עד כמה צריך להיות ספקנים בחקירה מדעית?

בירחון המצוין Skeptical Inquirer, העוסק בעידוד החשיבה המדעית, התפרסם לא מזמן גיליון מיוחד שעוסק במדע ואמנות. התפרסמו שם כמה מאמרים מצוינים של מדענים מפורסמים. סטיבן פינקר, הפסיכולוג האבולוציוני הידוע (תחום התמחותו פסיכולינגוויסטיקה), כתב על איך תחומים שונים כמו מדעי הרוח ומדעי הקוגניציה מתקרבים זה לזה, ומשפיעים זה על זה. למשל, פילוסופיה של המחשבה (mind) מתמזגת עם תחומים כמו מודעות ושפה, או איך בלשנות קרובה היום מאוד לפסיכולינגויסטיקה וניורולינגוויסטיקה.

אבל הייתי רוצה להתרכז במאמר אחר שנכתב על ידי הניורוביולוג המפורסם ראמאצ'נרדאן (ספר מצוין שלו "תעתועי המוח" תורגם לעברית). ראמאצ'נרדאן כותב על מהות הספקנות במדע. אין חולק על כך, שעל כל מדען להצטייד במידה ראויה של ספקנות לפני שהוא מקבל תיאוריה מסוימת או תוצאות כלשהן כאמינות. אבל ראמאצ'נרדאן תוהה, האם לא הרחקנו יתר על המידה במידת הספקטיות שלנו, כך שאנחנו עלולים לדחות רעיונות חדשים ומבטיחים רק בגלל שהם לא נראים לנו אמינים? הוא מונה כמה בעיות במבנה של ההשכלה הגבוהה שיכולות לבלום רעיונות חדשים אלו.

לפי ראמאצ'נרדאן, עדיף לו למדען לטעות 9 פעמים מתוך 10 אבל שהרעיון העשירי שלי יהיה מהפכני, מאשר לצדוק 10 פעמים, אבל כל אחד מהרעיונות שלו הוא טריוויאלי ולא ממש חשוב. מדענים נוטים יותר ויותר (לפעמים בצורה לא מודעת), לעסוק בחיקו החמים של המדע המוכר והמוכח, היכן שהם חשים בטוחים. הם עוסקים בנושאים שעמיתים עוסקים בהם (ולכן קל להם יותר לקבל תקציבי מחקר, או לפרסם מאמרים שעוברים שיפוט של עמיתים), והגמול החברתי גדול. לכל מי שעוסק במדע מוכרת התופעה של חוקרים המפרסמים שוב ושוב את אותן רעיונות, בהתבסס על אותו סוג של מחקר (ולפעמים על סמך אותם נתונים עצמם!), בלי שום תעוזה של מחקרים חדשניים מתוך חשש שהם יאבדו את מעמדם בתחום.

התוצאה ההרסנית של זה, על פי ראמאצ'נרדאן, היא שהמדע מאבד מההתלהבות שלו. לפני מאה שנה הונע המחקר המדעי על ידי התשוקה לידע. הרבה מאוד אנשים עשירים עסקו במדע בהתלהבות, ולא היו צריכים להתפשר על מחקריהם כי לא היו להם דאגות פרנסה (למשל, קארל פירסון הסטטיסטיקאי ומדען החברה הנודע שעל שמו קרוי מתאם פירסון). אבל היום רוב המדענים אינם עשירים. תקציבי המחקר אמורים לפתור את הבעייה, אבל בפועל הם הופכים את המדע למקצועי במובן השלילי של המילה. אנשים נאבקים על תקציבי מחקר ומשקיעים זמן רב בכתיבת מענקים כאלו. גרוע מכך, הם צריכים להתאים את המחקרים שלהם למקובל כי אחרת לא ימומנו. הגיוס של חוקרים למחלקות השונות באוניברסיטאות מתבסס במידה רבה על היכולת של אותו חוקר לגייס כספים (לרוב, בצורה של מענקי מחקר). חוקרים צעירים נאלצים להתפשר על המחקר שלהם ולחקור משהו מוכר, כי בהרבה ועדות המתקצבות את המחקרים שלהם, חדשנות היא מילה גסה. הם מעדיפים לתקצב מדענים שכבר הוכיחו את עצמם, וכאלו שקיבלו מהם בעבר תקציבים גדולים.

ראמאצ'נרדאן מציע להשאיר את הספקנות לשלב האחרון של החקירה המדעית. לתת למדענים ל"התפרע" קצת יותר, גם אם זה יגרום להרבה מחקרים חסרי ערך בשלב הראשוני. השאלה היא איך נפריד בין המחקרים שמראים על ממצאים חריגים (אנומליות) שאולי מלמדים אותנו משהו מהותי, לבין סתם "רעש" שאין מאחוריו דבר?

אם אנומליה מחקרית כזו קיימת כבר עשרות שנים, מהימנה במבחנים חוזרים ואף אחד לא מצליח להסבירה, יש סיכוי טוב שמשהו מהותי עומד מאחוריה. אם לעומת זאת, החריגה היא אירוע חד פעמי, ויש בעיות מתודולוגיות בצורה שבה חקרו אותה, כדאי לזנוח את הרעיון. טלפתיה היא דוגמא טובה לכך. ככל שהמדידות שלה אמינות יותר ומבוקרות יותר, ככה האפקט שלה נעלם עד לא קיים. לעומת זאת אם יש ממצא מהותי, בדרך כלל אין בעייה לשחזרו, גם אם לא מקפידים על שיטות מחקר מהודקות. דוגמא מצוינת לכך הוא הניסוי המפורסם של גלילאו שניתן לשיחזור בקלות. אם תיקחו אבן וגרגר אפונה, ותזרקו אותם בו זמנית ממגדל, חזקה עליהם שהם יפגעו באדמה ביחד.

לא כדאי לזנוח את הספקנות המדעית, אבל המדע רק ירוויח אם יסיר כמה מהמיגבלות שיש לו על מחקרים חדשים. קל לחוקרים ותיקים בתחום מסוים, לשים ללעג חוקרים צעירים ולמצוא אלף ואחד בעיות במחקרים שלהם (כל מי ששמע הרצאה מדעית כלשהיא, מכיר בוודאי את אותם אנשים שמוצאים שלילה בכל דבר). הרבה יותר קשה לתמוך גם ברעיון של מחקרים כושלים, כי רק מהם תצמל לבסוף הישועה.