לפני חודש וחצי בערך פירסם המגזין "טיים" גיליון מיוחד בנושא המוח.
שער המגזין "טיים" בנושא המוח
היו שם הרבה כתבות מעניינות על ההתפתחויות האחרונות בנושא, אפשר לקרוא את כולן פה (בטור השמאלי).
אני הייתי רוצה להתרכז במאמר אחד של סטיבן פינקר שאפשר לקרוא אותו כאן.
פינקר כותב על איך מחקרים חדשים על המוח, שופכים ועשויים לשפוך אור על נושאים כמו מודעות עצמית ותודעה. למעשה, המדע של התודעה צובר תאוצה משמעותית בשנים האחרונות, והוא דוגמא טובה לצורה שבה המדע משתלב עם מדעי הרוח, במקרה הזה תורת ההכרה בפילוסופיה.
הנושאים הללו מעניינים לא רק מההיבטים התיאורטים שלהם, אלא בגלל ההשלכות מרחיקות הלכת שיש להם על שאלות מוסר, אתיקה רפואית ועוד. פינקר מספר על אישה שנפגעה בתאונת דרכים והוכרזה כצמח במצב קבוע. היא לא הגיבה למראות, קולות או דקירות של הצוות הרפואי. והנה, הפלא ופלא, אחרי ששמו אותה תחת מכונת ה-MRI הרופאים גילו לתדהמתם שכאשר דיברו איתה, החלקים במוח המעורבים בשפה "הוארו" (למעשה, מדובר בזרימת דם לחלקים הפעילים במוח שתחת ההדמייה של המכשיר נראים פתאום צבעוניים). כשביקשו ממנה לדמיין שהיא נמצאת בביתה ומסתובבת בין החדרים, החלקים במוח שמעורבים בזיהוי מקומות ושיטוט בהם "הוארו" גם כן. כשביקשו ממנה לדמיין שהיא משחקת טניס, החלקים במוח המעורבים בתנועה "ניצנצו". למעשה, הדמיית המוח שלה לא הייתה שונה משל אנשים בריאים שביקשו מהם לדמיין את אותם הדברים בדיוק.
מה המשמעות של זה? בעקבות המקרה המפורסם של טרי שיאבו לפני שנתיים, עלתה במלוא חריפותה שאלת המתת החסד. האישה שעברה תאונה הייתה מוגדרת עד לא מזמן כבעלת מוות מוחי, אבל בעקבות הMRI שעברה, האם היא פתאום הופכת לחיה יותר? האם יצטרכו להעביר כל חולה סופני, או כזה שמוגדר כצמח, תחת מכשיר ה-MRI כדי לקבוע את מצבו?
הבעייה ה"קלה" והבעייה ה"קשה"
החידושים הטכנולוגיים החדשים מאפשרים לנו להציץ למוחם של חולים, שאינם יכולים לתקשר איתנו בשום צורה אחרת, ומעלים שאלות נוקבות לגבי מהותה של התודעה. נראה שישנן רמות שונות של תודעה שמדענים לא ידעו על קיומן בעבר, ואין ספק שמדובר בתכונה שנעה על רצף ואינה דיכוטומית.
פינקר מתאר את מה שמדענים מכנים הבעייה ה"'קלה" והבעייה ה"קשה" של המודעות. הבלשן נועם חומסקי הציע לחלק את חוסר הידע שלנו לשני חלקים: בעיות ועניינים מסתוריים. בעיות הן דברים שאנחנו אולי לא יודעים עדיין לפתור, אבל יש לנו איזו תובנה לגבי דרך פיתרונן. הבעייה הקלה עונה על ההגדרה הזו. אפשר להמשיל אותה לשליחת אדם למאדים, שיבוט בני אדם, מציאת תרופה לסרטן וכו'. כלומר אין היא קלה כלל ועיקר, אבל היא בעייה שאפשר לשער מה יהיה דרוש לפתרונה, או שהאמצעים לפתרונה נמצאים תחת ידינו, או אנו קרובים לכך, וסביר שבעוד כמה עשרות שנים היה תיפתר, פחות או יותר.
אז מהי הבעייה הקלה? זו בעצם ההפרדה בין התהליכים המודעים שלנו לאלו שאינם מודעים. למשל, ההבדל בין שליטה על קצב הלב לעומת התיכנון של ארוחת הצהריים הבאה שלכם. שתי הפעולות הללו מווסתות ועוברות עיבוד במוח, אבל כרגע לא ממש ברור הקשר ביניהן או מה מפריד ביניהן בדיוק. פיתרון של הבעייה הקלה יהיה להסביר גם מדוע ואיך נוצרה ההבדלה בין התהליכים השונים.
זו כאמור הבעייה הקלה. הבעייה הקשה, או מה שחומסקי כינה בשם מיסתורין, היא הבנה של התחושות הסובייקטיביות של בני האדם. איך תחושות סובייקטיביות "מרגישות" כפי שהן מרגישות? למה כשרואים צבע ירוק אז זה גם "מרגיש" ירוק? איך אנחנו יכולים לדעת שמה שאני קורא לו ירוק ואתם קוראים לו ירוק, נראה באמת כמו ירוק לשנינו? יתכן שמה שאתם קוראים לו ירוק נראה לכם כמו מה שלי נראה אדום. הבנה מושלמת של כל המנגנונים הניורולוגיים במוח לא יכולה לפתור את הבעייה הזו. אפשר לדעת בוודאות שאורך הגל ששני אנשים שונים רואים זהה, וגם אפשר יהיה לאבחן בדיוק אלו איזורים במוח פועלים בעיבוד של ראיית צבע, אבל להוכיח בוודאות שמה ששניהם רואים זהה, נראה בלתי אפשרי על פניו.
הרבה פילוסופים, כמו דן דאנט, מכחישים שהבעייה הקשה היא באמת בעייה. הם טוענים שבלתי אפשרי ליישב את הנושא בצורה זו או אחרת ולכן השאלה הזו אינה מדעית כלל. חלק טוענים שהבעייה הקשה מצטמצמת לבעייה הקלה, כלומר ניתנת לפיתרון במסגרת עיבוד נתונים במוח. אחרים סבורים שמכיוון שהמוח שלנו הוא תוצר האבולוציה, ככל איבר אחר יש לו את המיגבלות שלו, ולכן אי אפשר לפתור את הבעייה. הרעיון הוא שאי אפשר להשתמש במוח האנושי כדי לחקור בצורה מושלמת את המוח האנושי. אולי אם אי פעם ניתקל במוח שהוא תוצר אבולוציה אחרת (יצורים מכוכב אחר?), הם יוכלו להנחות אותנו בפיתרון.
הומו סאפיינס 
תגובות
כמה מילים על הבעייה הקלה.. נראה לי שההבדל בין המודע ללא-מודע הוא החלטה דינמית שלנו שאנו מתאימים לניהול יעיל יותר של מהלכי חיינו…כמו הטרמוסטט של חימום הבית בחורף המכוון למשל על 24 מעלות ודואג לחמם כשהטמפרטורה יורדת. יחד עם זה כשפתאום נורא חם לנו אחרי שהתעמלנו במרץ שעה, אנחנו יכולים להוריד את הטמפרטורה ל- 22 מעלות ומערך החימום ישתנה אוטומטית. דהיינו מודע היא ההחלטה העקרונית שאנו בוחרים והלא מודע הם התהליכים המאפשרים את ביצועה, שלא שלא היינו יכולים לכוון גם אותם אלא שחבל על הזמן שלנו לעשות זאת. הדוגמה באה להראות שטמרפטורת הבית יכולה להיות מנוהלת בצורה מודעת או לא מודעת בהתאם להתאמתה למצבי חיינו. על פעולות פיזיולוגיות פשוטות כל אחד יודע שהוא לכאורה יכול לשלוט למשל נשימה, אבל גם על מסובכות יותר אפשר ללמוד לשלוט באמצעות תירגול כמו למשל מדיטציה. מידת השליטה היא כמובן שאלה מעניינת האם נוכל למשל להוריד את קצב הנשימה עד לרמה שלא יהיה לנו מספיק חמצן לחיות? אבל לדעתי לא באמת שאלה חשובה שכן גם אם כן וגם אם לא, עדיין אנו יכולים להגדיל או להקטין את טווח המודעות שלנו בצורה ניכרת וזה מרתק. אני כפיזיולוגית שאלתי מי בגופנו יכול לתמרן בין המודע והלא-מודע והצעתי כסיגנל את הגז הרדיקלי – ניטריק אוקסיד. אשמח לשמוע מה אתם חושבים על אופציה שכזאת:
http://www.nrg.co.il/online/15/ART1/028/752.html
יש עוד הרבה שאלות המרתקות אותי, האם יש מודעות קולקטיבית? האם אפשר להשפיע בצורה לא מודעת על המודעות של האחר? מאיזה מרחק? מאיזה קרבה? האם יש שפות שונות של מודעות? זאת דרך אגב עוד סיבה להתעניין בניטריק האוקסיד המתרוצץ לא רק בגוף אלא גם בנשימה שלנו ואנו נושפים ונושמים אותו כל הזמן.
אכן ההפרדה בין המודע ללא מודע קצת מלאכותית, ואפשר לראות אותה כרצף ולא דיכוטומיה. שיטות כמו ביופידבק עוזרות בשליטה על תהליכים לא מודעים כביכול כמו נשימה, לחץ דם וכו'.
אני יודע מעצמי שאני יכול לקבל החלטה מודעת אם יהיה לי קר או חם בלי קשר לטמפרטורה החיצונית (עד גבול מסוים).
מספר נקודות:
עד כמה שאני יודע, קיימים עוד חומרים שמעבירים מסרים בגוף. הרי בלי נוירו-טרנסמיטרים לא היתה פועלת מערכת העצבים. אני מניח שהמנגנון של החנקן החמצני שונה, אבל באופן כללי המחשבה שתא אחד יכול להשפיע על תא אחר לא נשמע חדש (לפחות כשמדובר על תאי עצב)
בעוד המושג של חנקן חמצני כנושא מסרים תקף מדעית, הרעיונות שהבאת במאמרך לא. אולי אלו רעיונות יפים תיאורטית, ונחמד היה אם הם היו עובדים, אבל המאמר רצוף בהנחות שלא ברורה מה התקפות שלהם. לדוגמא:
מה מביא אותך לטעון שחנקן חמצני מדבר עם "רשות תיקונים" כלשהי?
מה מביא אותך לטעון שהגוף יודע מדי זרימת המידע בו תקינה? (אולי הוא יודע רק מתי שהיא לא תקינה?)
מדוע את משערת שהחנקן החמצני יוכל למסור מידע בין בני אדם? מה ידוע לך על המנגנון שבו המולקולה פועלת? הצורך שלה בנשא בכדי לפעול באפקטיביות?
הרעיון של מסר הממוסך על ידי רעש הוא רעיון מתחומי המחשב, שנלקח אחר כך לפסיכולוגיה (בתיאורית גילוי האותות מ-1966). מדוע את מניחה שתאי גוף פועלים באותו אופן? באותה מידה הייתי יכול לטעון שקיים בכל תא מפתח שייחודי רק לחנקן חמצני, ושום רעש לא יגרום למפתח הזה לא לזהות את החנקן. נוכל להמשיך להתווכח על כך, אבל נישאר כרגע בעולם ההשערות
על המחקרים שהבאת לא ארחיב כי לא קראתי אותם. אם את מעוניינת באתגר של ויכוח על הסברים אלטרנטיבים אפשריים אשמח לכך, אבל לא כאן כדי לא להציף את הבלוג (המרתק אני חייב לומר) של גיל
לסיכום, אני לא שולל לחלוטין את ההשערות שהעלת. אני גם לא מקבל אותן. היה יותר ראוי, לטעמי, אם היית מביאה אותן אחרי שהיה לך מעט יותר מחקר מדעי בכדי לתמוך בהן, ואם יש לך אז אשמח להפניה מתאימה. הדבר שמפריע לי כאן ביותר הוא העובדה שהתואר ד"ר גורם לקוראים שלך לקרוא את המאמר כאילו מדובר בעובדות מבוססות מדעית, והתגובות למאמר יעידו על כך.
הטענה של דאנט שבעיות שאינן מדעיות הן חסרות משמעות היא סימפטום לקוצר ראייה מבהיל. גם אי אפשר להוכיח מהו היופי או מה הקשר בין האיכויות למקבילות הכמותיות הפרלליות שלהן – כמו הדוגמא של הצבעים במאמר – האם זה הופך את הקערה על-פיה שהשאלה עצמה איננה רלוונטית? ודאי שלא
האם אתה אוחז בפילוסופיה ויטאלית? כי אם לא , אינני מבין מדוע התודעה כפעילות מטריאליסטית זכאית לזכויות רבות משל פעילות חידקית למשל. ומה אכפת לנו – כלומר לכם המטריאליסטים – מפעילות תודעתית כמשמעותית לעניין המתות חסד
הוא לא טען שהשאלה אינה מעניינת או חשובה, אלא רק שאי אפשר למצוא לה פיתרון מדעי.
הניסוח: "הרבה פילוסופים, כמו דן דאנט, מכחישים שהבעייה הקשה היא באמת בעייה" הטעה אותי.
אבל ישנם הוגים רבים האוחזים בדעה שמה שלא פתיר לא רלוונטי – הפוזיטיביזם הלוגי ועוד.