שני פוסטים חדשים בבלוג ההומור שלי באנגלית. האחד מתאר מחקר שבדק הבדלים בין המינים בצורה שבהם הם מעבדים הומור, בתגובה לקריקטורות שונות שאותם נדרשו לדרג. הממצאים הראו שאצל נשים, האיזורים במוח שמעבדים רגש היו אקטיביים יותר (במיוחד האמיגדלה והאינסולה).
הפוסט השני עוסק באחד הנושאים הכי שנויים במחלוקת בחקר ההומור והוא הקשר בין הומור וצחוק לבריאות (פיסית או נפשית). אנשים רבים מחזיקים בדיעה שהומור יפה לבריאות אבל מחקרים מדעיים מראים שהתמונה מורכבת הרבה יותר. הומור כנראה עוזר להפחתת מתח נפשי וזה בתורו תורם לכל מיני דברים חיוביים בחיים. לעומת זאת, טענות שהומור עוזר בהתמודדות עם מחלות קשות לא נתמכות במחקרים מדעיים מבוקרים. רוב האפקטים שנמצאו הם קצרי טווח ולבעיות קלות יחסית. אפילו הטענה הנפוצה שמבט הומוריסטי על החיים עוזר לבריאות לא נתמכת בספרות המחקרית, ולמעשה מהמחקרים המעטים שיש בנושא נמצא קשר הפוך. סטנדאפיסטים למשל, מתים בגיל צעיר יותר מהממוצע, אבל זה קשור אולי יותר לאורח חיים פרוע של סמים ושתייה. במחקר נוסף שעקב אחרי אנשים מגיל צעיר במשך עשרות שנים נמצא שהילדים שהמורים שלהם דיווחו שהם בעלי חוש הומור מצוין עישנו ושתו יותר מאנשים אחרים וגם מתו צעירים יותר. יתכן שאותם אנשים הם בעלי אופטימיות מופרזת ונוטים לבטל ולזלזל בבעיות בריאותיות (וגם ללכת פחות לרופא).
מחקר אחר שפורסם לאחרונה בדק את ההשפעה הספציפית של צחוק כמשכך כאבים. החוקרים מצאו שאנשים שצוחקים בתגובה לקטעי וידאו מצחיקים יכלו לעמוד בכאב גדול יותר (הם יכלו להחזיק את היד שלהם זמן רב יותר בתוך דלי קרח) מאשר אנשים שצפו בוידאו של סרט דוקומנטרי מעניין. וידאו שעורר רגש חיובי לא נתן את אותו האפקט מכו וידאו מצחיק, מה שמרמז אולי שהצחוק הוא גורם חשוב ולא רק ההנאה הקוגנטיבית שאנחנו שואבים מבדיחה.
תגובות
הומור הוא תגובה למצב "לא תקין" כלשהו. אם הכל בסדר והחיים יפים אז בעצם אין על מה לצחוק (אם כי בעל חוש הומור ימצא חיים כאלו כמשעממים מאד). כלומר, מי שמגיב בהומור מגיב למשהו שאדם אחר אולי לא היה שם לב אליו בכלל. אולי זה יותר בריא מאשר לכעוס אבל זה עדיין מעיד על מישהו ש"לוקח ללב" ולכן בעצם סובל יותר ממי שאדיש.
הומור הוא לא בהכרח תגובה למשהו אלא יכול לעמוד בפני עצמו. האם צפייה בקומדיה בטלביזיה היא תגובה למשהו לא תקין? הומור יכול לשמש כמנגנון הגנה או לאפשר לומר דברים בצורה מעודנת יותר ולא ישירה אבל כל היופי בו זה שיש לו הרבה שימושים.
אני חושב שהרבה פעמים אנשים עם חוש הומור (בטח סטנדפיסטים) הם אנשים עם גישה צינית לחיים. ציניות, כידוע, היא לא בדיוק הדבר הכי בריא. זה אולי מסביר שתיה מרובה..
בוא נגיד שציניות זו הבעייה האחרונה שלהם שמשפיעה על תוחלת החיים שלהם. צריך לזכור שבניגוד לזוהר שנדמה לנו שהם חיים בו, להיות סטנדאפיסט אלו חיים מאוד מלחיצים. הם נוסעים הרבה (בעיקר בארה"ב), אף פעם לא בטוחים שהקהל יצחק מהבדיחות שלהם, הם לא יודעים אם תהיה להם עבודה עוד חצי שנה, וכו'. לא פשוט להיות סטנדאפיסט.
יש הבדל בין מי שמיצר הומור למי שצורך הומור. ליצר הומור זאת עבודה קשה ולא מוסיפה לבריאות. לצרוך הומור כן מוסיף לבריאות. מה שלי אישית עזר בתקופה של הפיגועים הגדולים ב 2002 היה לצפות בתוכנית האמריקאית "של מי השורה הזאת, לעזאזל?", 22 דקות של תרפיה מושלמת.
אכן צריך להבדיל בין יוצרי ההומור למי שצורך אותם. אין ספק שהרבה יותר קשה ליצור הומור טוב.
לפני שנים רבות שמעתי בBBC שיש שרירים בפרצוף שאנחנו מפעילים רק בחיוך ובצחוק וע"י כך מגיע חמצן למקומות מסוימים במוח רק אז
אנחנו אכן מפעילים שרירים מסוימים שלא מופעלים בהבעות פנים אחרות אבל אני לא יודע בקשר לחמצן..
מה לגבי בכי? יש מחקרים על בכי ושרידות?
לא מכיר מחקרים כאלו.
נראה לי שהן הבלוג והן התגובות התעסקו ביצירת הומור ו/או צריכתו. אבל יש צד אחר לגמרי: מה לגבי אנשים שהם חיוביים מטבעם? אנשים כאלו חושבים חיובי וחיים חיובי. זה לא אומר שאין דברים שליליים בחייהם. גורמים כאלו תמיד מגיעים בלי שליטתנו. אבל אנשים חיוביים יודעים להתמודד עם מצבים שליליים (לחץ, כאב, רעב, וכו'). אצל אחד כזה אתה תראה חיוך על הפרצוף יותר משתראה זעף (או סתם אדישות). והחיוך הוא לא מזויף. הוא בא מבפנים והוא אותנטי. אצל אנשים כאלו ההומור הוא חלק מהחיים. הם גם היצרן וגם הצרכן. אני סבור שבאנשים כאלו המדע צריך להתרכז ולבדוק אם תפיסת החיים הזו משנה משהו לגבי אריכות החיים או בריאותם.
(אפרופו, טעות לקשור סטנדאפיסט להומור. סטנדאפיסט יוצר הומור למחייתו. כשהוא מספר את אותה בדיחה לילה אחרי לילה – רק לקהל שונה – זה לא גורם לא לצחוק או לחשוב על זה בבדיחות הדעת. גם כשהוא יושב לכתתוב את מה שיציג הוא לא צוחק.)
אכן, יש יתרון מסוים להיות אופטימי יתר על המידה כי זה מוביל אותך לעשות דברים. אנשים דיכאוניים נוטים להסתגר בבתיהם ולא לעשות כלום ואז גם שום דבר טוב לא יקרה להם. ומה שאתה אומר על סטנדאפיסטים נכון חלקית. סטנדאפיסטים אכן חוזרים על אותן בדיחות בתדירות גבוהה אבל בסופו של דבר הם אלו שהמציאו אותה מלכתחילה אז הם כן יוצרי הומור בנוסף. זה לא רק החזרה על הבדיחות אלא גם העיתוי שלהן ולדעת מה לספר ולאיזה קהל שהופך אותם לאמנים מצליחים.