הומו סאפיינס

הבדלים בין נשים באסטרטגיות למניעת אונס ונשים שנמצאות בסיכון גבוה לתקיפה מינית

גיל — Sun, 29 Jan 2012 07:13:04 +0000

לאחרונה מתפרסמים יותר ויותר מחקרים שעוסקים באונס ותקיפות מיניות מנקודת מבט אבולוציונית. נראה כי אחרי הסערה הגדולה שעורר הספר של רנדי תורנהיל וקרייג פאלמר לפני יותר מעשור, הביקורת הלא עניינית שככה, ויותר ויותר חוקרים מוצאים תועלת בניתוח מקרי אונס ותקיפות מיניות על בסיס אבולוציוני, מה שמוביל ללא מעט תובנות חדשות בנושא. למי שכל הנושא חדש לו אני ממליץ על קריאה של שני הפוסטים המקיפים שלי בנושא. מחקרים יותר ספציפיים שבחנו השערות שונות הנוגעות לאונס על בסיס אבולוציוני נסקרו בבלוג כאן, כאן, ופה.

הפעם אסקור שני מחקרים שהתפרסמו לא מזמן ועוסקים שניהם בצורה זו או אחרת בהבדלים אישיים בין נשים במידת הסיכון לפגיעה מינית וגם באסטרטגיות השונות שנשים נוקטות כתוצאה מההבדלים הללו.

המחקר הראשון עוסק בהבדלים אינדיבידואליים בין נשים בצורה שבה הן מתמודדות עם האיום של אונס. ההבדלים הללו נובעים במידה רבה מהסיכוי להאנס וממידת הסיכון להתקף מינית. מחקרים קודמים הראו שבזמן הביוץ נשים ירתעו יותר מחברי קבוצה זרה, ושנשים מבייצות, כלומר כאלו שנמצאות בשיא הפוריות, מותקפות מינית בשיעורים גבוהים הרבה יותר. יש גם מחקרים שמראים שנשים שנמצאות בזמן הפורה ביותר בזמן המחזור החודשי יזהרו יותר מסיטואציות שעלולות להוביל לאונס כמו הליכה בסימטא חשוכה.

לא רק הזמן במחזור החודשי משפיע על הנשים ועל האנסים אלא גם גיל הנשים. נשים בגיל הפוריות יהיו בעלות סיכון גבוה יותר מכיוון שהמטרה האולטימטיבית (מבחינה אבולוציונית) של האנס היא לכפות הריון (ושוב, זו לא מטרה מודעת ולא כל אונס מסתיים בהריון). מחקרים מראים ש-70% מהנאנסות נמצאות בין הגילאים 16-35 עם גיל ממוצע 24 שהוא זמן שיא מבחינת הפוריות (זהו אגב גיל שונה מזה שמאפיין קורבנות של פשעים אלימים אחרים). אבל לא רק גיל הפוריות עשוי להשפיע על הסיכון להאנס אלא גם המראה החיצוני של האישה. זהו נושא שלפעמים יש עליו טאבו, אבל חשוב לדבר עליו. מכיוון שיופי חיצוני הוא הגורם מספר אחד בבחירת בני זוג אצל גברים מסיבות אבולוציוניות שנדונו פה בהרחבה (פוריות ובריאות), הגיוני שלמראה החיצוני תהיה השפעה על בחירת הקורבן, כמו גם על אסטרטגיות הגנה של נשים מפני אנסים. מחקרים קודמים כבר הראו שאנסים אכן בוחרים קורבנות גם על פי המראה החיצוני שלהן. זה לא אומר כמובן שכל הנשים הנאנסות והמותקפות הן בעלות מראה אטרקטיבי ונשים עם רמות יופי שונות מותקפות. ועדיין, הנטייה של אנסים היא לאנוס נשים יפות יותר, כאלו שבגיל הפוריות (שבאופן כללי נתפשות לאטרקטיביות יותר). המטרה של המחקר הנוכחי היא להתמקד בצד של הנשים ולבדוק האם הצורה שהן תופשות את עצמן מבחינת יופי משפיעה על ההתנהגות שלהן בכל הנוגע לחשש מאונס. כלומר, ההשערה היא שנשים אטרקטיביות יותר יהיו זהירות יותר בהתנהגותן מכיוון שהסיכון לעבור תקיפה מינית גבוה יותר.

השערה נוספת שהמחקר היה מעוניין לבדוק היא האם יש הבדל בהתנהגויות בין נשים שנמצאות במערכת יחסים וכאלו שלא. מחקרים קודמים מראים שהכאב הפסיכולוגי של נשים שנאנסו והיו במערכת יחסים היה גדול יותר מאלו שהיו רווקות. הסיבה המשוערת לכך היא שהפרטנרים הגברים יכולים לפרש את האונס כבגידה, ואפילו אם לא, החשש שהאישה שלהם תלד ילד שאינו פרי זרעם הוא ממשי (במיוחד בחברות ציידים לקטים ללא אמצעי מניעה), מה שמוביל להפסד אבולוציוני עצום מבחינצם. כך או כך, האישה (והילדים שלהם אם קיימים) מסתכנת באובדן המשאבים והתמיכה מצד בן הזוג. ההשערה לפיכך היא שנשים במערכת יחסים יהיו רגישות באופן מיוחד ויראו התנהגויות מניעה מאונס בשיעור גבוה יותר מרווקות כשכל שאר הדברים דומים.

המחקר כלל 144 סטודנטיות בגיל ממוצע 26. 95 מאותן נשים היו במערכת יחסים ארוכת טווח והשאר לא במערכת יחסים קבוע. הנבדקות השלימו שאלון למניעת אונס שבוחן איך הן מתנהגות במצבים שונים. 69 ההתנהגויות שבשאלון מקובצות תחת 4 קטגוריות שונות: המנעות מגברים זרים או לא מוכרים, המנעות מלהראות סקסית, המנעות מלהיות לבד, מודעות לסובב אותך ודריכות הגנתית (למי שמעוניין לראות את כל הפריטים של השאלון ואיך הוא נבנה יכול לקרוא את המאמר המתאר זאת). החוקרים אגב מודעים לכך שיותר נשים נאנסות מאנשים מוכרים ולא מזרים, אבל מתגובות של נשים, הפחד מאונס של זרים הוא גורם משמעותי יותר עבורן ומשפיע יותר על התנהגויות למניעת אונס. החוקרים אספו משתנים דמוגרפיים שונים וכמו כן שאלו שתי שאלות שנוגעות לתפישת היופי של הנשים: עד כמה הן חושבות שהן יפות, וכמה הן חושבות שאחרים תופשים אותן כיפות.

התוצאות: שאלון ההתנהגויות למניעת אונס היה במתאם חיובי מובהק (0.17) עם תפישת האטרקטיביות של הנשים. שתי הקטגוריות העיקריות שתרמו למובהקות הזו היו קטגוריית ההמנעות מלהיות לבד (0.21) ומודעות לסביבה ודריכות הגנתית (0.25). הממצאים הללו תומכים בהשערה הראשונה שנשים אטרקטיביות יותר נזהרות יותר. גם ההשערה השנייה שנשים במערכות יחסים יזהרו יותר מנשים רווקות קיבלה תמיכה (מתאם כללי של 0.22 שנבעה בעיקר מהניסיון להמנע מלהראות סקסית והמנעות מלהיות לבד). בנוסף, ככל שהיו יותר בני משפחה (גברים או נשים) בסביבה הקרובה של האישה כך האישה הפגינה יותר התנהגויות מונעות אונס.

המסקנה היא שיש קשר בין תפישת האטרקטיביות של הנשים להתנהגויות למניעת אונס וגם שישנם הבדלים בין נשים במערכות יחסים לבין כאלו שלא. כמובן שמי שתופשת עצמה כיפה לא בהכרח כזו בפועל אבל זה פחות משנה בהקשר של המחקר כי מה שקובע זה ההשפעה שיש לתפיסה על ההתנהגות של האישה (כאמור, מחקרים אחרים מראים שאכן יש לנשים יפות סיבה מוצדקת להזהר יותר מאונס כי מקרי האונס נמצאים במתאם חיובי עם יופי חיצוני). בנוסף, נשים במערכות יחסים חששו יותר מאונס וזה ניכר בהתנהגויות שנועדו להפחית את האטרקטיביות החיצונית שלהן (משהו שנעשה גם כלפי מחזרים פוטנציאליים בלי קשר לאונס), ושימת לב יתרה לסובב אותן כולל נשיאת אמצעי נשק הגנתיים (למשל ספריי).

זה לגבי המחקר הראשון. המחקר השני עוסק בסוגיית האונס יותר מההיבט של הגברים האנסים והתוקפים מינית. כמו שכתבתי קודם, נשים בגיל הפוריות חשופות יותר לתקיפות מיניות מסיבות אבולציוניות ברורות. המטרה של החוקרים במחקר הנוכחי הייתה לבדוק האם יש הבדלים בגילאי הנאנסות במקרה מאוד ספציפי, בזמן שוד מזוין. הרעיון מאחורי הבדיקה הזו נובע מהעובדה שבמקרים רבים אונס הוא לא המטרה העיקרית של האנס אלא הוא מנצל הזדמנות שנקרית בפניו לאנוס. כמו שכתבתי בפוסטים הקודמים על האונס, מקרי אונס רבים אינם מתוכננים מראש והם מתרחשים פעמים רבות רק בגלל שעמדה בפני האנס הזדמנות לאנוס והמחיר לזה היה נמוך. דוגמאות למקרים כאלו אפשר למצוא באונס של אוכלוסייה אזרחית בזמן מלחמה, דייט רייפ שבו הגבר לא התכוון מראש לאנוס את הבחורה אבל ניצל את ההזדמנות לעשות את זה, או כמו במקרה הנוכחי בזמן ביצוע פשע אחר כמו שוד.

הנתונים למחקר הנוכחי מגיעים ממאגר ענק של ה-FBI. כדי לצמצם עד כמה שניתן את השפעתם של משתנים מתערבים, המחקר כלל את כל מקרי השוד בין השנים 2000-2007 שכללו גבר אחד תוקף ואישה בודדה, בסך הכל קרוב ל-45 אלף מקרים. הנתונים כוללים סוגים שונים של תקיפה מינית, החל מליטופים וכלה באונס. בסך הכל ב-2% ממקרי השוד הייתה גם תקיפה מינית כלשהיא.

התוצאות מראות שהגיל הממוצע של קורבנות השוד (בלי קשר למקרי האונס) היה 37.5 בעוד הגיל הממוצע של התוקפים היה 28. מה לגבי גיל המותקפות מינית? מיהן הנשים שנמצאות בסיכון הגבוה ביותר להתקף מינית ולהאנס? הגרף הבא נותן תשובה:

אפשר לראות די בבירור שגיל התקיפות המיניות חופף את גיל פוריות השיא של האישה. נשים נכנסות לשיא תקופת הפוריות באמצע עד סוף שנות העשרה ושומרות על יציבות בשנות ה-20 לחייהן. בשנות ה-30 המוקדמות חלה ירידה הדרגתית בפוריות, ומאמצע שנות ה-30 ושנות ה-40, הירידה תלולה יותר עם התקרבות גיל הפסקת הווסת. כל זה כמובן חופף לגילאים שבהן האישה היא האטרקטיבית ביותר מבחינה חיצונית.

והנה גרף שמציג את גילאי הגברים התוקפים:

כאן אנחנו מגלים שישנה עלייה חדה במספר התקיפות המינית עד תחילת שנות ה-30, מספר שנשאר קבוע עד גיל 60 ואז יש ירידה חדה. השיא גבוה במקצת מגיל שיא הפוריות המינית שהוא שנות ה-20 אצל גברים, אבל הגילאים מתפרשים על טווח רחב יותר מגיל הקורבנות, מה שמשקף את תקופת הפוריות הארוכה יותר של גברים. מה שעוד מעניין הוא שלא היה הבדל משמעותי בגיל הקורבנות כתלות בגיל התוקף. כלומר, צעירים ומבוגרים כאחד העדיפו לתקוף נשים צעירות.

הנתונים מהמחקר הזה כנראה סובלים מהערכת חסר, מכיוון שחלק ממקרי השוד לא הופכים למקרי תקיפה מינית בגלל סיבות שונות שלא קשורות לרצון של הגברים לאנוס (למשל, אילוצי זמן והחשש להתפס). כמובן שהנתונים מעט גולמיים בגלל שיש נסיבות שונות לכל מקרה שוד (בקרות סטטיסטיות על משתנים דמוגרפיים לא שינו משמעותית את התוצאות). כך או כך, הדגש במחקר הזה היה על הגיל והתוצאות עקביות עם השערות אבולוציוניות להסבר מקרי אונס.

מי אומר ראשון “אני אוהב אותך” ולמה?

גיל — Thu, 19 Jan 2012 05:26:09 +0000

אחד הרגעים הכי משמעותיים במערכת יחסים בתהליכי התהוות הוא הרגע שבו אחד הצדדים מעז להתוודות לגבי אהבתו, ובמבט מצטעף ובחיל ורעדה מוציא מפיו את שלוש המילים הכל כך טעונות “אני אוהב אותך” (או, כמובן, “אני אוהבת אותך”). לטוב או לרע, לאחר הצהרה כזו מערכת היחסים לא תשוב להיות כפי שהייתה. בחלק מהמקרים זה מוביל לחיזוק הקשר וגם הבנה שאתם אכן זוג, אבל במקרים אחרים זה יכול לקלקל את מערכת היחסים המתהווה ולהרוס כל אפשרות לקשר זוגי מפני שהצד השני עדיין לא מוכן לזה ונבהל, או חושב שההצהרה מוקדמת מדי ולא במקום ומעידה על חוסר רצינות או בגרות של הצד העורג.

מאמר חדש עוסק בשאלה מי משני המינים נוטה לומר את המילים האלה ראשון וגם מנסה להסביר מדוע. ישנן שתי עמדות הפוכות לכאורה: האחת גורסת שמכיוון שגברים אינם אוהבים כל כך להביע רגשות ונשים כן, נשים יהיו אלו שתתוודינה על אהבתן ראשונות. מצד שני, וכאן נכנסות תובנות מהפסיכולוגיה האבולוציונית, מכיוון שנשים בררניות יותר מהגברים, הן לא תרצינה למהר בגילוי לב מחייב שכזה לפני שהן בטוחות שהצד השני מעוניין בהן באמת, ורצוי גם למערכת יחסים ארוכת טווח ולא רק לסטוץ, ולכן הן יחכו וגברים יהיו אלו שיאמרו ראשונים “אני אוהב אותך”.

מי באמת צודק? הנטייה שלי, לפני שקראתי את המאמר, שמבוססת על התרשמות סובייקטיבית מתצפיות לא מדעיות שערכתי, וגם על בסיס פסיכולוגי אבולוציוני, היא שגברים אומרים את זה ראשונים. אלא מה? התחושה שלי היא שרוב הגברים לא באמת מתכוונים שהם אוהבים את הבחורה ואינם חווים רגש אהבה עמוק, אלא זו יותר הצהרה שמעידה על משיכה מינית. כלומר, הגברים לא ממש כנים, אלא משתמשים באמירה הזו כדי להוכיח לבת הזוג שהם מחויבים אליה, וכל זה על מנת לקדם את הסיכויים להכניס אותה למיטה. זה לא אומר שגברים עושים את זה במודע או לא חושבים שהם כנים באמת, אבל העובדות שמראות שאחרי הסקס הראשון יש יותר סיכוי שהגבר ינטוש את הבחורה מאשר להפך מרמזות שגברים ינקטו באמצעים שונים, כולל מניפולציות רגשיות או גילויי אהבה מזויפים, כדי להגדיל את הסיכוי לשכב עם הבחורה. זה לא מפתיע במיוחד בראי האבולוציה, שכן עבור גברים המין (או רבייה) הוא המטרה האולטימטיבית (ולא בהכרח קשר רגשי עמוק, למרות שגם לו יש יתרונות אבולוציוניים משלו).

מחקרים שונים שעוסקים ביחסים בין בני זוג מראים שבאופן כללי, נשים נוטות יותר מגברים להביע את אהבתן לבן הזוג ולומר לו שהן אוהבות אותו. זה קשור למה שהזכרתי קודם והוא שנשים נוטות להביע יותר רגש מגברים והן גם נחשבות לרומנטיות יותר מגברים, אבל האם הן גם תאמרנה “אני אוהבת אותך” ראשונים?

171 סטודנטים בגיל ממוצע 20, בהם 72 גברים ו-99 נשים, השתתפו במחקר. במקרה הזה, כמו במחקרים דומים, מדגם של סטודנטים מתאים לחקור שאלות הקשורות לאהבה ומיניות כי הנבדקים נמצאים בשיא הפוריות ושיא התחרות המינית. כל הנבדקים היו הטרוסקסואליים למניעת הטייה. קרוב ל-90% מהמשתתפים דיווחו שהיו לפחות במערכת יחסים רומנטית רצינית ורק הם נכללו במדגם הסופי.

בממוצע, גברים דיווחו שהם מתאהבים מהר יותר מנשים במערכת יחסים חדשה, ממצא עקבי עם מחקרים קודמים ועם העובדה שנשים בררניות יותר. זה קשור לעובדה שאהבה אצל נשים נתפסת כמשהו שאמור להוביל לקשר ארוך טווח בעוד אצל הגברים גילויי האהבה כנראה גמישים יותר ומעידים יותר על משיכה מינית, לפחות בשלבים הראשונים של תהליך ההתקשרות.

מה לגבי מי אומר “אני אוהב אותך” ראשון? אז פה יש פער מוחץ לטובת הגברים. 64% מהגברים דיווחו שהם אמרו את זה ראשונים, בעוד רק 18.5% מהנשים דיווחו שהן היו הראשונות להוציא את המשפט מפיהן. הממצא הזה עומד בסתירה לתשובה שנתנו הנבדקים לשאלה מי הם חושבים שאומר את המשפט ראשון. כאן, הייתה הסכמה גורפת אצל שני המינים שהנשים הן אלו שמביעות אהבה ראשונות (75% מהנבדקים חשבו כך). בנוסף, היה קונצנזוס כמעט מוחלט בין גברים ונשים לגבי השאלה מי מתאהב ראשון כש-88% מהנבדקים חשבו שנשים הן אלו שמתאהבות ראשונות. אני מפרש את שני הממצאים האחרונים כהכרה של שני המינים בכך שגילויי האהבה של הגבר הם לא באמת אמיתיים מכיוון שהם מבדילים היטב בין הבעת רגש האהבה לבין התחושות האמיתיות של אהבה.

עוד ממצאים מעניינים היו שנשים חושבות שייקח להן יותר זמן לדעת שהן מאוהבות בבחור, בעוד גברים אמרו שהם בטוחים בשלב הרבה יותר מוקדם אם הם מאוהבים. נשים גם חושבות שיקח להן יותר זמן לדעת עם הגבר מאוהב בהן, בעוד גברים טענו שהם יודעים בשלב מוקדם אם הבחורה מאוהבת בהם או לא. מה שמעניין בהקשר הזה הוא ששני המינים חושבים שבאותו זמן הם ידעו אם הם מאוהבים וגם אם הצד השני מאוהב בהם, רק שאצל גברים כל זה קורה בשלב מוקדם יותר ביחסים.

כצפוי, גברים היו מעוניינים לקיים יחסי מין בשלב מוקדם יותר ביחסים, ומה שמעניין הוא שהם דיווחו שהרצון הזה חופף לזמן שבו הם מרגישים שהם מתאהבים בבחורה ושהיא מתאהבת בהם (מה שכאמור קורה לדעתם באותו הזמן). כלומר, יש קשר הדוק אצל הגברים בין אהבה לסקס.

כמו שכתבתי קודם, האמירה “אני אוהב אותך” משמשת כנראה גברים כמכשיר לקידום יחסי מין והעובדה שנשים מדרגות את האמירה הזו בין עשר המחוות הרומנטיות הנוגעות ללב ביותר בוודאי לא מזיקה. למעשה, סביר להניח שגברים מודעים להשפעה על הנשים שיש להתוודות באהבתם, ולכן הם יאמרו שהם אוהבים את הבחורה גם אם לא ממש התכוונו לכך. מה שהם מקווים להשיג זה שנשים יתרגשו מגילויי האהבה הללו ויראו בזה סימן חיובי למחויבות לקשר זוגי ויסכימו לשכב איתם. הנשים, כמובן, לא טיפשות ורבות מהן מודעות לזה שגברים יאמרו כמעט כל דבר בלי להתכוון אליו רק בשביל לשכב איתן – ולכן לא תמיד יקבלו את גילוי האהבה כפשוטו כשהוא נאמר בראשונה. זה כמובן מאוד תלוי בטיב היחסים המתגבשים, כמה זמן הזוג יצא ביחד, בסיטואציה שבה הדברים נאמרו וכו’. אין ספק שיש מקרים שהאמירה הזו מצד הגברים אמיתית וגם נתפשת ככזו על ידי האישה, אבל הניסיון כנראה מלמד אותן לקחת את ההצהרות הללו בערבון מוגבל. זוהי גם דוגמא טובה לקו-אבולוציה בין גברים ונשים בצורה שבה מסרים מועברים מאחד לשני, איך הם מפורשים על ידי כל אחד, ואיך כל צד מפתח אסטרטגיות שיתנו לו את היתרון הרצוי לו בעוד הצד השני מפתח אסטרטגיות נגדיות.

עד כמה קיימים הבדלים בין המינים, ומהי הדרך הטובה ביותר למדוד אותם?

גיל — Sat, 07 Jan 2012 18:32:05 +0000

אחד הדיונים עתיקי היומין במדעי החברה עוסק בשאלת ההבדלים בין המינים. כמה הם קיימים, האם הם משמעותיים, האם בכלל ניתן להעריך אותם בצורה אובייקטיבית, ובכלל, האם באמת גברים הם ממאדים ונשים מנוגה? מי שקורא את הבלוג הזה יודע שאני מאלו הסבורים שבהחלט קיימים הבדלים מסוימים שיכולים להיות משמעותיים בין גברים ונשים, בין אם מדובר ביכולות, בהעדפות או מוטיבציות שונות, ושחלק גדול מהם מוסבר על ידי תאוריות אבולוציוניות שונות (בעיקר הברירה המינית).

בפוסט הזה אני לא אתייחס למהות או מקור ההבדלים בין המינים (אבולוציוני או תרבותי) אלא לטענה מאוד ספציפית שמושמעת תדיר אצל אלו שסבורים שגברים ונשים דומים הרבה יותר משהם שונים, והיא שאם אכן יש הבדלים בין גברים ונשים ההבדלים הללו די קטנים בממוצע. זו טענה שג’אנט שלבי הייד קידמה בצורה הבולטת ביותר במאמר מפורסם שלה שאפשר למצוא פה.

אפשר להתייחס לטענה שההבדלים בממוצעים קטנים, בלפחות שלושה מישורים שונים: הדרך הראשונה היא לטעון שההבדלים לא כל כך קטנים כפי שהיא מוצגים. חוקרים שונים מציגים מדדים שונים לבדיקת ההבדלים בפועל, לצורה שבה הם נמדדו ואיך אפשר לפרש את ההבדלים שנמצאו או לא. למשל, אחת הטענות שפסיכולוגים אבולוציוניים מעלים היא שהבדלים בין המינים שמנובאים על פי הברירה המינית, בייחוד כאלו הקשורים לבחירת בני זוג, הם בין הגדולים והעקביים ביותר הקיימים. אני לא אכנס לכל הנושא הזה כי כתבתי על זה לא מעט כאן בבלוג.

הסתייגות שנייה קשורה לדברים שגם כתבתי בעבר פה בבלוג והיא שהממוצע הוא לא תמיד המדד הטוב ביותר להערכת הבדלים בין המינים וצריך להשתמש בשונות. בהרבה תכונות אין בכלל הבדלים בממוצע בין גברים ונשים אבל עדיין יש הבדלים בפיזור של התכונה. למשל, גברים ונשים אינטליגנטיים באותה מידה אבל בתחומים ספציפיים יש למין אחד ייצוג גדול יותר בקצוות. ביכולות מתמטיות מסוימות גברים מיוצגים פי כמה וכמה יותר באחוזון העליון (או בעשירון העליון) למרות שבממוצע, היכולות הללו שוות אצל שני המינים. זה אומר, שבקצה התחתון של סקאלת המדידה יש גם יותר גברים. כלומר, יש הרבה יותר גברים עם יכולות מתמטיות נמוכות מאוד ביחס לנשים.

המישור השלישי העקרוני שבו אפשר להתייחס לממצאים של הייד ביחס להבדלים בממוצע נוגע לפרוש השונה שניתן לתת להבדלים הקטנים בממוצעים וזה מה שעושה מאמר חדש שהתפרסם ממש עכשיו. מחברי המאמר יוצאים מאותה נקודת מוצא שהייד מדברת עליה, והיא שרוב ההבדלים שנמצאו אכן קטנים בממוצע אבל הם מטילים ספק שהממוצע הוא המדד שצריך להשתמש בו. על סמך חישובים סטטיסטיים שונים הם מגיעים למסקנות שונות. מה שהם מראים בעיקרון זה איך הבדלים קטנים ולכאורה זניחים, יכולים להעיד למעשה על הבדלים גדולים הרבה יותר. הניתוח שלהם מתייחס למחקרי אישיות והוא טכני למדי, ואני אדגים את הנושא בדרך שונה, כפי שעושה ריצ’ארד ליפה שכתב גם הוא על המאמר.

אנלוגיה טובה שמדגימה טוב את הנקודה המרכזית במאמר היא הבדלים בין המינים במבנה הגוף והפנים. אם נחשב את הממוצע של כל המדידות השונות, למשל, היחס בין מותניים לירכיים, או היחס בין הכתפיים למתניים, נמצא שההבדלים בין גברים ונשים קטנים. הבעייה היא שהממוצע הזה לא משקף את מה שאנחנו רואים בפועל. כשאתם בוחנים גבר או אישה, אתם רואים אותם כמכלול שלם וכל ההבדלים הקטנים הללו מצטברים למשהו די גדול. הצורה שבה אנחנו מסתכלים על אנשים היא לא הסתכלות על איבר בודד (או יחס בין איברים) אלא האדם כמכלול. כשמעריכים הבדלים בצורה כזו, ההבדלים מצטברים, ואז די ברור מי גבר ומי אישה. אם תתנו לאנשים תמונות של אנשים שונים בלי לציין את מינם, תהיה הסכמה גדולה ודיוק רב בזיהוי המין.

דרך חישוב סטטיסטי מסוים אפשר להעריך את ההבדלים הללו ולהגיע למדד סטטיסטי מסוים, ובצורה כזו הרבה פעמים הם יהיו גדולים יותר ממה שהממוצע לבד מלמד. כלומר, הממוצע של התכונות לא ממש משקף את ההבדלים בפועל וההבדלים הללו גדולים יותר בגלל שביחד הם מובילים למגמה מסוימת. למשל, אפשר להעריך את ההבדלים שמובילים להבדלים בין גברים ונשים באקדמיה, נושא שהרחבתי עליו רבות בבלוג (כאן, פה וכאן). אם יש הבדלים קטנים ביכולות קוגנטיביות, ביחד עם הבדלים בהעדפות ומוטיבציות של כל מין, הם יכולים להצטבר לכלל ההבדל שאנחנו רואים בפועל שהוא לפעמים לא כל כך קטן. באותה צורה אפשר כעת להעריך הבדלים בתכונות שונות, החל מתכונות אישיות, הבדלים קוגנטיביים, מוטיבציות והעדפות.

מה שיפה במאמר הזה שהוא נותן כלים סטטיסטיים להעריך הבדלים שונים (למשל ייצוג באקדמיה) על סמך חישוב כל ההשפעות הקטנות שחוקרים חושבים שקשורות לייצוג הזה. כלומר, יש אפשרות לאמוד הבדלים גדולים על סמך הבדלים קטנים יותר שבהרבה מקרים קל יותר למדוד (למשל, דרך מבחני אישיות שונים). במאמר נותנים את הדוגמא של הבדלים בין המינים בהתנהגות אנטי-סוציאלית שמוסברת על ידי מרכיבים שונים של אישיות ואתם יכולים לקרוא בעצמכם.

מדוע החשק המיני של נשים עולה לקראת סוף שנות ה-20 לחייהן?

גיל — Sat, 31 Dec 2011 17:25:51 +0000

אתמול התפרסמה כתבה במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות שעסקה במיניות ואורגזמה הנשית. במסגרת הכתבה מופיע ראיון קצר איתי שעוסק בליבידו הנשי (קצת מתחת לתמונה של מג ראיין מזייפת אורגזמה מהסצינה האלמותית ב”כשהארי פגש את סאלי”). אני רוצה להרחיב קצת על המחקר שהזכרתי שם כי זה מחקר מעניין למדי שמציע תאוריה אבולוציונית חדשנית בנוגע לשינויים בחשק המיני של נשים (בניגוד למשתמע מהכתבה המחקר הזה לא שלי אלא של תלמידת מחקר של דיוויד באס).

המחקר מופיע במלואו ברשת כך שאתם יכולים להתרשם ממנו ישירות בעצמכם. נקודת המוצא של המחקר נוגעת לעובדה די ידועה בקרב חוקרים וסקסולוגים והיא שנשים משנות ה-20 המאוחרות שלהן ועד אמצא שנות ה-40 לחייהן חוות את החשק המיני הגבוה ביותר ומעוניינות בסקס יותר מבכל תקופה אחרת בחייהן. למה דווקא אז? הרי נשים עשויות להכנס להיריון מרגע התחלת הווסת (ואפילו לפניו). לאורך ההיסטוריה האבולוציונית שלנו גיל התחלת הווסת הוא אי שם בתחילת גיל העשרה בממוצע (בעולם המודרני הוא יורד בהתאמה בגלל סיבות שונות כמו השמנת יתר או הורמונים). כלומר, לנערות ונשים צעירות יש בערך 10-15 שנים עד שהן מגיעות לשיא החשק המיני שלהן. למה זה לא מגיע לשיא מוקדם יותר?

כמה עובדות שאולי יעזרו להעמיד את הדברים בהקשר המתאים. נשים בגילאים 16-27 נמצאות בשיא הפוריות שלהן מבחינה פיסית. כלומר, בגילאים הללו הכי קל לאישה להכנס להריון (ויש לה גם את הפוטנציאל ללדת הכי הרבה ילדים במהלך חייה). מסוף שנות ה-20 ובהתמדה, קשה יותר לאישה להכנס להריון. התאוריה שמוצעת במאמר היא שבגלל שיותר קשה להכנס להריון בגילאים הללו, מה שמחייב ניסיונות רבים יותר, נשים פיתחו אדפציה פסיכולוגית שמעלה את החשק המיני שלהן מכיוון שעם יחסי מין מרובים יותר הסיכויים להרות גדלים. בכלל, הידיעה שהפוריות הנשית מסתיימת בגיל מסוים, לקראת סוף שנות ה-40 בממוצע, מדרבנת נשים ללדת לפני שחלון הפוריות נסגר.

כדי לבחון את הנושא בדקו החוקרים את הנטייה של נשים בגילאים שונים לרצות סקס, וגם בדקו את הפנטזיות המיניות שלהן מכיוון שיש קשר (אם כי לא מוחלט) בין פנטזיות מיניות ויחסי מין בפועל. המחקר נעשה אונליין ובצורה אנונימית לחלוטין. 827 נשים השתתפו במחקר בגילאים 18-65 והן חולקו לשלוש קבוצות: 18-26, 27-45, ו-46-65, עם 525, 222, ו-51 נבדקות בכל קבוצה בהתאמה. 528 מהנשים היו במערכת יחסים ול-661 מהן לא היו ילדים. 125 נבדקות שאינן הטרוסקסואליות לא נכללו בניתוח כך שהמדגם בפועל היה קטן יותר.

תוצאות: בממוצע, נשים בגילאים 27-45 דיווחו על חשק מיני גדול יותר ויותר פנטזיות מיניות משתי הקבוצות האחרות. כמו כן, הפנטזיות המיניות שלהן היו אינטנסיביות יותר. ממצא מעניין נגע למושא הפנטזיות המיניות בקרב הנשים שהיו במערכות יחסים. נשים בקבוצת הגיל הצעירה נטתה לפטנז יותר על בן הזוג הקיים, בעוד נשים בשתי הקבוצות האחרות נטו בצורה שווה לפנטז על בן הזוג או על מישהו אחר.

לגבי יחסי מין בפועל, נשים בגילאים 27 ומעלה (בשתי הקבוצות) נטו לקיים יחסי מין יותר מהנשים בקבוצת הגיל הצעירה. בנוסף, נשים בקבוצת הגיל 27-45 דיווחו שהן מוכנות לשכב עם בן זוג חדש אחרי הכרות של חודש, שבוע ויום, הרבה יותר מהנשים בקבוצות האחרות.

הממצאים תומכים בהשערות שנשים שחוות ירידה בפוריות מעוניינות יותר וגם בפועל מקיימות יחסי מין לעיתים קרובות יותר מנשים אחרות. זה ממצא מפתיע למדי מכיוון שנשים בגיל צעיר (סוף שנות העשרה, תחילת שנות ה-20) אטרקטיביות יותר בממוצע ויש להן כנראה יותר הזדמנויות לקיים יחסי מין (מזדמנים או בקשר מחייב). המחקר הזה הוא מחקר ראשוני למדי וצריך לכן לקחת את התוצאות בערבון מוגבל ולראות אם הממצאים משוחזרים במקומות אחרים. בכל מקרה, זו דוגמא טובה לאיך מנסחים השערה אבולוציונית שמבוססת על תופעה ביולוגית מתועדת היטב, ואיך בודקים אותה בפועל. גם לא כל ההשערות אוששו (נשים בקבוצת הגיל האמצעית פינטזו על הגבר שאיתו הם במערכת היחסים במידה שווה כמו שהן חשבו על גבר זר).

ישנם גם הסברים אלטרנטיביים לממצאים במחקר ובראשם הקשר האפשרי בין הניסיון המיני לפנטזיות מיניות. נשים צעירות חסרות ניסיון מיני נוטות באופן כללי לפנטז מינית פחות. עם זאת, קשר כזה אינו מסביר למה הנשים הצעירות מעוניינות פחות וגם חוות פחות יחסי מין. גם החלוקה לקבוצות גיל מעט גסה מדי למרות שהיא מקובלת במחקרים מהסוג הזה והייתי מעדיף להשתמש במשתנים רציפים. לסיכום, מחקר חביב שעוד נתונים ועוד מחקרים יאירו את כל הנושא בצורה ברורה יותר בעתיד.

גנטיקה מול סביבה: מה מסביר דומיננטיות בספורט?

גיל — Fri, 23 Dec 2011 15:21:32 +0000

אחד התחומים המרתקים ביותר שבו הויכוח בין סביבה לתורשה הוא החריף ביותר הוא הספורט. האם גברים לבנים אינם יכולים לקפוץ ולשחק כדורסל כמו שחורים בגלל גנים פחות טובים, או שהם פשוט פחות מתעניינים בספורט הזה? האם רצים קנייתים מתעלים על שאר העולם בריצות ארוכות בגלל עליונות גנטית, או שאולי מדובר בתנאי מחייה מסוימים שבו ילדים רצים 10 ק”מ כל יום לבית הספר ובחזרה? ואם הם כל כך עליונים בריצות ארוכות, למה אין שום שחיין שחור משמעותי?בתור אבולוציוניסט, אולי הייתם מצפים שאני אטה יותר לקבל את ההסברים הגנטיים והאבולוציוניים שמסבירים את העליונות של קבוצות מסוימות בענפי ספורט שונים, אבל האמת היא שאני לא חושב שזה נכון. זהו אחד הנושאים שאכן, פעם הייתה לי דיעה נחרצת שההבדלים הנצפים בין ספורטאים נובעים בעיקר מביולוגיה שונה אבל עם הזמן השתכנעתי שהחשיבות של הגורמים הסביבתיים לדומיננטיות בספורט גדולה יותר. זה לא שאני לא חושב שאין מקום לביולוגיה וגנטיקה, אבל הביולוגיה משחקת תפקיד בעיקר בהסבר הבדלים אינדיבידואליים בתוך כל קבוצה ולא מסבירה הבדלים בין מדינות, תרבויות או אפילו קבוצות קטנות הרבה יותר. באופן כללי, מחקרים מראים שכאשר מדובר בגזע, רוב ההבדלים התוך קבוצתיים גדולים הרבה יותר מההבדלים הבין קבוצתיים.

אני כותב את כל הדברים הללו מכיוון שלפני כמה ימים פירסמתי פוסט שמבוסס על מאמר שנכתב בכתב העת Skeptic (שלצערי אין אליו גישה אונליין) באתר דה באזר (זהו אתר הספורט הטוב בארץ ואני מגיב שם לפעמים). אני מעתיק לכאן את הפוסט תוך תקווה שיעניין גם את קוראי הבלוג. אני יודע שחלק מענפי הספורט שמוזכרים כאן לא אומרים דבר להרבה קוראים (ולמען ההגינות, כשאני קראתי את המאמר חלקם גם לא היו מוכרים עבורי). בכל מקרה, אני חושב שיש כאן מספיק דוגמאות שאני מקווה שיגרמו לכם לחשוב על הנושא. אני מודע לזה שרוב ענפי הספורט המוזכרים הם איזוטריים למדי (בעיקר הענפים האולימפיים, אם כי פוטבול ובייסבול הם בוודאי ענפים מרכזיים), אבל הם מדגימים את הנושא בצורה יפה. עם זאת, הדברים נכונים לכל ענף ספורט כולל הפופולארי מכולם שהוא הכדורגל. הסיבות שברזיל והולנד למשל מצליחות בכדורגל, וסין וארה”ב לא, הן בעיקרן תרבותיות ולא גנטיות. ולמאמר עצמו:

גנטיקה או תרבות? המיסתורין של דומיננטיות בספורט

כשרג'י רובי בעט בעיטת פאנט בפוטבול הרעש שנשמע היה כמו של פיצוץ. מאמן מיאמי דון שולה שיבח את בעיטות הפצצה של רובי שדחפו את היריבה עמוק לתוך שטח המגרש שלהם. הפאנטים של רובי היו כל כך גבוהים שהם לפעמים פגעו בתקרת הדום. רובי, שמת ב-2005 בגיל 44 בנסיבות מסתוריות (כנראה דום לב) היה אחד הפאנטרים הגדולים בתולדות הליגה. הוא גם היה שחור.

ב-63 שנים בהיסטוריה של ה-NFL היו חמישה פאנטרים שחורים. 5 מתוך 287 פאנטרים ששיחקו או משחקים בליגה (האחרון שבהם רג'י הודג'ס משחק היום עבור קליבלנד). בדיונים שהיו באתר מרבים לדבר בעיקר על ההטייה ההפוכה, שבה שחקנים לבנים לא מקבלים הזדמנות נאותה בליגה (היוצא מן הכלל הוא הקווטרבק אבל זה כבר לא בולט כמו שהיה בעבר). אז איך אפשר להסביר איך בליגה שבה שני שליש מהשחקנים שחור אין כמעט פאנטרים שחורים? פאנטרים לא נוטים להפצע ופאנטר טוב כמו רובי ששיחק 17 עונות בליגה הרוויח מיליוני דולרים, אז למה אין יותר שחורים שקופצים על העמדה?

בניגוד לעמדות אחרות בפוטבול או בהשוואה לכדורסל או אתלטיקה קלה, קשה לומר שיש איזה שהוא עניין ביולוגי שמשפיע על אתלט לבעוט פאנטים יותר טוב מאחרים. אף אחד לא טוען ששחורים לא יכולים לבעוט, שעוני ודיכוי של לבנים גרם להם לבחור באמנות הפאנטים כמקצוע, או שלמיעוטים לא הייתה הזדמנות לבעוט פאנטים. ההסברים שנשלפים מהשרוול, יתרון גנטי, מצב סוציואקונומי, אפלייה, חוסר גישה למתקנים או מאמנים, מחסור במודלים לחיקוי או המקום שבו נולדת לא תקפים. אז מה בדיוק קורה פה?

הפאנטרים הם רק דוגמא אחת לדומיננטיות בספורט שההסברים המקובלים (בעיקר הגנטיים ותרבות העוני) לא מצליחים להבהיר. למה למשל יש דומיננטיות של שחורים אמריקאים ב-110 משוכות, אבל לא בקפיצה במוט? 29 מתוך 50 רצי המשוכות הטובים בהיסטוריה הם שחורים אמריקאים, אבל יש רק קופץ אחד במוט שהוא שחור ברשימת 50 הכי גדולים (לורנס ג'ונסון, שיא אישי 5.98). שני המקצועות יוקרתיים באותה מידה פחות או יותר, דורשים טכניקה ברמה גבוהה, בשניהם דרוש כוח בחלק הגוף העליון והתחתון, יכולת קפיצה ומהירות דומים, ולתלמידי תיכון בארה"ב יש גישה למתקנים ולמאמנים בכל אחד מהם. אז למה הפער ביצוג השחורים ביניהם כל כך גדול?

שחורים אמריקאים מצטיינים בפוטבול, כדורסל ואתלטיקה, אבל כמעט לא קיימים במקצועות אחרים שודרשים כישורים דומים. למה אין כמעט שחורים בהתעמלות, כדורעף, האבקות או קפיצה לגובה? למה אין כמעט פיצ'רים שחורים (3% במייגו'ר ליג)? ראיתם לאחרונה קאצ'ר שחור? ואם חשבתם שזה משהו ייחודי רק לשחורים אמריקאים אז טעות בידיכם. יש שפע דוגמאות ממדינות שונות להצטיינות במקצועות מסוימים וחוסר ייצוג מוחלט במקצועות משיקים. הנה חלק מהם:

נשות רוסיה שולטות בהליכה ל-20 ק"מ (11 הראשונות אי פעם הן רוסיות, 26 מה-50 הכי טובות אי פעם), אבל אין להן כמעט ייצוג בחצי מרתון (1 מתוך 50). ולהפך, נשות מזרח אפריקה שולטות בחצי מרתון (26 מתוך הטופ 50) אבל 0 מ-100 בהליכת ל-20 ק"מ. קשה מאוד ליישב את הסתירות הללו ולומר שהן נובעות מנטייה גנטית להצליח בענפים הללו.

לפעמים ההבדלים בהישגים מדהימים ממש כמו במקרים הבאים: קשתיות דרום קוריאה זכו ב-11 מתוך 15 אליפויות העולם בחץ וקשת (bow) בין 1979 ל-2007., ו-10 מתוך 15 אליפויות העולם הקבוצתיות, אבל לעומת זאת לא זכו בשום מדליה בקשת מסוג bare bow. או נבחרת הסייף הגברית של הונגריה שזכתה בזהב ב-9 מתוך 11 אולימפיאדות בין השנים 1908-60, ו-11 מתוך 12 מדליות זהב במקצוע האישי בחרב, וכמו כן מעולם לא הפסידה תחרות רשמית שהורשתה להשתתף בה בין השנים 1925 ל-1957, אבל מעולם לא זכו בזהב ברומח?

באותה מידה, הידעתם שהודו היא מעצמה בהוקי שדה, זוכה בכל מדליות הזהב באולימפיאדה בין השנים 1924 ל-1956, עם 24 ניצחונות רצופים? אחרי כן, כשהודו ופקיסטן התפצלו, אחת מהן זכתה בזהב ב-5 מ- 7 מדליות הזהב באולימפיאדות הבאות. מלבד זאת, שתי המדינות יחד, שאוכלוסייתן קרובה למילארד וחצי תושבים, זכו במדליית זהב אחת בלבד (קליעה ב-2008) בכל ההיסטוריה של המשחקים האולימפיים!

הרצפים לפעמים מקבלים גם תפנית מפתיעה. אוכלוסייה ששולטת במקצוע מסוים תקופה ארוכה, מפסיקה פתאום להיות דומיננטית בו ובמקום הופכת לדומיננטית במקצוע אחר דומה. הגברים של שבדיה למשל, זכו ב-10 מתוך 16 אליפויות עולם בחץ וקשת מסוג recurve, אבל לא זכו בזהב מאז. במקום זה, הם זכו ב-13 אליפויות עולם בחץ וקשת מסוג bare bow, בין השנים 1972 ל-2004.

אוקיי, נראה לי שהנקודה הובנה. אז איך מסבירים את כל הדומיננטיות הזו? ההסבר שמוצע במאמר פשוט למדי והוא תרבותי. דומיננטיות של אוכלוסייה מסוימת מושגת מהגישה או היחס שנותנים חברים באוכלוסייה למקצוע מסוים. האוכלוסייה יכולה להיות מדינה, איזור מסוים, קבוצה אתנית או אפילו בית ספר ספציפי. הדומיננטיות מושגת כשחברים באוכלוסייה מעריכים או נהנים מספורט ספציפי ביחס חסר פרופורציונלי לאוכלוסיות אחרות, והאהבה הזו לספורט מנתבת את הספורטאים לספורט הזה.

הבאסקים מצפון מזרח צרפת וצפון מערב ספרד הם שחקני ה-jai alai (משחק שדומה לסקווש) הטובים בעולם כבר יותר מ-150 שנה. למה? כי עשור אחר עשור, הקבוצה האתנית הזו השקיעה את מרצה במשחק הזה יותר מכל אוכלוסייה אחרת בעולם. למה הם עשו את זה? כנראה בגלל שהם המציאו את המשחק והוא נחשב למקור גאווה לבאסקים. וכך עם אוכלוסייה של 3 מיליון אנשים הם שולטים באופן מוחלט בספורט שאף אחד אחר לא מתעניין בו. זאת כמובן עד שהפיליפינים פתאום התאהבו בספורט לאחרונה ושמו קץ לדומיננטיות הבאסקית. ההתעניינות הפיליפינית, שיש להם אגב אוכלוסייה של 91 מיליון, וההשקעה העצומה שלהם בספורט מחסלים את הדומיננטיות הבאסקית. זה לא קורה בגלל שהאהבה של הבאסקים למשחק פחתה, אלא פשוט בגלל שקבוצה אחרת, גדולה יותר, התחילה לקחת אותו ברצינות.

זה בדיוק מה שקרה גם בענפים אחרים. הוקי בקנדה, כדורסל בארה"ב, אוסטרליה בטניס, יפן בטניס שולחן ונורבגיה בקפיצות סקי. פעם המדינות הללו נחשבו בלתי מנוצחות בספורט והיום השליטה שלהם נמוגה כי מדינות אחרות עם הרבה תושבים החלו להשקיע בענפים הללו. ככשמדינה מסוימת מחליטה לקחת ספורט מסוים ברצינות והיא גם מספיק גדולה, יש לה סיכוי טוב להצליח בו לאורך זמן. זה התרחש בעשור האחרון עם טניסאיות מרוסיה (הגברים הרוסים מצידם הפכו למתאגרפים מצטיינים במשקל כבד), וקורה היום עם גולפאיות ממזרח אסיה, במיוחד דרום קוריאה שמחזיקות ב-64% מ-50 המקומות הראשונים בעולם.

המשמעות של הדברים עמוקה. נדמה לנו שלכל אדם יש חופש מוחלט לבחור לשחק או להתחרות בכל ענף ספורט שהוא רוצה, אבל בפועל, רבים מנותבים תרבותית לענפים או תתי ענפים מסוימים. קשה מאוד להתאמן או לשחק בענפים שאנשים אחרים בקבוצת הגיל שלך לא מתעניינים בהם למרות שהרבה פעמים אין בעייה של מתקני אימונים או מאמנים. זו הסיבה ששחור אמריקאי "בוחר" לרוץ משוכות ולא לקפוץ במוט, כי האנשים החשובים בסביבה שלו, חבריו לקבוצת גיל, הורים, מורים, מאמנים ודמויות אחרות לחיקוי מעדיפים את הספורט הזה על קפיצה במוט. אף שחור לא רוצה להיות פאנטר כי זה לא נחשב עמדה ששחורים אחרים חושבים שהיא חשובה, שלא לומר הלעג שיכול להתלוות לשחור שבוחר להיות בועט.

מכאן, הדרך לדומיננטיות בספורט קצרה למדי. ברגע שהחברה שמה דגש על ספורט מסוים ומי שמשחק בו יכול לזכות להערכה רבה, שלא לומר תהילת עולם, ברור שמיטב האתלטים של הקבוצה ירצו להצטיין בו. עם הזמן מתפתחת מסורת ומומחיות בענף שמובילה לדומיננטיות ועם מספיק אנשים עוסקים בספורט ברצינות, יש סיכוי גבוה שיצאו מהקבוצה ספורטאים מצטיינים. לכן, הדומיננטיות השחורה בכדורסל, פוטבול ואתלטיקה, כולל עמדות ספציפיות בכל ספורט, נובעת מהדגש שיש באוכלוסייה שחורה, בעיקר ענייה ועירונית, על הענפים הללו.. אף קבוצה אתנית אחרת לא מקדישה מאמצים להצטיין בענפים הללו כמו השחורים. בשנים האחרונות הדומיננטיות הזו נשמרת למרות שיש קבוצות חדשות שקוראות עליה תגר (למשל הכניסה של זרים לנבא) בגלל שיש אפילו ניקוז גדול יותר של שחורים בבסיס הפירמידה לענפים הללו על חשבון ענפים אחרים שמוזנחים ומסורתית כללו שחורים כמו איגרוף ובייסבול.

בייסבול הוא דוגמא נפלאה להשפעה תרבותית ואפשר לראות את זה דרך שתי מדינות: ונצואלה והרפובליקה הדומיניקנית. יותר מ-20% מהשחקנים היום מגיעים מונצאולה או הרפובליקה הדומיניקנית אבל במפתיע אין אף שחקן במייג'ורס מהאיטי שחולקת את האי עם הרפובליקה הדומיניקנית, או ברזיל שיש להם גבול משותף עם ונצואלה.

למה זה קרה? בגלל שבונצואלה והרפובליקה הדומיניקנית הספורט הוצג לתושבים בסוף המאה ה-19 ובמהרה הפך לספורט הלאומי. בשאר המקומות, כדורגל עדיין מולך. ברגע שיש לאוכלוסייה מסוימת נטייה לספורט מסוים היא יכולה להתחזק מסיבות שונות. כאשר קבוצות מייג'ור ליג החליטו לנצל פירצה בתקנון שמאפשרת יבוא של שחקנים זולים מחוץ לארה"ב, הסקאוטים החלו לעבוד בונצאולה וברפובליקה הדומיניקנית והיו להם שפע של שחקנים שמהם נבחרו הכי טובים. מאוחר יותר, נבנו אקדמיות לבייסבול במקומות הללו שהם בעצם פנימיות שבה ילדים מצטיינים לומדים ומשחקים בייסבול, והשאר היסטוריה. בונצאולה היום יש לא פחות מ-19 מתקנים שונים של קבוצות מהמייג'ור ליג. באף מדינה אחרת בדרום אמריקה אין אפילו מתקן בודד. ולמה הענף לא התפתח בהאיטי? כנראה בגלל שהתפתחה שם נטייה "אנטי בייסבולית" כחלק מתגובת נגד לכיבוש האמריקאי של המקום בתחילת המאה ה-20.

ההסבר התרבותי מפריך גם הסבר גנטי מסוג אחר. ישנם אנשים שסבורים שהשחורים היום בארה"ב הם תוצר של ברירה מלאכותית וצאצאי העבדים החזקים ביותר ששרדו את המסע האכזרי לאמריקה מאפריקה. אבל אם ההסבר הזה היה נכון, למה אמריקאים לא שולטים בענפי ספורט שמבוססים על חוזק גופני כמו הרמת משקולות, הטלת כדור ברזל, ידוי פטיש, והאיש החזק בעולם? האם בעשור האחרון נחלשו השחורים האמריקאים עד כדי כך שהם איבדו את השליטה באיגרוף במשקל כבד? ומהצד השני, למה השחורים בדרום אמריקה לא שולטים בשום ספורט? למה לברזיל אין כמעט ייצוג בבייסבול, נבא ו-NFL? כנראה שיש גורמים מעבר לגנטיקה שמשפיעים בצורה מפורשת יותר.

השפעות המחזור החודשי על בולטות של מוצרי יוקרה

גיל — Mon, 19 Dec 2011 06:51:15 +0000

אחת העדויות החזקות ביותר להשפעות אבולוציוניות על בני אדם הם השינויים, רבים מהם עדינים ולא מודעים, בהתנהגויות וההעדפות של נשים כתלות בשלב שבו הן נמצאות בזמן המחזור החודשי. אפשר לסכם את השינויים הללו ברצון של הנשים למצוא את בן הזוג המוצלח ביותר להזדווגות בזמן הביוץ, כמו גם להרתע מגברים לא רצויים שמבטלים את הבחירה של נשים. זה כולל פתיחות גדולה יותר לבקשות חיזור של גברים מוצלחים, רתיעה מגברים או סיטואציות שעלולות להוביל לאונס, כמו גם תחרותיות גדולה יותר כנגד נשים אטרקטיביות אחרות.

אחד מגורמי המשיכה החזקים ביותר של נשים לגברים הוא סטטוס גבוה של הגבר. סטטוס גבוה משמעו גישה למשאבים רבים יותר בחברה, וזה דבר שמשתנה מחברה לחברה (בחברה שלנו זה לרוב יתבטא בכסף רב). גבר בעל אמצעים יכול לתמוך בבת זוגו ובילדים שלהם (או להראות לפחות את הפוטנציאל של תמיכה כזו במידה ואין להם עדיין ילדים). האבולוציה עיצבה את ההעדפה הזו מכיוון שבהיסטוריה האבולציונית של ההומונידים מסוג הומו, וגם ברוב החברות המסורתיות היום, תמיכה כזו מגדילה בשיעור ניכר את סיכויי השרידה של הילדים. בחברה המודרנית זה פחות רלוונטי כי כמעט כל תינוק ישרוד גם אם יגודל על ידי אם חד הורית, אבל עדיין ההעדפה הזו קיימת אצל נשים. למעשה, רוב הנשים לא יהיו מעוניינות בבן זוג שמרוויח פחות מהן וזה כולל אפילו נשים שמרוויחות סכומים שגבוהים בהרבה מהממוצע (מה שמקשה עליהן למצוא בן זוג).

מאמר חדש בוחן את הנושא ומתרכז בסוג מסוים של סמלי סטטוס והוא הצריכה התאוותנית. צריכה ראוותנית (באנגלית: conspicuous consumption) היא מקרה פרטי של עיקרון ההכבדה. אנשים, בעיקר גברים, מוציאים כספים בצורה חסרת פרופורציות על מוצרים רק כדי להראות כמה כסף יש להם, ושהם יכולים להרשות לעצמם הוצאות כאלו. זה יכול להיות מכונית יוקרתית, רהיטים עתיקים, ציורים של אמנים מפורסמים, או כל דבר אחר שעולה הרבה כסף ואפשר למצוא לו חלופות זולות שמשיגות אותה פונקציה תועלתנית (במקרה של יצירות אמנות לא מדובר אפילו במוצר שימושי). השאלה שהמחקר הנוכחי מנסה לבחון היא האם נשים מבייצות מפגינות תשומת לב רבה יותר למוצרי יוקרתיים שמאפיינים צריכה ראוותנית?

מאה שישים ושתיים נשים השתתפו במחקר, גיל ממוצע 22. שלושים ושמונה מהן לא השתמשו באמצעי מניעה הורמונליים, כלומר בייצו בצורה טבעית, והשאר היו על הגלולה. בפני כל נבדקת הוצגה סדרת תמונות של מוצרים שונים על מסך, כל פעם למשך שנייה אחת בלבד. חלק מהמוצרים היו מוצרי יוקרה כמו מכונית פורשה, שעון ברייטלינג, בית יוקרתי או מערכת קולנוע ביתית). חלק אחר היו מוצרים רגילים ולא יוקרתיים כמו דלי, אופניים, מגבת וכו’. לאחר מכן, התבקשו הנבדקות לאחזר ולכתוב מה הן בדיוק ראו.

הנשים שבייצו בצורה טבעית חולקו לשלוש קבוצות לצורך הניתוחים הסטטיסטיים. שלב המחזור עצמו (ימים 1-5), שלב הפוריות (9-15) ושלב האי פוריות (18-28). אמנם לא כל אישה בעלת מחזור של 28 יום אבל אפשר לנרמל את כל המחזורים כאילו היו בעלי 28 יום לצורך הניתוחים הסטטיסטיים.

התוצאות מסוכמות בגרף הבא:

הגרף הראשון (A) מראה את ההבדלים בין הנשים שהיו על הגלולה לבין הנשים שבייצו באופן טבעי בתגובה למוצרי היוקרה. אפשר לראות בבירור שבשלב שיא הפוריות, נשים המבייצות באופן טבעי זכרו טוב יותר את המוצרים הללו בהשוואה לנשים שלקחו גלולות. בשני השלבים האחרים, במיוחד בשלבי אי הפוריות לקראת סוף המחזור, נשים על גלולות זכרו את המוצרים הרבה יותר טוב. הגרף השני (B) מראה את ההבדלים בין הקבוצות השונות בתגובה למוצרים הרגילים. כמו שניתן לראות, לא היו הבדלים משמעותיים בין הנשים שהיו על גלולות לבין אלו בעלות המחזור הטבעי.

המחקר הזה הוא המחקר הראשון שמראה איך שלבים שונים של המחזור החודשי משפיעים על הנראות של מוצרים יוקרתיים לעומת מוצרים שאינם יוקרתיים. המחקר די מרשים בכך שהוא מראה את ההבדלים ביחס למוצרי יוקרה בלי שום רמז לגברים שצורכים את המוצרים הללו. סביר להניח, אם כי עדיין טעון בדיקה, שאם בתנאי מעבדה מבוקרים ומול המחשב נמצאו ההבדלים הללו, אז גם ב”עולם האמיתי” הם יתקיימו מכיוון שהגירויים בעולם האמיתי חזקים הרבה יותר וגם רלוונטיים יותר לבחירות אמיתיות של בני זוג. בכל מקרה, המחקר הוא נדבך נוסף בשרשרת ארוכה של מחקרים שמראים שהקשב של נשים לדברים שיכולים להשפיע על ההצלחה הרבייתית שלהן, גדול יותר בזמן הביוץ.

השפעת גובה הקול על משיכה מינית ונאמנות בן הזוג

גיל — Sun, 11 Dec 2011 04:31:44 +0000

מחקרים על הקול האנושי נעשו פופולאריים למדי לאחרונה. הרעיון שעומד מאחורי רבים מהמחקרים הללו הוא שגובה הקול (pitch) מהווה סממן לתכונות שונות של בן או בת הזוג, והוא תכונה שנבררה על ידי הברירה המינית. כתבתי בעבר על שני מחקרים שנוגעים לגובה הקול ושנעשו בעיקר בחברות של ציידים לקטים. באחד, נמצא קשר בין גובה הקול לחוזק פיסי כך שקול עמוק יותר שוייך לאנשים חזקים יותר, ובשני, גברים עם קול עמוק היו בעלי מספר ילדים רב יותר בחברת ציידים לקטים שבה אין אמצעי מניעה (ולכן מספר הילדים הוא מדד טוב להצלחה רבייתית). שני מחקרים חדשים ממשיכים בקו הזה ובודקים קשר בין גובה הקול למשיכה מינית ונאמנות של בן הזוג.המחקר הראשון התמקד בקול של נשים, ובמיוחד בקול דק וגבוה. מחקרים בעבר מצאו שנשים עם קול גבוה נחשבות ליותר אטרקטיביות בעיניי הגברים, כנראה בגלל שזה מראה על רמות נמוכות יותר של טסטוסטרון, ובעקיפין על פוריות גבוהה יותר. אם גברים מעדיפים קול גבוה עולה השאלה המעניינת שהמאמר מנסה לענות עליה והיא, האם נשים משנות בכוונה את גובה הקול כדי לסמן לגבר שהן נמשכות אליו ומעוניינות בו?

כדי לבחון את הנושא ביקשו החוקרים מנשים לקרוא הודעה כתובה כאילו הן מדברות אל משיבון. ההודעה כללה פרטים לגבי דייט עתידי עם גבר שאת התמונה שלו הן ראו. המניפולציה הניסויית כללה שתי תמונות, אחת של גבר עם פנים גבריות, והשנייה של גבר עם פנים נשיות יותר (הדבר נעשה דרך מניפולציית מחשב שיכולה לשנות את הגבריות של הפנים בתמונה). הנה דוגמא לזוג פנים כזה:

45 נשים בגיל ממוצע 20 השתתפו בניסוי. רק נשים שלא השתמשו בגלולות או אמצעי מניעה כימיים אחרים הורשו להשתתף בניסוי וזאת בגלל שמחקרים קודמים מראים שיש לכך השפעות על גובה הקול. הנבדקות ראו את שתי התמונות בסדר אקראי ואז התבקשו להשאיר את ההודעה הבאה: “היי, נפגשנו אתמול בפאב, התקשרתי כדי לראות אם אתה רוצה להפגש מתישהוא, תתקשר אליי בחזרה”. כל הודעה כזו הוקלטה פעמיים בתגובה לתמונות השונות. בנוסף, התבקשו הנבדקות להעריך עד כמה אטרקטיבי הגבר בתמונה בסולם של 0-7.

תוצאות המחקר הראו על מתאם חיובי של 0.34 בין גובה הקול של האישה בהקלטה (כפי שנמדד בהרצים) ובין דירוג האטרקטיביות שהיא נתנה. במילים אחרות, אם גבר מצא חן בעיניי האישה אז הקול שלה היה גבוה יותר. כלומר, המסקנה של המחקר הזה שגובה הקול אכן מהווה סממן מיני כמו שמצאו מחקרים אחרים בנושא.

המחקר השני עוסק בצד יותר שלילי של בחירת בני זוג והוא בגידות של בני הזוג. בגידה של בן זוג נושאת בתוכה רווחים לבן הזוג הבוגד, שיכול להוליד ילדים נוספים אם מדובר בגבר, או להוליד ילד מגבר עם גנים מוצלחים יותר מאלו של בן הזוג הנוכחי (שהוא אולי נאמן ותומך יותר). מהצד הנבגד זהו כמובן חיסרון ולכן סביר שרמזים שיכולים להעיד על בגידה פוטנציאלית של בן או בת הזוג יבררו על ידי האבולוציה. כאמור, יש מתאם שלילי בין גבוה הקול לטסטוסטרון, כלומר גברים עם קול גבוה יותר הם בעלי טסטוסטרון נמוך יותר ולהיפך. מכיוון שידוע גם שגברים עם רמות טסטוסטרון גבוהות נוטים יותר לבגידות אז אפשר להסיק שגם גברים עם קול נמוך יותר ייטו גם לבגוד יותר ואת זה בא לבדוק המחקר הנוכחי (ידוע גם שלגברים עם קול עמוק יותר יש יותר פרטנרים מיניים).

המחקר הכיל 49 גברים ו-55 נשים בגיל ממוצע 19. המחקר כולל גם נבדקות מכיוון שאחת התאוריות היא שגם נשים נוטות לבגוד בצורה שעלולה להיות קשורה לגובה הקול שלהן, במקרה הזה קול גבוה יותר, אם כי העדויות בהקשר הזה פחות חד משמעיות.

תשעה גברים ותשע נשים בגיל הנבדקים הקליטו תנועות בסיסיות (מבחינה פונולוגית) באנגלית. בעזרת מניפולציות במחשב יצרו החוקרים שתי גירסאות של כל קול, אחת עם קול גבוה והשנייה עם קול נמוך (כאמור, מאותו אדם אך הנבדקים לא ידעו זאת וחשבו שמדובר בשני אנשים שונים). בפני הנבדקים הוצגו ארבעה זוגות של קולות כאלו, ולגבי כל זוג הם התבקשו לבחור מי מהם יותר אטרקטיבי באוזנם, ומי לדעתם בעל סיכויים גבוהים יותר לבגוד בבן או בת זוגו. בפני כל נבדק הוצגו הקלטות של גברים ונשים כאחד.

הנה התוצאות העיקריות של המחקר:

1) נשים נטו לחשוב שגברים עם קול נמוך הם בעלי סיכוי גבוה יותר לבגוד מגברים עם קול גבוה. לא נמצא הבדל דומה בהערכה של הנשים את הקול של הנשים האחרות.

2) גברים חשבו שנשים עם קול גבוה הן בעלות סיכוי גבוה יותר לבגידה. לא היה שום הבדלים בייחוסים של הגברים לקולות של גברים אחרים.

3) גם גברים וגם נשים חשבו שנשים עם קול גבוה יותר הן אטרקטיביות יותר מבחינה חיצונית.

4) נשים חשבו שגברים עם קול נמוך אטרקטיביים יותר, אבל לא היו הבדלים בהערכות האטרקטיביות של גברים כתוצאה משינוי הקול של גברים אחרים.

5) לא היה מתאם בין האטרקטיביות של הקולות לבין הייחוסים של הבגידות. במילים אחרות, ייחוס של נטייה לבגוד היא בלתי תלויה בהערכת היופי של אותו אדם, כלומר המחשבה שאדם מסוים יבגוד לא מונעת ממה שאנחנו יודעים לגבי יופיו אלא היא משהו מעבר לכך.

המסקנה: יש בקול הרבה יותר ממה שאנשים חושבים, נשים, הזהרו מגברים עם קול של בארי וייט.

מה זוכרים יותר, תוגת ההפסד או שיכרון הניצחון? על הזיכרון הסלקטיבי של אוהדי ספורט

גיל — Sun, 04 Dec 2011 08:24:59 +0000

הערה מאוחרת: בצירוף מקרים מדהים, בעוד אני כותב את הפוסט על נפלאות ברזיל 82 נודע שסוקרטס נפטר היום בגיל 57. אין לי יותר מדי מילים שיכולים לתאר את החוויה המזככת שהשחקן הזה העניק לי ולאחרים בעולם, במקום זה, הנה קליפ של ביצועים שלו ושל הנבחרת באותן שנים.

ועכשיו לפוסט המקורי.

אחת מחוויות הילדות המשמעותיות והמעצבות ביותר שלי הייתה טראומה שלא נס ליחה עד היום ושותפים לה רבים מאוהדי הכדורגל. בשנת 1982 התמודדה ברזיל מול איטליה על העלייה לחצי הגמר במונדיאל בספרד. תיקו היה מספיק לעלייה (זה היה בסיבוב השני בבית משולש שכלל גם את ארגנטינה). למרות שניצחה את כל המשחקים עד לאותו שלב, למרות כוכבי כדורגל רבים כמו זיקו, סוקרטס, אדר, ג’וניור וסרג’יניו, ולמרות שברזיל הייתה אולי הנבחרת המלהיבה וההתקפית ביותר אי פעם, המשחק הסתיים במפח נפש גדול ובהפסד 3:2 ששם קץ לחלום אליפות העולם של ברזיל, והשאירו אותי ומיליוני חובבי כדורגל אחרים ברחבי העולם מאוכזבים ושבורי לב ועם טראומה קשה שנמשכת עד היום.ספורט הוא אולי החוויה האנושית האולטמטיבית, עידון של מלחמה בין שבטים, משהו שמנקז לתוכו את הרגשות העזים ביותר, לפעמים חיוביים בעקבות הצלחה של הקבוצה שאתה אוהד, ולפעמים שליליים כמו במקרה דנן. מי שהינו חובב ספורט יבין על מה אני מדבר ומי שלא אז לא. בכל מקרה, שאלה מעניינת שעולה בהקשר הזה קשורה לאמינות הזיכרונות הללו. האם אנחנו באמת זוכרים הפסד או ניצחון שהשפיעו עלינו בצורה מדויקת? בבלוג כתבתי לא מעט על כל הנושא של זיכרונות שווא בעיקר בהקשר של האם הם מודחקים או לא. בלי קשר להדחקה, יש הרבה זיכרונות שנראים לנו אמיתיים מאוד וליוו אותנו תמיד שמסתבר שהם לא הכי מדויקים בעולם. למשל, מאורעות טראומתיים כמו רצח רבין או התקפות הטרור על ארה”ב זכורים היטב לכולם. אבל כשמעמתים אנשים עם מה שכתבו שעות ספורות או ימים ספורים לאחר הארוע עם הזיכרונות שיש להם מאותו אירוע שנים רבות אחר כך מתגלות הרבה סתירות ואי דיוקים. אנשים חושבים שהם זכרו מה הם עשו וחשבו לאחר הארוע אבל בפועל הם לא. הדיסוננס הזה כל כך חזק ווהזיכרון כל כך מתעתע שאנשים בטוחים שמה שהם תיעדו בכתב כמחשבות ומעשים שלהם בסמוך להתרחשות הארועים הטראומתיים פשוט לא יכול להיות נכון ומדובר בטעות. עד כדי כך הזיכרונות נראים ממשיים. האם בכל מקרה הזיכרונות הללו שגויים? האם רגשות שונים גורמים לאנשים לזכור דברים בצורה מדויקת יותר או פחות? דרך אחת לבחון את הדברים היא על ידי השוואה בין מאורעות טראומתיים לבין מאורעות משמחים ומה יותר טבעי מלבחון את הנושא דרך הספורט שמזמן לנו את הרגשות הכי חזקים? ספורט הוא דרך מצוינת לבחון זיכרונות מכיוון שאירועי ספורט מתועדים היטב וקל לבדוק האם הזיכרון תואם את העובדות המדויקות שהתרחשו בזמן משחק מסוים.

מחקרים שנעשו בעבר על אירועי ספורט מצאו באופן כללי שאוהדים זוכרים טוב יותר משחקים טראומתיים שבהם הקבוצה שלהם הפסידה משחק חשוב. לעומת זאת, ניצחונות גדולים זכורים פחות טוב ואוהדים עשו יותר טעויות באיחזור אירועים מהמשחק. לכאורה זה נראה פרדוקסלי אבל מבט מדוקדק יותר יכול להסביר את האפקטים ההפוכים. הפסד טראומתי הוא מאורע שלילי ומאורעות שליליים באופן כללי מסמנים שיש בעייה שצריך לפתור. נכון שמדובר כאן בארוע ספורט שאין לאוהד השפעה עליו, אבל אבולוציונית החשיבה שלנו התפתחה כך שבעיות מסמלות צרות פוטנציאליות שרצוי להתמודד איתן, ולכן צריך להיות עירניים לכל פרט שנוגע אליהן. לעומת זאת מאורעות חיוביים מסמלים שהכל בסדר ולא צריך לעשות שום דבר מיוחד ולכן מעוררים פחות תהליכים קוגנטיביים שיעזרו לשימור אותם אירועים בזיכרון.

הבעייה אם המחקרים שנעשו בעבר שהם התרכזו במאורע בודד (ספורטיבי או אחר) ולכן לא היוו בסיס טוב להשוואות. מה יקרה אם נבקש מאוהדים להזכר באירוע משמח, קרי ניצחון גדול של הקבוצה שלהם, וגם באירוע טראומתי של הפסד קריטי? זה בדיוק מה שמחקר חדש בחן והוא עשה את זה דרך השוואה של שני משחקי בייסבול היסטוריים בין הניו יורק יאנקיס לבוסטון רד סוקס.

לקוראי הבלוג שאינם עוקבים אחרי ספורט אמריקאי בכלל או בייסבול בפרט אציין שמדובר בשתיים מקבוצות הפאר של הבייסבול שהיריבות ביניהן נחשבת לאחת היריבויות הגדולות ביותר בספורט. בשנים 2003 ו-2004 התמודדו שתי הקבוצות בסדרת פלייאוף של הטוב משבעה משחקים על הזכות לעלות לוורלד סירייס, סדרת הגמר של הבייסבול. ב-2003 ניצחו היאנקיס במשחק השביעי והמכריע בזכות הומראן באינינג ה-11 (למי שאין מושג על מה אני מדבר, תחשבו על גול זהב בדקה ה-120 של חצי גמר המונדיאל). ב-2004 ניצחו הרד סוקס, גם כן במשחק השביעי, אחרי שחזרו מפיגור 3:0 בסדרה, הישג חסר תקדים.

בקרב אוהדי שתי הקבוצות הסדרות הללו אמורות להיות זכורות היטב, כאשר פעם אחת היה מדובר במאורע משמח ובפעם השנייה במאורע טראומתי. חובבי ספורט שאינם אוהדים של אף אחת מהקבוצות נהנו מחווית ספורט עילאית והזכרונות שלהם לא צריכים להיות מושפעים מהניצחון או ההפסד באף אחד מהמקרים (אם כי ניתן להתווכח האם גם כשלא אוהדים קבוצה מסוימת אפשר להיות אוהדים נייטרליים לגמרי).

1563 חובבי בייסבול השתתפו במחקר הזה, כולם טענו שראו את המשחקים המדוברים. במחקר הייתה הטייה ברורה לטובת אוהדי בוסטון עם 1216 אוהדים, אבל היו גם מספיק אוהדי יאנקיס (218) וגם 129 אוהדים נייטרליים. האוהדים התבקשו לענות על סדרת שאלות לגבי המשחקים המכריעים בכל אחת מהסדרות. איפה נערך המשחק? מי היו הפיצ’רים המנצחים והמפסידים? האם המשחק הלך לאקסטרה אינינגים (הארכה)? ומה הייתה התוצאה הסופית של המשחק? שלושת חובבי הבייסבול שקוראים את הבלוג יכולים לבחון את עצמם (התשובות לשאלות בסוף).

באופן כללי, האוהדים הנייטרליים היו הרבה פחות מדויקים בתשובות שלהם מאוהדי אחת הקבוצות. אבל התוצאות המעניינות הגיעו כשמשווים את תשובות האוהדים של כל אחת מהקבוצות. בניגוד לממצאים קודמים אוהדים זכרו בצורה מדויקת יותר דווקא את המשחק שבהם הקבוצה שלהם ניצחה ולא את המשחק המכריע שהיא הפסידה כפי שאפשר לראות בגרף הבא:

אוהדי הקבוצה המנצחת זכרו את המשחק טוב יותר בכל אחת מהשנים. כמו כן, בהשוואה בין האוהדים של אותה קבוצה, אוהדי היאנקיס זכרו טוב יותר את המשחק שבו הקבוצה שלהם ניצחה ב-2003, ואוהדי הרד סוקס זכרו טוב יותר את הניצחון ב-2004 עם כי הפערים אצל אוהדי בוסטון קטנים יותר. האוהדים גם דיווחו באופן כללי שהחיות או הבהירות (vividness) של המשחק שקבוצתם ניצחה הייתה גבוהה יותר.

החוקרים לא הסתפקו בזה וגם שאלו את הנבדקים עד כמה הם חזרו לצפות במשחק או בתקצירים שלו בשנים שחלפו מאז שהתקיים. כאן כנראה טעון ההבדל ממחקרים קודמים. אוהדים חזרו לצפות במשחק שקבוצתם ירדה בו מנצחת הרבה יותר פעמים מהמשחק שבו הפסידה. זה הגורם המרכזי שמסביר למה הם זוכרים אותו בצורה מדויקת יותר. יתכן שבגלל שהמשחקים הללו משודרים שוב ושוב בטלביזיה הזיכרון טוב יותר. אירועי ספורט מהעבר הרחוק לא משודרים בתדירות גבוהה, ואם משווים לאירועים אחרים היסטוריים, באירועים הללו הזיכרון שלנו מתעצב בין השאר מהשינויים שעוברים עלינו בצורה שבה תפסנו את האירוע במיוחד כשמתגלה מידע חדש. החוויות והתחושות שלנו לכן לא זהים לגמרי, ויכולים להשתנות עם הזמן. למשל, המשפט של או ג’יי סימפסון (שחקן פוטבול לשעבר שהואשם ברצח וזוכה במשפט מתוקשר) הוא דוגמא לארוע חשוב כזה. עם השנים, רוב האנשים שלא חשבו שהוא אשם שינו את דעתם, בעיקר אחרי שנחשפו עדויות חדשות במשפט האזרחי שבו הורשע. המידע החדש הזה גורם לנו להעריך מחדש את האירועים המקוריים ולכן הזיכרון משתנה. עם אירועי ספורט זה לא יכול לקרות כי המשחק הוא אותו המשחק והתוצאה לא משתנה לא משנה כמה פעמים נצפה בה (למרות שמספר לא מבוטל של אוהדי ספורט סבור אחרת).

הבחירה הסלקטיבית של האוהדים לסנן כל דבר שקשור למשחק ההפסד, לעומת צפייה חוזרת ונשנית במשחק הניצחון, ביחד עם מחשבות על המשחק הזה, היוו לפיכך גורם מתווך משמעותי שמסביר למה זוכרים טוב יותר מאורע ספורטיבי שמח ואיך טראומה ספורטיבית מתעמעמת ונמוגה עם הזמן. הממצאים הללו עקביים עם מחקרים על זיכרונות אוטוביוגרפיים שבהם אנשים זוכרים בעיקר מאורעות שמחים בחייהם כי הם חיים אותם מחדש שוב ושוב.

התשובות לשאלות לגבי שני משחקי הבייסבול:

2003: מיקום: יאנקי סטדיום. פיצ’ר מנצח: מריאנו ריברה, פי’צר מפסיד: טים וייקפילד. המשחק הסתיים באינינג ה-11 בתוצאה 6-5 לטובת היאנקיס.

2004: מיקום: יאנקי סטדיום. פיצ’ר מנצח: דריק לואו, פי’צר מפסיד: קוין בראון. המשחק הסתיים ללא אקסטרה אינינגים בתוצאה 10-3 לטובת הרד סוקס.

האם קיימת החפצה של נשים?

גיל — Sat, 26 Nov 2011 08:32:53 +0000

המונח החפצה (או חיפצון) (objectification) הוא מונח טעון. פמיניסטיות רבות סבורות שנשים מוחפצות בגלל שהחברה, ובעיקר הגברים שבה, מתייחסים ומתנהגים לנשים כמו לחפץ, הווה אומר, ללא אישיות או מהות עצמאית. זה בא לידי ביטוי שאישה נמדדת לפי היופי החיצוני שלה, משהו שנתפס כסממן שטחי מאוד, ולא לפי קריטריונים אחרים. אפשר לראות את זה בכל מקום, החל מפרסומות שבה רואים נשים צעירות ויפות, וכלה בצורה אולי הכי קיצונית והיא פורנוגרפיה, שבה אישה מופשטת לגמרי (פיסית ומטאפורית) מכל מימד אחר.בעיניי, אין זה מקרה שכמעט כל המקרים שבהם מושמעת הטענה בדבר החפצת נשים הן נתפסות כאובייקט מיני על ידי גברים. אם נחליף את המילה החפצה בצמד המילים משיכה מינית, ונכיר בעובדה שיופי חיצוני נשי הוא המאפיין הבולט ביותר שבו גברים בוחרים בנות זוג (לפחות בהתחלה) ושיש לזה סיבות אבולציונית ברורות (יופי מעיד על פוריות האישה וגם על בריאותה), נראה שאין באמת ראיית נשים כחפץ חסר תכונות אנושיות. אולי בעיניי הדברים נראים פשוטים מדי ומובנים מאליהם, אבל נראה לי מובן מאליו שגברים יהיו מעוניינים בנשים חיות ולא בבובות מינים ולכן ההקבלה בין אישה לחפץ נראית מופרכת מאוד. אז נכון שבמקרים רבים משתמשים בתמונות של נשים כדי למשוך גברים ויש שיאמרו שיש בנעשה רדוקציה לתכונה אחת של נשים, אבל רדוקציה כזו נעשית כל הזמן. מה ההבדל העקרוני בין זה לבין שימוש בכוח פיסי של גברים לעבודה בבניין? בשני המקרים משתמשים באנשים לצורך מסוים ולא מתעניינים בכישורים אחרים שלהם (במיוחד בשכל שלהם). האם זה אומר שאנחנו באמת לא תופסים אותם יותר כאנשים בשר ודם? מאמר חדש שפורסם לאחרונה ואפשר לקראו במלואו כאן מנסה לתת את התשובה.

המאמר מורכב מסדרה של משישה ניסויים שונים שבדקו האם חשיפה של איברי גוף גורמת לאנשים לייחס לאנשים שאיבריהם חשופים פחות תכונות אנושיות. הניסוי הראשון והאבטיפוס לכל שאר הניסויים השווה בין אנשים שרק הפנים שלהם נחשפות לעומת אותם אנשים בתמונות גוף חושפניות (גבר חצי ערום ושרירי לעומת אישה עם מחשוף כאשר גם הפנים חשופות).

החוקרים רצו לבחון אלו תכונות מייחסים לאנשים שבתמונות והתמקדו בשתי תבניות מחשבה עיקריות. אחת, שנקראת סוכן (agent), מעריכה תכונות שקשורות למחשבה ושליטה עצמית. תבנית אחרת נקראת ניסיון (experience) והיא קשורה לרגשות או תגובות רגשיות. הממצאים מהניסוי הראשון נראים בגרף למטה. כמו שאפשר לראות, האנשים הלבושים נתפסו כבעלי שליטה עצמית גבוהה יותר, מוסריות נעלה יותר, וכאלו שמפגינים גם חשיבה מורכבת או מתוחכמת יותר מאשר האנשים העירומים. לעומת זאת, האנשים בתמונות החצי עירומות נתפסו כבעלי רגשות חזקים יותר, כאלו עם תגובות רגשיות חזקות יותר, כאלו שיכולים להנות יותר, או גם כאלו שחווים פחד או כאב גדולים יותר. יותר מכך, לא נמצאו שום הבדלים בין המינים, לא בין הנבדקים ולא בין התמונות שהיוו את הגירוי לניסוי.

הממצאים הללו שוחזרו והורחבו בניסויים הנוספים. בגרף למטה אפשר לראות הבדלים דומים כשמשווים תמונות של אנשים לבושים לאנשים עירומים לגמרי.

כותבי המאמר מפרשים את התוצאות כך שהסתכלות על אנשים עירומים לא גורמת להחפצה של אותם אנשים אלא להקצאה מחדש של המצבים המנטליים שאנחנו מייחסים לאותם אנשים. למרות שאפשר לטעון שאולי חלק מהייחוסיים הללו שליליים, עדיין אין כאן שלילה של האנושיות שלהם וזוהי תפיסה שונה מאוד ממה שמקובל לחשוב כהחפצה.

אבל רגע, יבואו אנשים ויאמרו שהחפצה נובעת לא מעירום נשי, אלא בגלל שהן מצולמות בתנוחות מיניות או כאלו שמרמזות על כך. ניסוי 4 בחן בדיוק את זה. בניסוי הזה השוו את התגובה של הנבדקים לתמונות של נשים שהיו לבושות, עירומות בתנוחה לא מינית או עירומות בתנוחה מינית. הנה דוגמא לתמונות כאלו:

גם כאן, כמו בניסויים הקודמים, הממצאים היו דומים. נשים לבושות נתפסו כבעלות שליטה עצמית ומוסר גבוהים יותר, בעוד הנשים העירומות נתפסו כבעלות תגובות רגשיות חזקות יותר. התנוחה המינית גרמה לתגובות החזקות ביותר כפי שאפשר ללמוד מהגרף הבא:

כלומר, לא רק שצילומים בתנוחות מיניות לא גרם להחפצה, אלא שהוא אפילו חיזק את החלוקה מחדש של הייחוסים המנטליים שמייחסים לאותן נשים. כמו כן, ניסוי נוסף מצא שהיחס לאנשים עירומים היה אמפתי יותר והם נתפסו ככאלו שזקוקים להגנה (הנבדקים היו מוכנים לתת שוקים חשמליים חזקים יותר בצורה משמעותית לאנשים הלבושים).

לסיכום, לא נמצא אישוש שקיימת החפצה במובן המקובל אלא שאנחנו שופטים אנשים בצורה שונה כשאנחנו מסתכלים על גופם החשוף. אנשים לא מאבדים צלם אנוש כשהם עירומים ולא נתפסים כחסרי מוח, אלא ככאלו שחווים דברים בצורה חזקה יותר ולכן כנראה הם נתפסים כפגיעים יותר וכאלו שזקוקים להגנה. המחשבות והאישיות שלהן אכן משתנות בעיניי המתבונן אבל זה לא הופך אותם ללא אנושיים או לחפץ.

קישור לפוסט בבלוג של אחד מכותבי המאמר שהמסקנות שלו אומרות מה שאני טוען פה, שההחפצה במובן המקובל של המילה לא קיימת.

מה ניתן לעשות כדי לשפר מחקרים מדעיים?

גיל — Mon, 21 Nov 2011 06:49:23 +0000

הסערה שהתעוררה בעקבות גילוי הזיופים חסרי התקדים של דידריך סטייפל ממשיכה להכות גלים בציבור הרחב, בעולם המדע ובקרב פסיכולוגים בפרט. הרבה בלוגים מדעיים וקבוצות דיון של מדענים מגיבות לנושא ולהשלכות שיש לו על גילוי זיופים במדע, על המחקר המדעי, ובעיקר מנסים לענות על השאלה מה אפשר לעשות כדי לשפר מחקרים מדעיים והצורה שבה הם מוצגים? כמה הצעות לשיפור הועלו על ידי בפוסט פה ובתגובות. מאמר חדש מוסיף כמה רעיונות משלו.לפני שאגש לסקור את ההצעות במאמר אני רוצה להדגיש כמה דברים. ראשית, פסיכולוגים רבים ביקרו את הניסיון להציג את הבעייה כייחודית לפסיכולוגיה. הדבר נבע מכך שהזיופים נעשו על ידי פסיכולוג ידוע ולכן קל היה לערוך את ההקש הכוזב שיש בעייה אינהרנטית עם התחום עצמו. זה נכון שלמחקרים בפסיכולוגיה יש מאפיינים ייחודיים שאולי גורמים לזיופים להיות קלים יותר, אבל כל דיסיפלינה היא בעלת מאפיינים ייחודיים משלה שעלולים לגרום לזיופים. ההיסטוריה מראה שזיופים מדעיים קיימים בכל תחום ואינם רק בעייה פרטית של הפסיכולוגים או של מדעני החברה.

שנית, הדיונים בנושא הם הרבה מעבר למקרה של סטייפל שכולם מסכימים שהוא מאוד קיצוני. רוב המדענים ישרים ומעטים אם בכלל מגיעים לרמות קיצוניות כאלו של זיוף. עם זאת, בגלל הסיבות שציינתי בפוסט הקודם, יש בעייה אינהרנטית בשיטה המדעית ובשיטת הדיווח על מחקרים מדעיים גם כשכוונות החוקרים טובות. הבעיות הן בעיקר בכל הנוגע לשקיפות של הנתונים והניתוחים הסטטיסטיים והמאמר הנוכחי מציע דרכים להתגבר עליהן. ההצעות הנדונות נועדו למנוע מחוקרים לסלף את הנתונים או הממצאים, לנסח השערות בדיעבד שמתאימות לנתונים, לערוך ניתוחים סטטיסטיים שמציגים את ההשערות שלהם באור חיובי יותר, להתעלם מממצאים סותרים להשערות שלהם, ובאופן כללי למנוע מצב שבו החוקרים מציגים רק את הדברים שנוחים להם ומסתירים את מה שלא נוח להם להציג. ישנן שפע של דרכים יצירתיות להציג ממצאים שנראים מצוין ותומכים בהשערות אבל בפועל הן חלשות הרבה יותר ולקוראים אין ממש מושג לגביהם. כמו שכתבתי בפוסט המקורי, הרבה פעמים הדברים נעשים לא מתוך כוונות זדון אלא בגלל הלחץ הגדול לפרסם ולפרסם תוצאות חיוביות.

המאמר מנוסח ככתב תביעה נגד טעוית מסוג I שנקראות False Positive Errors. לכל מי שלא בקיא במונחים סטטיסטיים אומר בקצרה שמדובר בקבלת או תמיכה בהשערת המחקר שלכם כשבפועל היא לא נכונה. כשעורכים מבחן סטטיסטי תמיד יש סיכוי לטעויות והתוצאות המתקבלות אף פעם לא נכונות או שגויות ב-100%. גישה מתירנית יותר גורסת שצריך להקל בסוג העדויות או הממצאים האמפיריים שתומכים בהשערת המחקר גם אם יש סיכוי גבוה שהן לא נכונות. גישה כזו גורמת פעמים רבות לממצאים להראות טובים יותר ממה שהם בפועל ולתפיסת מציאות מעוותת. כמובן שאפשר להחמיר את הכללים כך שטעויות כאלו ימנעו כמעט לחלוטין, אבל אז נוצרת בעייה הפוכה שבה ממצאים אמיתיים לא מדווחים בגלל שהניתוחים הסטטיסטיים שלנו נוקשים מדי. יש סטטיסטיקה שונה לגמרי שנקראת סטטיסטיקה בייסיאנית שעוקפת את הבעייה הזו אבל המחברים מבטלים אותה ככזו שלא פותרת את הבעייה (הם עושים זאת כלאחר יד בקלות רבה מדי לטעמי). כל הנושא של סטטיסטיקה בייסיאנית ראוי להרחבה נפרדלת ואולי אתייחס גם לכל הנושא הזה בעתיד.

אחת הנקודות המרכזיות שהמאמר מנסה להדגיש ובצדק, היא הנטייה של החוקרים להחליט בדיעבד על כל מיני כללי אצבע שקשורים לאיסוף וניתוח הנתונים, מה שמוביל להטיות באיסוף, ניתוח ופירוש הממצאים. למשל, איך מחליטים כמה נתונים בכלל לאסוף ומתי להפסיק לגייס נבדקים למחקר? או איך מתייחסים לתצפיות חריגות (מה שנקרא outliers) ואיך בכלל מגדירים מה נחשבת תצפית חריגה? יש כללי אצבע שונים לכך. אצל אחד זה כל תצפית שהיא שתי סטיות תקן גדולות או קטנות מהממוצע ואילו אצל מישהו אחר זה 3 סטיות תקן כאלו, וכן הלאה. לא תמיד מסופקת הצדקה למה נבחר כלל זה או אחר. מטבע הדברים מחקר מדעי הוא דו משמעי במקרים רבים ולחוקרים יש נטייה לפרש דברים בצורה שתציג את הממצאים שלהם באור חיובי יותר ממה שהוא באמת. תמיד אפשר למצוא הצדקות למה עשינו משהו אחד ולא אחר, או למה השתמשנו בכלל אצבע אצבע X ולא Y כך שיתאימו יותר לתיזה שלנו.

כותבי המאמר מציעים שישה כללים שכל מחקר צריך לדבוק בהם כדי לפתור את ההטיות המובנות של החוקרים (ההצעות לא נועדו להלחם בזיופים מכוונים שאותם הרבה יותר קשה לחשוף). אני אסקור את ההצעות ואומר גם את דעתי עליהן.

1) חוקרים צריכים להחליט מראש מתי הם מפסיקים לאסוף את הנתונים ועל פי איזה כלל מפסיקים לגייס נבדקים ולדווח על הכללים הללו במאמר (ויש שיחמירו ויאמרו שצריך לפרסם אותו בפומבי עוד לפני ששלב איסוף הנתונים מתחיל). כלומר, אם החלטתם שבמחקר יהיו 100 נבדקים אז אחרי 100 נבדקים להפסיק את גיוס הנבדקים. לפעמים הכללים גמישים יותר כמו למשל כלל שאומר לגייס נבדקים עד סוף הסמסטר. שני הכללים נחשבים לקבילים על ידי כותבי המאמר כל עוד באמת מתכוונים אליהם מראש.

הכלל הזה סביר למדי אבל נוקשה מדי לטעמי. לפעמים חוקרים אוספים מספר מסוים של נבדקים שתכננו מראש ומגלים שהתוצאות בכיוון הנכון אבל לא מובהקות. זה יכול לנבוע מהערכה שגויה של מספר הנבדקים בגלל חישובי עוצמת מבחן. עוצמת מבחן היא כלי סטטיסטי שמשמש לחישוב הסיכוי לקבל תוצאות מובהקות על בסיס גודל המדגם. לפעמים מובהקות אינה מתקבלת רק בגלל שהמדגם קטן מדי, כלומר שאפקטים אמיתיים לא מזוהים בגלל גודל המדגם. אני לא חושב שצריכה להיות בעייה רצינית עם הגדלת מדגמים כי בסך הכל יותר נבדקים זה תמיד טוב למחקר. כמובן שיש גם את העניין שככל שהמדגם גדול יותר הסיכוי לקבל מובהקות סטטיסטית גדל גם הוא, אבל זו לא בעייה מרכזית בעיניי. חוקרים אמורים לדעת להבחין בין מובהקות סטטיסטית לבין חשיבות או משמעות התוצאות כך שגם אם מתקבלת מובהקות סטטיסטית מסוימת אין זה אומר שהתוצאות חשובות או מעניינות. בשביל זה יש מדדים סטטיסטיים נוספים כמו גודל אפקטים או סתם שימוש בהגיון בריא (למשל הבדל של 0.4 נקודות באינטליגניציה בין שתי קבוצות יכול להיות מובהק אבל חסר משמעות אמיתית).

2) כל קבוצה שנכללת במחקר צריכה להכיל לפחות 20 תצפיות.

זה כלל שנראה לי שרירותי מדי למרות שיש לו הצדקות סטטיסטיות מסוימות שלא אכנס אליהן כאן. כמו הכלל הראשון, גודל המדגם קשור קשר הדוק לעוצמת המבחן שאפשר לחשבה מראש. חוקרים צריכים לדעתי לפרסם את חישובי גודל המדגם על בסיס עוצמות המבחן המשוערות כבסיס למספר התצפיות בכל קבוצה.

3) חוקרים צריכים לפרט את כל המשתנים שנאספו במחקר.

הכלל הזה נועד למנוע מצב שבו חוקרים מדווחים רק על תוצאות חיוביות שנבנו על סמך משתנים מסוימים ולא אחרים. יש הגיון בכלל כזה שמאפשר לחוקרים אחרים לחשוב על משתנים מתערבים שנמדדו ומשפיעים על התוצאות ולתהות למה לא דווחו, אבל הוא גם יוצר בעיות. חוקרים רבים במדעי החברה אוספים נתונים על עשרות אם לא מאות משתנים. פירסום כל המשתנים הללו יצור רשימת מכולת ארוכה מאוד למרות שהרעיון עצמו נכון.

4) חוקרים צריכים לדווח על כל הניסויים שנערכו, כולל אלו שנכשלו וכולל אלו שבהן המניפולציה לא עבדה כנדרש.

זהו כלל שנראה לכאורה חיוני אבל גם הוא לא נטול בעיות. מחקרים רבים כוללים בתוכם ניסוי וטעייה. חוקרים מנסים מניפולציות שונות ותנאים ניסויים שונים עד שהם בסופו של דבר מגיעים לניסוי אחד מוצלח. אני לא בטוח שדיווח של כל הכשלונות שהובילו לניסוי מוצלח תורם יותר מדי מידע רלוונטי (חוץ מזה שהוא אולי ימנע מאחרים לחזור על אותן טעויות). בסופו של דבר, אם יש ניסוי מוצלח אז הוא אמור להיות מוצלח בלי קשר לכישלון של ניסויים אחרים. צריך לזכור שזמנם של חוקרים וקוראי מאמרים הוא משאב יקר. התוספת של מידע רב יותר היא שולית במקרים רבים ולא בטוח שהיא הכרחית.

5) אם תצפיות מסוימות נמחקו מסיבה כלשהיא על החוקרים לדווח על תוצאות הניתוחים הסטטיסטיים גם כשהתצפיות הללו נכללו.

חוקרים רבים מבטלים תצפיות שונות מסיבות שונות, חלקן מוצדקות וחלקן לא. למשל, חריגות גדולות יכולות להעיד על נבדק בעייתי, כזה שלא מילא אחרי הוראות המחקר כהלכה או שהן יכולות להעיד על תופעה חריגה ומעניינת. צריך בעיניי סיבה מספיק טובה כדי להוציא מישהו מהמחקר וצריך לדווח על הסיבה להשמטה (רוב החוקרים כוללים את המידע הזה). אני מסכים שעקרונית צריך לדווח על הניתוחים הסטטיסטיים שכללו את כל התצפיות, אבל זה גם מיותר לפעמים. האם באמת צריך לכלול ניתוח סטטיסטי שכלל 99 נבדקים במקום 100? זו דרך מצוינת להפוך את המאמרים לארוכים יותר ומסורבלים יותר לקריאה. גם ככה פרק התוצאות מורכב דיו אז עוד ניתוח רק יקשה על הקורא. אולי שווה לכלול את המידע הזה בנספח מיוחד בסוף המאמר או ברשת כמו שעושים יותר ויותר כתבי עת היום.

6) אם הניתוח הסטטיסטי כולל משתנה בקרה, על החוקרים לדווח את הניתוח הסטטיסטי גם בלי המשתנה הזה.

כמו סעיף 5, הסעיף הזה נועד לגרום לחוקרים להצדיק למה הם ערכו את הניתוח ככה ולא אחרת. במקרה הזה, למה הם כללו משתנה זה או אחר בניתוח הסטטיסטי שנחשב לדעתם כחשוב. זה אכן רעיון טוב לכלול את המידע הזה במאמר, אבל שוב, זה יסרבל ויאריך מאוד את המאמרים.

מחברי המאמר כוללים גם המלצות לשופטי המאמרים ברוח ההמלצות שהם מספקים לחוקרים. ההמלצה העיקרית לשופטים היא להיות סובלניים יותר לתוצאות שליליות ולא “יפות”, כולל כאלו שמצאו אפקטים בכיוון ההפוך מזה המשוער. מדע אף פעם אינו מושלם ותמיד כולל “רעשי רקע”. זה נכון במיוחד במדעי החברה שם עוסקים בבני אדם שהם מטבעם יצורים מורכבים ולא צפויים. תוצאות מושלמות מדי נראות חשודות פעמים רבות וכאלו שנובעות מבחירה סלקטיבית של הנתונים או של הניתוחים הסטטיסטיים. המחברים מדגישים שכותבי המאמרים צריכים להתאמץ ולהראות שהתוצאות שלהם הם לא רק תוצאה של בחירת ניתוח סטטיסטי מסוים ושאינן נובעות משימוש בכללי אצבע שרירותיים. כלומר, על המחברים להראות שהתוצאות המדווחות נכונות גם בניתוחים אחרים צולבים. במקרים גבוליים, ממליצים המחברים שהשופטים יבקשו מהחוקרים לערוך רפליקציה מדויקת של המחקר שלהם. אין ספק שחוקרים רבים יתרעמו על דרישה כזו שגוזלת זמן וכסף רב ולכן אני בספק אם זו עיצה מעשית. חוקרים רבים פשוט ינסו לפרסם את המאמר במקום אחר, מה שבאמת קורה. לי אישית יצא להיות שופט של מאמרים מסוימים שנדחו מכתב עת מסוים, רק בשביל לראות אותם מפורסמים בכתב עת אחר ללא שינוי וללא שום התייחסות להמלצות לתיקון מצידי ומצד השופטים האחרים.

ההצעות במאמר הזה חשובות ורק הזמן יראה אם הן יאומצו במלואן או לפחות בחלקן. ישנן בעיות נוספות שההצעות לא פותרות. למשל, בעיית מחקרי המגירה או המחקרים שלא מגלים שום אפקט (תוצאות שליליות) ולכן לא מפורסמים. כמו שכתבתי בפוסט הקודם, ישנם כתבי עת שמפרסמים תוצאות שליליות אבל עדיין נותרת הבעייה שחוקרים רבים פשוט לא טורחים לפרסם את התוצאות הללו והם מחביאים אותן במגירה. לדעתי פירסומים עם תוצאות שליליות צריכים להיות מהירים יותר, תמציתיים וכאלו שלא דורשים עבודה רבה מצד הכותב. אולי אפילו כל כתב עת צריך להקדיש חלק מהמקום בכל גיליון לפירסום תוצאות שליליות.

בעייה נוספת היא שהמגבלות החדשות יהיו קשות מדי על רוב החוקרים, מה שיגרום לזיופים מכוונים במקום להטיות של בחירת המשתנים. חוקרים שיעמדו בפני הדילמה של דיווח מלא שיגרום למחקר שלהם להראות פחות טוב וכמעט בוודאות להדחות על ידי כתבי עת, לבין דיווח חלקי שיגדיל את הסיכוי לפירסום, יבחרו במקרים רבים באפשרות השנייה. גם מחקרים חלוציים של נושאים חדשים לגמרי שמטבעם נוטים להציג תוצאות חלקות בהרבה מקרים עלולים להפגע. רק אם יישום ההמלצות הללו יבוא יד ביד עם שינוי רדיקלי במדיניות פירסומים סובלנית יותר, יהיה סיכוי אמיתי לשינוי. הצעה רדיקלית נוספת שלא ראיתי שהוזכרה בשום מקום היא להפריד לחלוטין את איסוף הנתונים מהניתוח שלהם. כלומר, חוקר מסוים יבנה מחקר על בסיס תאוריה והשערות מסוימות, יאסוף את הנתונים ויקודד אותם ואז יתן לחוקר בלתי תלוי את הנתונים כך שינתח אותם בצורה אובייקטיבית. איכשהוא, אני לא רואה רעיון כזה מתקבל באהדה על ידי ציבור המדענים.