נגעלים ממקקים, אבל למה מעכבישים? יש מעט מאוד עכבישים שהם רעילים ולכן מסוכנים לבני האדם. ולמה בני אדם לא נגעלים מחולדות ועכברים, למשל, שהם בעלי סיכון רב יותר לשאת מחלות וזיהומים כמו מקקים?

  • גיל  On 06/09/2007 at 11:04 pm

    ועדיין גם למי שאוכל מאכלים שונים מאיתנו יש סלידה בסיסית מחיות מסוימות כמו מקקים. אין שום סיבה לא לאכול נחשים או צפרדעים והם באמת יכולים להיות מאוד תזונתיים.

    אי אכילת כלבים וחתולים קשורה כנראה לזה שבני אדם בייתו אותם ולכן קשה להם להרע להם. פיתחנו אהבה לחיות הללו, ומבחינות רבות המאפיינים החיצוניים שלהם מזכירים מאפיינים של תינוקות ולכן כנראה התפתחה רתיעה מאכילה שלהם.

    קופים לא נמצאים בכל מקום וקשה לצוד אותם בהשוואה לחיות אחרות, כמו גם הם דומים מדי לבני אדם ולכן עיקרון ה"חמידות" עובד עליהם גם הוא.

    עכבישים לא ממש מגעילים אותנו אבל הם מרתיעים אותנו. נכון שרובם לא מסוכנים אבל לבני אדם קשה להבחין מי מסוכן ומי לא ועדיף לאמץ כלל אצבע שלא להתקרב אליהם. גם הערך התזונתי שלהם מועט וצריך לצוד הרבה מהם בשביל להפיק מהם משהו ממשי.

    חולדות ועכברים דווקא כן מגעילים את רוב האנשים בעיקר בגלל שהם מעבירי מחלות. אני מסכים שהם כנראה פחות מרתיעים ממקקים בין השאר בגלל שהם מועילים לנו בצייד שלהם.

  • יאיר  On 03/03/2010 at 12:04 am

    הטענה שפחד מנחשים ועכבישים נובע מהסכנות במהלך האבולוציה, בניגוד לאריות ולחיות גדולות פשוט מגוחך. עכבישים אף פעם לא היוו סכנה של ממש, הסכנה מנחשים קטנה בהרבה מהסכנה מחיות טרף גדולות. המכנים המשותפים לסלידה מנחשים וחרקים דורשים הסברים אחרים, הכלולים בתהליכי הלמידה.

  • גיל  On 03/03/2010 at 2:03 am

    לא היוו סכנה של ממש או שהסכנה מנחשים קטנה מזו של חיות גדולות? רצוי לגבות את הטענות הללו מאשר סתם לצעוק כשזה בפרוש לא נכון.

  • יאיר שימרון  On 03/03/2010 at 12:47 pm

    אבל על סמך תצפיות בחיי בעלי חיים ואדם. נחש מאיים על חיות גדולות רק כשאין לו מוצא של בריחה, מלבד נחשים גדולים מעטים ונדירים יחסית. כמה עכבישים ארסיים כדי מוות לאדם יש בעולם, ובאזורי האבולוציה של האדם? בעבר היה מספרן של חיות הטרף הגדולות גדול בהרבה מאוד מהיום. כיום, ההיפופוטם מסוכן לאדם באפריקה יותר מכל חיות הטרף כולל נחשים. ומה הן הסכנות הגדולות לאייפים (ולאוסטרלופיטקים ולהומינידים) ולקופים? אייפים בני מינם, לקופים אייפים כגון שימפנזה, חיות טרף גדולות, ורק בשורה שלישית נחשים. ובאמת הייתי מבקש לדעת אם יש מחקרים על מספרי תמותת אייפים ואנשים מעכבישים.
    כמו כן נחוץ מאוד ומרכזי בתיאוריה של פסיכולוגי אבולוציונית, להיות מסוגל, בהטען גנטיקה מייצגת נחשים וחרקים, כיצד עשוי הייצוג הזה להתבצע, ביודענו שהגן מרשם לחלבונים. ולבסוף האתר שלך מעניין בכל המאמרים שלו

  • גיל  On 03/03/2010 at 6:02 pm

    גם אם לא כל הנחשים ארסיים אלו שכן עלולים להיות קטלניים. בחברות ציידים לקטים נחשים ועכבישים מאוד נפוצים ועדיף לאמץ כלל אצבע להרתע מכולם ולהיות על הצד הבטוח, מאשר לא להתרע ובמקרים מסוימים להפגע. חיות גדולות היו דווקא הרבה יותר נדירות לאורך ההיסטוריה האבולוציונית שלנו לא וכמות המפגשים היומיומיים איתם הייתה קטנה יחסית כדי לפתח רתיעה מהם. אני ממליץ לך לקרוא על מחקרים אנתרופולוגיים ואחרים בנושא כי בפרוש אתה אומר דברים לא נכונים (ממליץ להתחיל מהמחקרים של פול רוזין), אבל גם המאמר בקישור הבא:

    http://www.find-health-articles.com/rec_pub_12437934-phobias-preparedness-selective-automatic-encapsulated-nature-fear.htm

    הרתיעה מחרקים היא אגב לא בגלל הפחד שהם יפגעו בך אלא כי הם מעבירי מחלות וזו סכנה מוחשית מאוד בחברות פרימיטיביות.

  • יאיר  On 06/03/2010 at 11:37 pm

    אני מניח לעת עתה שטעיתי בחלק הראשון, עדיין נחוץ שרטוט של מודל לתהליך, שבו ייצוג מראות, נחש, עכביש, מוטמע לגנום ולחלבונים, ולהכרה, ואם אלו, מה לגבי מראות אחרים?

  • גיל  On 07/03/2010 at 2:35 am

    את הרף השרירותי למה נחשב אבולוציוני ומה לא. ממליץ לקרוא בהקשר הזה את הפוסט שכתבתי לפני שבוע על כמה אי הבנות בקשר לפסיכולוגיה האבולוציונית.

    בכל מקרה, אפשר לראות את השורשים האבולוציוניים בעובדה שגם קופים מפחדים בצורה טבעית מנחשים ולא מפרחים למשל, מחקר שכתבתי עליו כאן:

    http://www.notes.co.il/greengross/61436.aspיש גם מחקרים גנטיים על הנושא, למשל פה:

    http://www.findingdulcinea.com/news/science/2009/april/Genes-Control-Fear–Studies-Find.html

  • יאיר  On 09/03/2010 at 11:32 pm

    כלומר אתה מניח בתחום האבולוציוני גם העברה לימודית? אם כן אז אין ויכוח. ודרך אגב, אם כבר הולכים לעבר, גם עכברים, בהנחה שהפחד מנחשים משותף כבר מתקופות הרבה יותר קדומות.

  • גיל  On 09/03/2010 at 11:36 pm

    http://www.notes.co.il/greengross/65103.asp

    הוא מסביר בצורה ברורה מה נחשב אבולוציוני ומה לא ואיך למידה משתלבת בכל העסק.

Trackbacks

%d בלוגרים אהבו את זה: