תעתועי הזיכרון ופסיכולוגיה משפטית: היבטים מדעיים בפענוח פשעים וזיהוי פושעים

כשמתבצע פשע מסוים כולם מעוניינים למצוא את הפושע ולהעמיד אותו לדין. הבעייה כמובן שבמקרים רבים לא ידוע מי ביצע את הפשע ולכן יש צורך בחקירה משטרתית מדוקדקת שתאתר אותו, ובמערכת משפטית שבסופו של דבר תרשיע אותו ותמצא אותו אשם. התהליך הזה מורכב מאוד וארוך, בנוי במקרים רבים על מידע לא שלם ולא וודאי, ומתבסס על עבודתם המקצועית של אנשים רבים. בנוסף, ישנה גם מעורבות של אנשים רגילים שהיו בזירת הפשע ויכולים לשפוך אור על המקרה. בין אם מדובר באנשי מקצוע או באנשים מן השורה, תמיד יכולות ליפול טעויות שיובילו לזיהוי לא נכון של העבריין, או לאי דיוקים שונים שמסיטים את החוקרים לכיוונים לא רצויים. הטעוית הללו אינן רק נחלתם של הדיוטות חסרי הכשרה מקצועית אלא גם של מי שאמורים להיות בעלי המקצוע הטובים ביותר, חוקרים, שוטרים, עורכי דין ושופטים. מכיוון שבני אדם סובלים מהטיות פסיכולוגיות רבות, חשוב לאתר ולזהות אותן כדי למנוע עד כמה שניתן את השפעתן המזיקה. זה בדיוק תחום העיסוק המחקרי של פסיכולוגיה משפטית, שמנסה לחקור את ההשפעות הפסיכולוגיות על כל האנשים המעורבים בפיענוח ושפיטת עבריינים. (יש גם כמובן אנתרופולוגיה משפטית שעוסקת בעיקר בניתוחים הממצאים הפיסיים מזירת הפשע, וגם ותחומים משיקים אחרים שעוסקים בהיבטים מדעיים אחרים של פיענוח פשעים).

הטיות קשב והשפעתן על עדים, עדויות והרשעות בבית משפט

בשעה 2 לפנות בוקר בחודש ינואר 1995 רדף השוטר קני קונלי אחרי חשוד בירי שקפץ מעל גדר תיל באחת השכונות בבוסטון. דקות אחדות קודם לכן, בקירבת מקום ובמסלול הרדיפה אחרי החשוד, נכח השוטר הסמוי מייקל קוקס כשהוא לבוש בבגדים אזרחיים. קוקס נעצר על ידי שוטרים אחרים שהיו באיזור והוכה קשות לאחר שבטעות חשדו בו במעורבות בפשע אחר. קונלי, שהיה עסוק במרדף אחרי החשוד, לא שם לב להכאה האכזרית של השוטר, למרות שחלף ליד האירוע. קונלי הצליח בסופו של דבר לאסור את החשוד אבל זה היה הסיפור השולי בכל העסק. הוא נתבע לדין על זה שלא עזר לשוטר במצוקה ונטען נגדו שהוא מחפה עליהם ולכן לא עצר או דיווח על המקרה. להגנתו, טען קונלי במשפט שהוא אכן חלף על פני המקום שבו הוכה השוטר הסמוי קוקס אבל לא הבחין בו או בשוטרים האחרים. החוקרים, התובעים והמושבעים במשפט הניחו שבגלל שהמכות היו במסלול הרדיפה הוא יכל וחייב היה להבחין בהן והוא משקר כדי להגן על השוטרים האחרים שהיו מעורבים בהכאה. הוא הורשע בעדות שקר וחבלה במשפט ונידון ל-34 חודשי מאסר בפועל.

טאבו: הבסיס האבולוציוני לסלידה מגילוי עריות

המרצה הראשון שלי לאנתרופולוגיה בקורס מבוא לאנתרופולוגיה היה שמואל בן דור. בן דור (שנפטר לפני שנים אחדות) היה מרצה בחסד עליון שידע להעביר את האהבה והתשוקה שלו למקצוע לתלמידים והלוואי שכל המרצים היו כמוהו. הוא כמעט ולא התייחס לצערי לתחום של אנתרופולוגיה ביולוגית (משהו שמאפיין רוב מוחלט של המחלקות לאנתרופולוגיה בארץ) אבל בנקודה מסוימת הוא דיבר על משהו רלוונטי לאבולוציה: הטאבו על גילוי עריות. על מנת להדגים כמה הטאבו הזה חזק הוא הציע ניסוי מחשבתי: נסו לדמיין במחשבה בלבד קיום יחסי מין עם אחיכם או אחותכם (למי שאין אח או אחות בין המין השני, מחשבה על אח או אחות היפותטיים לא משיגה את אותו האפקט מסיבות שיובהרו בהמשך). לחילופין, נסו לדמיין קיום יחסי מין עם ההורים שלכם. תחושת גועל נפש בוודאי מציפה אתכם. עצם הרעיון גורם לחלחלה ורתיעה אצל כמעט כל אחד, ואפילו העלאת מחשבה כזו נחשבת ללא לגיטימית בעיניי רבים ומעוררת אי נוחות גבוהה. מדוע?

האם יכולת מתמטית היא דבר מולד? על היכולות המתמטיות והסטטיסטיות של תינוקות וזאטוטים

יכולת מתמטית חיונית לתפקוד היומי של כל אחד ואחד מאיתנו. לא חייבים לדעת לפתור אינטגרלים בשביל להכיר בעובדה הזו אבל מחקרים שונים מראים שיכולת מתמטית היא מנבא טוב להצלחה בחיים, הכנסה ואפילו אושר ורווחה. יכולות מתמטיות הן דבר נרכש בחלקו ומאפיינים כמו הכנסה של ההורים והסביבה שבה גדלתם משפיע מאוד על היכולת שלכם. אבל חלק מהיכולות הללו מולד וקשורה בין השאר לזיכרון קצר וארוך. כמה מחקרים מהעת האחרונה בחנו את הנושא אצל ילדים ותינוקות כדי לנסות לעמוד על המרכיב הקוגנטיבי המולד הזה.

סטטוס כמנבא הצלחה רבייתית של אמנים חזותיים (ויזואליים)

אחד הנושאים המרתקים ביותר שנוגעים לאבולוציה של בני אדם עוסק בשאלת האדפטיביות של תכונות, התנהגויות או תחומים שיחודיים רק לנו האנשים. למה אנחנו כל כך נהנים ממוסיקה? מה הטעם באמנות בכלל? למה הומור ממלא תפקיד חשוב כל כך בחיינו? די ברור שהיכולות הללו לא ממש רלוונטיות לשרידה ולכן הברירה הטבעית לא מספקת הסבר משביע רצון. האם פיתחנו את היכולות הללו כחלק מהברירה המינית? ג’פרי מילר (שהיה המנחה שלי לדוקטורט) סבור שכן. הוא פירסם ספר רב השפעה שנקרא The Mating Mind שבו הוא מפתח את הרעיון של ברירה מינית כדי לכלול את מה שהוא מכנה תאוריית האינדיקטורים המנטליים הכשירותיים (mental fitness indicators).

האם הומור וצחוק מועילים לבריאות?

שני פוסטים חדשים בבלוג ההומור שלי באנגלית. האחד מתאר מחקר שבדק הבדלים בין המינים בצורה שבהם הם מעבדים הומור, בתגובה לקריקטורות שונות שאותם נדרשו לדרג. הממצאים הראו שאצל נשים, האיזורים במוח שמעבדים רגש היו אקטיביים יותר (במיוחד האמיגדלה והאינסולה).

הפוסט השני עוסק באחד הנושאים הכי שנויים במחלוקת בחקר ההומור והוא הקשר בין הומור וצחוק לבריאות (פיסית או נפשית). אנשים רבים מחזיקים בדיעה שהומור יפה לבריאות אבל מחקרים מדעיים מראים שהתמונה מורכבת הרבה יותר. הומור כנראה עוזר להפחתת מתח נפשי וזה בתורו תורם לכל מיני דברים חיוביים בחיים. לעומת זאת, טענות שהומור עוזר בהתמודדות עם מחלות קשות לא נתמכות במחקרים מדעיים מבוקרים. רוב האפקטים שנמצאו הם קצרי טווח ולבעיות קלות יחסית. אפילו הטענה הנפוצה שמבט הומוריסטי על החיים עוזר לבריאות לא נתמכת בספרות המחקרית, ולמעשה מהמחקרים המעטים שיש בנושא נמצא קשר הפוך. סטנדאפיסטים למשל, מתים בגיל צעיר יותר מהממוצע, אבל זה קשור אולי יותר לאורח חיים פרוע של סמים ושתייה. במחקר נוסף שעקב אחרי אנשים מגיל צעיר במשך עשרות שנים נמצא שהילדים שהמורים שלהם דיווחו שהם בעלי חוש הומור מצוין עישנו ושתו יותר מאנשים אחרים וגם מתו צעירים יותר. יתכן שאותם אנשים הם בעלי אופטימיות מופרזת ונוטים לבטל ולזלזל בבעיות בריאותיות (וגם ללכת פחות לרופא).

מחקר אחר שפורסם לאחרונה בדק את ההשפעה הספציפית של צחוק כמשכך כאבים. החוקרים מצאו שאנשים שצוחקים בתגובה לקטעי וידאו מצחיקים יכלו לעמוד בכאב גדול יותר (הם יכלו להחזיק את היד שלהם זמן רב יותר בתוך דלי קרח) מאשר אנשים שצפו בוידאו של סרט דוקומנטרי מעניין. וידאו שעורר רגש חיובי לא נתן את אותו האפקט מכו וידאו מצחיק, מה שמרמז אולי שהצחוק הוא גורם חשוב ולא רק ההנאה הקוגנטיבית שאנחנו שואבים מבדיחה.

מסתרי האורגזמה הנשית

אחת החידות האבולוציוניות הגדולות ביותר נוגעות לאחת התופעות הכי בולטות במיניות האנושית והיא האורגזמה הנשית. מבחינה אבולוציונית, לא ברור עדיין מדוע היא קיימת ואיזו מטרה היא משרתת למרות שיש תאוריות שונות שמנסות להסביר את קיומה. התאוריות הללו מתחלקות לשני סוגים עיקריים: אלו שסבורים שהאורגזמה הנשית היא אדפטציה ואלו שחושבים שהיא תוצר לוואי של אדפטציה אחרת או שריד אבולוציוני לא הכרחי. הביולוג הנודע סטיבן ג’יי גולד היה מראשי התומכים בתאוריית תוצר הלוואי כשטען שהאורגזמה הנשית והדגדגן אינם משמשים לשום פונקציה אבולוציונית. אחרי הכל, הדגדגן הנשי והפין הגברי נוצרו מאותו מרכיב עוברי והטענה שאצל הנשים, הדגדגן הוא כמו פין לא מפותח אינה מופרכת על פניה. אלו שמחזיקים בתאוריה הזו מביאים את הקושי של נשים להשיג אורגזמה ואגינלית כראייה לנכונותה. הסטטיסטיקות בנושא מראות ש70%-80% מהנשים לא משיגות אורגזמה דרך הנרתיק. עם אחוזים כאלו טוענים אנשי “תוצר הלוואי” קשה מאוד לתכונה להתפתח מבחינה אבולוציונית. בנוסף, לא נראה שיש קשר בין מספר האורגזמות של האישה או היכולת לחוות אורגזמה (בעיקר נרתיקית) ובין מספר הילדים שיש לה, הסיכוי שלה להתעבר, או אפילו הזמינות שלה ליחסי מין (כלומר, כמה פעמים היא מקיימת יחסים באופן כללי).

הבדלים בין נשים באסטרטגיות למניעת אונס ונשים שנמצאות בסיכון גבוה לתקיפה מינית

לאחרונה מתפרסמים יותר ויותר מחקרים שעוסקים באונס ותקיפות מיניות מנקודת מבט אבולוציונית. נראה כי אחרי הסערה הגדולה שעורר הספר של רנדי תורנהיל וקרייג פאלמר לפני יותר מעשור, הביקורת הלא עניינית שככה, ויותר ויותר חוקרים מוצאים תועלת בניתוח מקרי אונס ותקיפות מיניות על בסיס אבולוציוני, מה שמוביל ללא מעט תובנות חדשות בנושא. למי שכל הנושא חדש לו אני ממליץ על קריאה של שני הפוסטים המקיפים שלי בנושא. מחקרים יותר ספציפיים שבחנו השערות שונות הנוגעות לאונס על בסיס אבולוציוני נסקרו בבלוג כאן, כאן, ופה.

מי אומר ראשון “אני אוהב אותך” ולמה?

אחד הרגעים הכי משמעותיים במערכת יחסים בתהליכי התהוות הוא הרגע שבו אחד הצדדים מעז להתוודות לגבי אהבתו, ובמבט מצטעף ובחיל ורעדה מוציא מפיו את שלוש המילים הכל כך טעונות “אני אוהב אותך” (או, כמובן, “אני אוהבת אותך”). לטוב או לרע, לאחר הצהרה כזו מערכת היחסים לא תשוב להיות כפי שהייתה. בחלק מהמקרים זה מוביל לחיזוק הקשר וגם הבנה שאתם אכן זוג, אבל במקרים אחרים זה יכול לקלקל את מערכת היחסים המתהווה ולהרוס כל אפשרות לקשר זוגי מפני שהצד השני עדיין לא מוכן לזה ונבהל, או חושב שההצהרה מוקדמת מדי ולא במקום ומעידה על חוסר רצינות או בגרות של הצד העורג.

עד כמה קיימים הבדלים בין המינים, ומהי הדרך הטובה ביותר למדוד אותם?

אחד הדיונים עתיקי היומין במדעי החברה עוסק בשאלת ההבדלים בין המינים. כמה הם קיימים, האם הם משמעותיים, האם בכלל ניתן להעריך אותם בצורה אובייקטיבית, ובכלל, האם באמת גברים הם ממאדים ונשים מנוגה? מי שקורא את הבלוג הזה יודע שאני מאלו הסבורים שבהחלט קיימים הבדלים מסוימים שיכולים להיות משמעותיים בין גברים ונשים, בין אם מדובר ביכולות, בהעדפות או מוטיבציות שונות, ושחלק גדול מהם מוסבר על ידי תאוריות אבולוציוניות שונות (בעיקר הברירה המינית).